Tuesday, August 31, 2010

לחזור

חזרנו הביתה , אחרי עשרה ימים בקיבוץ ועשרה ימים במושב,חזרנו אל פרדס חנה .
הנסיעה הביתה היתה כלכך חלקה ומהירה שפיספסתי את היציאה מכביש שש (שילוט מחורבן) והוספתי לנו חצי שעת נסיעה לשעה שכבר נסענו.בדיוק יותם ואני דיברנו על אהבה ..כמעט עשרים יום שלא מצאתי את עצמי מאחורי ההגה..
הילדים היו נרגשים ,יותם אמר שהוא מרגיש צורך לבכות ובכה בשיטוט בין החדרים 'על החופש שנגמר ' ,נכנסנו פתחתי את כל החלונות הדלקתי מבער עם שמן לבנדר לתת לאויר קצת איוורור ,יצאנו אל החצר לשחק ,נכנסנו הביתה לסבב ,יצאנו לאסוף מנגו מהעצים ,חזרנו הביתה לאכול אותם ,יצאנו להתאמן בכדור בסיס ,חזרתי לפרוק תיק,ככה בזרימה נינוחה הילדים ואני הלוך ושוב פנימה ואל החוצה, עד הערב כשהאיש שלנו חזר .והיינו שוב יחד חמישתנו .אוכלים ארוחת ערב לשולחן הקטן המשפחתי שלנו עם השטויות שלנו.
הייתי ממשיכה  את החופש.
היה לנו טוב להיות יחד כל הזמן .
זה דבר שצריך להתרגל אליו ,החופש הזה. להצליח לעשות כלום.
בהתחלה מתכננים תוכניות אח"כ מצמצמים אותן ומדללים ועושים רק מה שבאמת מחשק ,איזה עונג!
לרבוץ שעות על המרפסת ולא לעשות בעצם כלום - אם נתעלם מהארוחות החלפות חיתול לשים סרט לכבות סרט לעזור לפתוח את לעזור לגזור להפריד מריבות לפתוח ארטיק לנגב פנים דביקות ..ולהתלונן על זה כל הזמן אבל בלב לדעת שתיכף יבוא ספטמבר ונתגעגע לכל רגע כזה .
התברכנו במשפחות בקיבוץ ובמושב ,בבני דודים אוהבים ובמיקום טוב של טבע וחופש (בריכה ומקרר ארטיקים)
בימים של משפחתיות צמודה אני מצטערת שאנחנו גרים רחוק ,הקשר היומיומי כלכך כייפי.
והוא לא יחזור לקיבוץ ואני לא אחזור אל המושב...
את היום האחרון לחופש נבלה בבית , רק אני והילדים נהנה מעוד קצת מהביחד שלנו ללא הסעות ולוחות זמנים לפני שהגל הגדול של היומיום לוקח אותנו איתו ,לעשות כלום עוד יום אחד אחרון .
באסה שנגמר .

