Saturday, January 29, 2011

תפוח אדמה

איזו נחת ,מערוגת הגינה הסתווית הוצאתי היום תפוחי אדמה קטנים אדומים בישנים .
תמרי מבקשת לשתות תה עם נענע,היא יוצאת אל הערוגה לקטוף נענע וחוזרת עם צרור כוסברה ריחנית..

תפוחי אדמה על מצע עלי חסה מהגינה

Friday, January 28, 2011

ילדים סקרנים מתמטיקה לחיים

פגישת משולש הורים ילד חונך שלחה אותי שוב אל מחוזות הספק והשאלה: איך ולמה מאבד הילד שלי מידי יום את הסקרנות הטבעית שלו ללימוד? שיחות ביננו ,שיחות איתו - מהן עולה 'ככה' ו'בערך' לא משהו ספציפי לא יכול להצביע על דבר אחד שהוא ממש אוהב בבה"ס שלו ומה הוא בעצם עושה שם?(בעיקר משתעמם-הוא אומר)  לפני שנה ,בכיתה ב' ,הוא אמר לחונכת שלו שבה"ס 'מגדיל לי את המח ' שהוא לומד דברים בהפתעה כמו למשל כשהוא יוצא לשחק בחצר עם הגוגו'ס שלו . עכשיו הוא כבר לא מרגיש כך הוא מדבר על לעבור למקום אחר ,הוא פוחד לעזוב את המוכר אבל לא הולך בשמחה גדולה כמו שפעם היה .

לפני שנה לא היתה אמא גאה ממני בבה"ס המיוחד שלו ,היו עוד אמהות גאות היינו מתהלכות בחצר בה"ס עם חיוך גדול ,גאוות יחידה גאווה במסר ,בחינוך ,בראיית כל ילד וצרכיו, היה מקום לכל ילד והדבר החשוב שהם למדו שם היה קבלת השונה יחס חברי אהבת הזולת .הילדים האלה החזירו לי את האמונה ביצר האדם טוב מנעוריו ,היתה זו חוויה מאירה ומעוררת. מה השתנה? אנחנו שואלים אותו ואת עצמנו. ובעיקר - איך אנחנו יכולים ללמוד לקבל ולחזק אותו?בתוך השיחות הארוכות עם עצמנו,