בן שמונה

הוא היה בן 32 שבועות שקל קילו ותשע מאות גרם כולו עור ועצמות ובעיננו הוא היה פלא.
הוא נולד ביום רביעי ואני פגשתי אותו ביום שישי .ארוז בשמיכות מחובר לצינורות סביבנו מכשירים מצפצפים אני בכיסא גלגלים ואחות שאומרת לי לא לפחד לקחת אותו בידיים .הניחו אותו בידי וחוויתי אושר מושלם.
המסע שהחל ב28 לאוגוסט נמשך ובדרך אנחנו עוברים יחד ולומדים ואוהבים וכואבים וצוחקים .
הוא אוהב לתכנן ימי הולדת מרוב התרגשות הוא מתחיל לדבר על איך ומה יהיה, ושבוע לפני האירוע כבר אי אפשר לקבוע כלום כי הוא 'עסוק' בלתכנן ...אז כדי להרגיע אותו ישבנו וכתבנו את התוכנית מה כל אחד צריך לעשות (סתבא להזמין עוגה ,סבא ללכת איתו לקנות הפתעות ותותח קונפטי ,הוא מתקשר להזמין ,אבא לעשות על האש)
התוכנית כללה מפגש בשעה 16.30
משחק כדורגל
שחיה בבריכה להתרעננות
משחק כדור בסיס
ארוחת ערב
עוגה ומתנות
מסיבת פיג'מות ושינה משותפת בסטודיו של טיפות .
היה חם ,גיהנום,כולם רצו לנוח צהריים אז דחינו ל18.00
שיחקנו כדורגל צחקנו והזענו
נכנסנו לבריכה להתרעננות
בישלנו ואכלנו
עוגה נרות ומתנות - הדודה הילה הכינה לו מתנה שכשהוא פתח אותה הוא צרח מהפתעה ואושר : חולצה עם הדפס של תמונה שהיא עיבדה וזכתה לחיבוק
הדודים הביאו לו ספר מקסים ומקל גשם . האח הקטן קנה לו חליפה של ברצלונה במשחקי חוץ ...
אח"כ הצענו להם מיטות למסיבת הפיג'מות
הילדים הגדולים ירדו אל המסיבה ..ואני ירדתי עם המצלמה לצלם , מצאתי את ליהי מדופרסת בת בין שלושה בנים שעסקו בעיקר בהתגוששות אוהבת.


אחרי שעה כולם חזרו והצענו שוב מיטות הפעם על המזרנים שהעלנו מלמטה,עכשיו בסלון  שיוכלו לישון יחד כי למטה הם לא רצו  ..ובסוף יותם ואיתי התגנבו אל החדר שלנו והלכו לישון שם ..
והיה כלכך כייף !
בלי הרבה ענינים בפשטות, יחד,כדורגל ועוגה.
הוא יכול להפיק אירועים ויודע לנווט שתהיה מסיבה כייפית .
בסוכות - חגיגה בקיבוץ.
בקרוב ילד אחר של ה28.8 יחזור הביתה מהשבי -
אמן

Saturday, August 28, 2010

כשמצלמה של14,000 ש"ח נשארת ללא השגחה

בלילה השארתי את המצלמה שלי מונחת במטבח אצל הורי ...וזה מה שקרה כשהילדים והילדים בנפשם לקחו אותה כשישנתי כל הבוקר ..
זה מצחיק אבל רק כשזה במסה ובעיקר את עצמנו .
מוקדש באהבה למשפחה שלי - בית משוגעים (כל התמונות כאן בקישור).

יותם אורי ובורי

יותם היה תמיד ילד עם חוש טעם מיוחד
עד גיל שבע הוא אכל דברים בצורה מיוחדת - את הפלאפל רק מסביב ,שניצל בצורת כוכב -רק את השפיצים ,תפוח מסביב רק את הקליפה ועוד ועוד..
הוא מצא את ספר הבישול של אורי בורי אצלנו בבית והתחיל קורא בו כמו בספר פרוזה טוב. הצילומים וההסברים על סוגי הדגים וחיות הים השונות עיניינו אותו.
הייתי מוצאת אותו יושב בסלון מרותק קורא את הספר ,בעיקר את 'מילון הדגים' .
ליום הולדת 8 הוא ביקש לאכול את ארוחת הטעימות המפורסמת של אורי בורי.
חיכינו בסבלנות עד שיגיע חודש אוגוסט נסענו לחופשה בקיבוץ וביום שישי אחד הזמנו שולחן צופה אל הים (בדקנו שזה יום שאורי מגיע למסעדה רצינו לוודא שיותם יוכל לפגוש את אורי )השארנו את הקטנים עם סבתא שרה ונסענו לעכו .


יותם בחן את המקום התרשם מהנוף ומהתפריט  הכל נראה לו יפה וטוב חוץ מהקירות המקולפים שלטעמנו הוסיפו חן למקום ולדעתו היו סתם מוזנחים ..בנתיים הוא טעם מכל מנה שהגיע אל השולחן נהנה במיוחד מסרטנים ברוטב שמנת ואצות ים.
וביקש להתקשר אל סבא וסבתא לדווח להם על הארוחה


לקראת סוף הארוחה הגיע אורי בעצמו ,ניגש אל שולחננו וביקש להכיר את יותם הנרגש .
הוא הצטלם איתו 'ליותם צמח שיער מוזר..'


אורי התגלה כאיש חביב ללא פוזה מיותרת ,בסנדלים וזקן ארוך פשוט ומחומר גלם איכותי  וטוב -כמו האוכל שהוא מבשל.
יותם נתן ל את הספר לחתימה ואורי כתב לו הקדשה מקסימה :'ליותם לוין
אני מקווה שתהנה מאוד מהספר
כשתגמור לקרא ולנסות את התבשילים אני מזמין אותך ליום אחד לעבוד איתנו במסעדה ולהראות לנו מה למדת
עלה והצלח
בידידות
אורי '
אח"כ כשנפרדנו כשאורי חזר והזמין את יותם לבוא לבשל איתו צהריים 'באיזה יום שאמא ואבא יטיילו בשוק של עכו ואתה תבוא לבשל איתנו'
יותם, שיודע להכין בעיקר שניצל וקורנפלקס עם חלב (קודם החלב ואח"כ מוסיפים בכל פעם קצת קורנפלקס שלא יאבד את הקריספיויות שלו..), כמעט התעלף מאושר.
וכל הדרך חזרה הוא חלם איך הוא ילמד לבשל מהספר ויבוא יום אחד למטבח של אורי בורי .
וממש לפני שהוא נרדם הוא עוד הספיק להגיד ' הלוואי שהמסעדה תצליח והם ירוויחו הרבה כסף ויוכלו לצבוע מחדש את הקירות המתקלפים...'


* רוצות אלבום מזכרת מהטיול המשפחתי ? לפרטים והזמנות 0522454032 

Sunday, August 22, 2010

הנסיכה האביר והבנות

בשנים שצילמתי חתונות זכיתי להכיר המון אנשים מקסימים,
נטלי ויניב הם מהזוגות האלה שהתאהבתי בהם מהמפגש הראשון ,נסיכה אצילית יפיפיה כמו שצלמות אוהבות  והאביר החתיך טוב הלב שלה . הם התחתנו במקום מקסים ביער אורן עם קבוצת חברים שהולכת יחד מילדות ,כולם גדלו בכרמיאל . החתונה היתה אירוע שאנחנו זוכרים (כל הצוות כולו ) היה שמח ומרגש רקדו עד הבוקר .
את החבורה הזו המשכנו ללות חתונה אחרי חתונה בכל פעם זוג נוסף התחבר ולסיכום חתונה של האחד שמהחתונה הראשונה הכריז 'אני הבא בתור ' שעד שהגיע הנסיכה המיוחלת שלו הספקנו להזדקן בכמה שנים , והנסיכה שלו -שני-היתה שווה את ההמתנה .
חבורה כזאת שנעים להפגש איתה בכל אירוע .
נטלי שלחה לי הודעה בפייסבוק : בובה, מה נשמע? טוב, אני לא עומדת בצילומים שלך... ונזכרתי שחשבנו לתאם מועד שלא יצא לפועל- אז אולי הקיץ? מה את אומרת?
כמובן שקבענו .
התוכנית היתה לטייל במושב ולצלם ..גל החום המגעיל שהגיע שינה לנו את התוכניות ...
בסטודיו הממוזג רדפתי אחרי דני ואביגייל הבנות המתוקות בעלות דיעה מוצקה ורצונות משלהן (?)מוזר...דילגנו ממקום למקום ניסינו לצאת לצילומים על הדשא הבנות התייעפו קצת וחזרנו לסטודיו .
משפחה כלכך יפה קשה לפספס ..
מה העיקר? שיש לי מזל להכיר ולאהוב אנשים כלכך מקסימים שחוזרים שוב ושוב להצטלם ולהאיר לי את היום בזכרונות מתוקים ובהנאה צרופה של מפגש.
תודה משפחת טל .

Monday, August 16, 2010

חיים קצרים

החיים שלנו עטופים בהגנות כשהכל מכוון אל האושר .הוא מגיע באריזת צלופן עם בית מכונית ושניים וחצי ילדים בריאים ועליזים.
המצלמה שלי ואני ראינו הרבה סוגים של הבטחות לאושר בשני עשורים (!) של עבודה משותפת.הרבה זמן אני מצלמת אנשים ומשפחות ובמפגשים אני מצליחה להתקרב אל האנרגיה החמה והטובה שהיא האהבה .
הנוכחות שלי מאחורי המצלמה מאפשרת לי לראות מצבים שונים ולבחור האם אני לוקחת חלק ומשתתפת או לא, לפעמים נשארתי מאחורי המצלמה בשקט ולפעמים אני יוצאת מעמדת התצפיתנית מתערבת ותומכת .
יש איכות מרפאה בצילום במה שהתמונה משקפת ובתקשורת שלי עם המצולמות .לרוב אני פוגשת משפחות שבהן כולם בריאים ושלמים ,בד"כ כולם רוצים להצטלם ושמחים על ההזדמנות לבילוי משותף.


ומה כאשר לא? כשהילדים לא בריאים ? כשהמשפחה מתמודדת עם כאב ועצב הקשורים במחלה או אובדן ?
מה אז ?
כשצפיתי בסרט 'חיים קצרים'  התרגשתי מהדרך העדינה בה חושפים הורים את הסיפור שלהם עם תינוק פגוע שמותו קרב. אל בית החולים המיוחד בו מתרחש הסרט מגיעה צלמת פורטרטים ומצלמת עבור המשפחה צילומים של התינוק ושלהם עם התינוק , ברגע הראשון הרגשתי דחיה מהצילומים כאילו יש בזה משהו מלאכותי 'אמריקאי' מידי , אבל כעבור דקה הבנתי את החשיבות שיש לתמונות עבור המשפחה:
לצלם את המשפחה כפי שהיא - אמיתית כמו החיים כשהם כואבים ויפים,הורים ותינוק והקשר בינהם ,לצלם אותם כי זה הסיפור שלהם - הוא לא מוכר והרבה פעמים מוסתר מהעין ומהאוזן ,כל משפחה מתכנסת בכאב הפרטי שלה. בעולמנו הנוצץ המסחרי כמו אין מקום למה שלא עונה על הדרישות האסטתיות של עולם הפירסום .
אני מרגישה שבצילומים המשפחתיים יש מקום להראות את השוני את המגוון שהחיים מיצרים גם כשמה שהם מציעים כואב. בעבר לפני המצאת הצילום היה נהוג לעשות מסיכת מוות לאדם שנפטר מהעולם -יציקת גבס על פניו רגע לאחר הפטירה -המסיכה היתה נשארת אצל משפחתו ומלווה את הדורות הבאים ,היום הצילום מהווה תזכורת דו מימדית לאבותינו ולמתינו.
כאשר הוזמנתי לצלם בבית איזי שפירא צילמתי את הילדים את הציוד המשוכלל שמיועד לאפשר להם פעולות בסיסיות צילמתי מפגש בגן של ילדים פגועים וילדים לא פגועים, משפחות רבות לא נתנו את אישורן לצלם את הילדים והמשימה היתה מסובכת למדי .תיעוד מפגש אחד בין ילדה מטופלת לבין אבא שלה האיר את יומי ,החיבוק הוא אותו חיבוק האהבה אותה אהבה .
האטום הבוער הזוהר של האהבה משתקף דרך הצילומים -משפחה היא משפחה בכל צורה וגודל והיא הכח שלנו.


קישור לסרט 'חיים קצרים'
http://yes.walla.co.il/?w=2/7828/1663649








Friday, August 13, 2010

בת יער

אנחנו בחופשה משפחתית
יוצא שבכל שנה באוגוסט אנחנו מתיישבים בקיבוץ חניתה ומשם יוצאים לפעילות משפחתית קצרה שאינה דורשת נסיעה של יותר משעה ומספקת חויה נעימה' לא מורכבת 'עם מינימום קהל מסביב ומקסימום טבע.
מצאנו שמכל הבילויים אנחנו הכי נהנים במינימום : ים או בריכה הרבה ענבים ירוקים' מסעדה שיש בה מנות ילדים נחמדות ואוכל פשוט וטוב מוסיקה שכולנו אוהבים לנסיעה (דג נחש , כוורת ,רוקפור בעברית,דברים שאפשר לשיר איתם).
מזג האויר חייב להיות מתחשב, מזל שהתחלנו את החופשה אחרי השרב הנורא של השבוע שעבר.
בת יער ביער ביריה עונה על כל הנ"ל . הדרך ירוקה ויפה ומתפתלת בנתיים הילדים נרדמים ואנחנו זוכים לזמן של שקט באוטו.
יצאנו מהמכונית וכבר הייתי מרוצה - לא חם !! נעים ומוצל .
המקום 'בת יער' מן חווה ממש קטנה עם כמה סוסים, מנאז' לחובבי הז'אנר הסיבובי ,טיולי רכיבה (מגיל  10 - לא בשבילנו ) מוסיקת רקע משעשעת של דולי פרטון ומוסיקת מערבונים , יער יער יער .
במבט ראשון  -מזכיר מחנה של תנועת הנוער .
כמסתכלים שוב רואים שבאמת , המקום מופעל ע"י קבוצת נערים משועשעים מעצמם נחמדים ועצלים .
יש ביתן עץ קטן ובו 'הפנסיונר'(כמו שהנערים קראו לו ) איתן החביב והמבולבל ,אצלו קונים כרטיס לכל פעילות שרוצים: 
באולינג משפחתי (30 ש"ח לחצי שעה ) : שני מסלולי עץ ובקצה כל מסלול כמה מקלות ממוספרים שצריך להפיל בעזרת חמישה כדורי עץ שנראים כמו חריץ גבינה ומתגלגלים כמוהו .
משעשע ומצחיק . המסלול השני היה פנוי אז איתי עמד שם חצי שעה והתאמן על זריקת חריצי גבינה ואנחנו התחרינו במסלול המקצועי . - ניצחתי בקלות...


מסלול חבלים על ראשי העצים (30 ש"ח לראש מגיל 5 או 6 עניין של גובה): יותם התגלה כקופיף אמיץ ועצמאי עשה את המסלול המאתגר בהנאה. מסלול קצר אבל חביב המדריכים מעודדים את מי שנתקע או פוחד בקריאות הידד מלמטה , ועד שהילדה שפוחדת להזיז את הרגל לא מסיימת מסלול כולם מחכים בסבלנות כי אי אפשר להוריד אותה באמצע...
יש עוד פעילויות אבל אנחנו הסתפקנו בנ"ל היה מאוד נחמד נקי ושקט מתוחזק ונעים ,יחד איתנו היו עוד כמה משפחות ללא תורים ארוכים וצעקות.
נהיה חם והיינו רעבים ורציתי מזגן ,אז נכנסנו אל מסעדת בת יער . מסעדת בשר טובה .רק צריך להזמין מקום כי מסתבר שבאזור אין איפה לאכול ובמסעדה הזו אוכלים טעים ויש נוף מרהיב מהחלונות . היה לנו מזל . היה מקום..גמרנו הכל מהצלחת. 


ובדרך חזרה בתוך חצי דקה בערך נהיה שקטטטט




מקום נחמד ופשוט מומלץ למשפחות שלא מחפשות אטרקציות ...
 

Wednesday, August 11, 2010

לאבד לרגע ולקבל בחזרה

בשבריר של רגע ,
גן שעשועים ליד חדר האוכל איתי משחק על הדשא יותם מסתובב בקרוסלה .פתאום איתי מחליט לשנות כיוון ורץ במהירות אל הקרוסלה המסתובבת  הוא מחליק חוטף בומבה משתטח על רצפת הבטון.
למרגלותי .
אני מרימה אותו במהירות ומחבקת הוא בוכה צורח כואב .
אבא שלו מגיע ומרים אותו ומחבק אותו הולכים לשבת על הדשא .יותם בורח מהמקום בריצה. תמר נשכחת על ספסל שולי ואיתי על הדשא.
ואז ברגע אחד האירוע היומיומי הופך דרמטי : איתי משתנק גופו מתקשח והוא נעלם אל תור עירפול עילפון ,עיניו לא סגורות ולא פקוחות ,אני רואה רק את הכחול של העיניים עמום עמום ,הוא לא נושם ולא מגיב לקריאותנו .
אימה .
שולי קורא לו ומנסה לעורר אותו אישה אחת שופכת עליו מים אני צועקת עליה 'לא להטביע אותו!' . 
מתחילה לרוץ לכיוון קבוצת אנשים שעומדת שם וצועקת בקול לא מוכר 'מהר טלפון אני צריכה אמבולנס' המשפט הזה מזניק קבוצת אבות לכיוון הדשא כולם רצים מבוהלים ואני עומדת שם הילד שלי איבד את ההכרה עיניו הכחולות פקוחות וריקות ממבט ואין לי מה לעשות עם זה אין לי מה לעשות.
'הוא התעורר' צועקים לי .
הוא ער חיוור ומזיע מחבק את שולי ובוכה .
אח"כ אספנו את כולם .
רופא בדק את אותו הוא בסדר לא קיבל מכה בראש(זו תופעה מוכרת,מסתבר הקושי בגפיים והעילפון - תגובה לכאב ובהלה). הרופא תושב הקיבוץ בו אנחנו מתארחים קיבל אותנו בביתו .'אם זה רופא איפה חדר המשחקים שלו?' איתי שואל ואנחנו מבינים שהילד חזר.
הערב המשיך כאילו כרגיל ,רק נוסף מבט בוחן על הילד שלנו מוודא ששוםתופעה מאיימת לא מתרחשת.
ועוד דבר ,לא היו ריבים וכעסים . ערב שבו הלב מודה בלחש על מה שיש על שלושה ילדים בריאים שרבים ואוכלים שוקולד במקום ארוחת בוקר ,שמשאירים את הכדור במגרש ומתווכחים מי יביא אותו , ילדים של 'הוא מציק לי' שכלכך מתסכלים עם הריבים שלהם,שלפעמים אני רק רוצה שהם ילכו כבר לישון ויהיה קצת שקט.
שלושה ילדים רגילים לגמרי . אהובים .
והלכו לישון וסיפור ופיפי ועוד פיפי ועוד רגע בסלון .
ורק התמונה של שולי על הדשא מחזיק בידיו את איתי המעולף לא נותנת לי מנוח.
הלילה הזה כולו תודה .

בין בצת לאכזיב *תמונות מהטלפון *

איזה חוף אהוב
משפחתי ,מסולע ,רדוד עם בריכות, חול, שקט, צלול , לטייל להכנס לטבילה לאכול ענבים לנמנם.
מראש הנקרה ועד אכזיב חופים קסומים .
דייגים עומדים על סלעים באמצע הים , ברקע אי האהבה שסומן כיעד הבא של יותם (8)
ובתוך המים צפה סירת חיל הים מחומשת ואפורה מזכירה שהשקט שברירי
באוגוסט משחררים צבי ים שבקעו במתחם המגודר שבחוף בצת




Monday, August 9, 2010

שתיים שמונה שישי שבת


שתיים בחופש
שתיים בנות שמונה ,עולות לכיתה ג' עלמה וליאה חברות.
באו לבלות סוף שבוע אצל סבא וסבתא של ליאה בקיבוץ.
יש להן סדרי עולם משלהן : מחליפות בגדים בכל שעתיים ,מתאפרות חצי שעה בבוקר (על העור החלק השקוף וכמה נמשים על האף -
הן מורחות ביסודיות שכבות של מייק אפ ואח"כ צללית ירוקה מנצנצת מעל העין..אמא של ליאה ואני צוחקות מזועזעות מהצורך להתאפר כשיש לך עור כלכך בוהק ומושלם)
בערב הכינו לנו מופע ריקוד ושיר ,באנגלית מג'וברשת ותנועות אגן פרועות ,משחזרות את ימי הזוהר של ג'ון טרבולטה .
הגיבורה שלהן - בריטני ספירס , ביוטיוב שוב ושוב הקליפים שלה i love rock'n'roll בגירסת בריטני פופ עם נענועים ובגד עור צמוד ,מבחינתן זה שיא היצירה המוסיקלית.


הן עושות מקלחת בחצר מצחקקות ומקשקשות כל היום מתעללות קצת ביותם בן גילם שלא מצליח לפענח את הכוונה שמאחורי המילים שלהן,יוצאות מהאמבטיה ממהרות עם הטוסיק בחוץ שלא נראה אותן ,מרוב תיחכום הן תמימות.


מתייצבות לצילומים בפוזות של נערת ג'ימס בונד ,אני מחכה לוכדת את הרגעים שהן חוזרות להיות שתי ילדות 
מתוקות .
אנחנו מסתכלים עליהן ,אני בהנאה, בן זוגי בחלחלה מתגברת -תמרי שלנו בת 14 חודשים ונדמה שבעוד עשר דקות היא תהיה בת שמונה עם דיעה מוצקה על איך צריך להתנהל ולהיראות העולם רכה ומתוקה עקשנית ותמה.

Wednesday, August 4, 2010

בבית


יש ימים כאלה:
מתעוררים ביקיצה טבעית ,שני הקטנים ואני במיטה הגדולה . מתנמנמים עד שקמים ,אוכלים באטיות ארוחת בוקר מתלבשים ,מחליפים ,מתלבשים ,מחליפים, עד שאיתי בוחר מה הוא לובש ובוחר שמלה לאחותו .
מלוות אותו אל הגן , תחנה אחת בלבד בסיבוב הבוקר .
תמרי נשארת בבית איתי יותם בקיבוץ ואנחנו בחופש הגדול של החיים.
בגן אנחנו מתעכבות היא מתעניינת בילדים והם מקיפים אותה בסקרנות רבה . הכל רגוע הכל כייף .
חם חם חם אז הולכות לאט לקניות מביאות הביתה ירקות וגבינות ואוכלות קל ומעט.
יזה כייף שהיא בבית , כל הזמן חיבוקים נשיקות וצחוקים . שרות יחד רוקדות . עושות יחד ספונג'ה ...יש ימים כאלה שהכל כייף .

Tuesday, August 3, 2010

היה ממש לא כייף

...במילים אלה נפרדנו חברתי ואני בערב של יום ג' מותשות מבילוי של יום במויזאון המדע בחיפה.
ההתחלה נשמעה מבטיחה' 'תערוכת רובוטים' ..'ואוו הילדים משוגעים על רובוטים ואולי מישהו יסביר לי סוףסוף מה ההבדל בין רובוט לבובה שאומרת 'קקי' ?'
קבענו שתי חברות עם שני בני שמונה סקרנים ועליזים ואוטו אחד אחד שיקח אותנו ישר למקום ההתרחשות .
הדרך היתה נעימה ורגועה,הגענו חנינו (אפילו חניה חוקית ולא צריך לשלם?!?!ואוו חיפה כבר מוצאת חן בעיני)
אולם הכניסה היה ממוזג ומבטיח שמנו פעמנו אל אולם הרובוטים והנה הגיע תורנו להכנס ..
בום !! הלם של רעש בלתי נתפס וילדים רצים מצווחים ומכים על כפתורים שונים, ובין הילדים המתרוצצים 'חיות רובוטים' בובות ענק שעושות משהו (לא הצלחנו לשמוע את ההסבר ולא לקרא אותו כי הילדים כל הזמן החליפו שפת תצוגה..)משהו שכנראה מחקה את החיה שאליה הם התחפשו. כנראה שזה ממש מסובך ומעורר התפעלות ,את הילדים זה לא הרשים במיוחד ,והם אצו רצו ממתקן למתקן .
היה סיוט.
מכונה משוכללת של מערכת מצילות תופים הרעישה עולמות בכל פעם שילד רקד או עמד לפניה , בחיי שניסינו להבין מה ואיך אבל לא יכולנו להתרכז .הייתי שמה את הראש של ממציא המכונה בתוך אחת המצילות .
ואז המכונה משתתקת יש הדגמה והסבר ,'אוה הנה עכשיו זה יהיה מעניין' :
מדריך מנומנם הציג בפני קהל הצעירים שני רובוטים מיוחדים : אחד יודע לרקוד כמו מייקל ג'קסון והשני כלב בלתי ממושמע . (אני בטוחה שהם יותר מסך התכונות שציינתי אבל אי אפשר היה להתרשם מזה בתצוגה)
גם כאן שום מילת הסבר על ההבדל בין רובוט לסתם צעצוע מתוכנת .לא זמן לשאלות ותשובות לא בא לו עלינו,בקיצור .
כשיצאנו מהתערוכה עברנו אל חדרי המוזיאון .
גם בפעם הקודמת שהיינו כאן היתה אותה חוויה של ריצה ממקום למקום לחיצה מוטרפת על כפתורים ואפס קליטה של מה אנחנו עושים כאן בעצם.
תחושה של פיספוס ליותה את כאב הגב והרגליים (למה אין כסאות לאמהות שמתלוות אל הילדים ???)
שעות על גבי שעות של גירויים ואפס קליטה אפס עניין .
עכשיו,זה לא נעים להגיד אבל אני אומרת,המקום צריך חידוש דחוף .
זה נראה יותר כמו מוזאון להיסטוריה של המדע ,התצוגות המושקעות מיושנות חלקן לא עובדות אין בנמצא מדריך שיסביר מה ולמה . בחדר הקולות הרעש בולע כל סיכוי להנות מהמוצגים. יש תחושה כאוטית ולא נעימה של קניון המדע הגדול לבלוע לא ללעוס לרוץ מהר ולהספיק הכל...וברקע עייפים והלומים סבאים וסבתות ואמהות (לא מספיק אבות היו שם לסבול איתנו)
נניח שהיו מכניסים למוזאון בקבוצות קטנות עם מדריך? או שיהיה בכל חדר מישהו שיכול להסביר מה עושים כאן.
תצוגות שהזמן חיסל אותן כדאי לזרוק או לעדכן (למשל ..פעם באיזור הזהירות בדרכים היו מכוניות קטנות,אני משערת שכולן מתו מזמן אז למה להשאיר את המדרכות והכבישים ? למה לא להחליף נושא? לחדש? לקנות עוד פעם מכוניות קטנות?)
שני דברים טובים :
המבנה מאוד מיוחד ויפה .
היה רגע מרגש מאוד בתצוגה בנושא החלל ,עמדנו וקראנו מיומנו של אילן רמון , זה היה מרגש לראות חתיכת דף בכתב ידו המיוחד שרופה בקצותיה , חתיכת דף ששרדה את האש הגדולה. ודיסק של פוליקר מעוות מהאש ,וחפצים נוספים. הצצה לרגע דרמתי . התרגשנו .
מחיר כרטיס לתערוכה הוא כ70 ש"ח ..מה שהופך את הבילוי הזה ללא משפחתי בעליל מאוד מאוד יקר , לא שווה לכל כיס
ולא שווה באופן כללי .
סתם,מאכזב ומיגע.
לא היה כייף בכלל ...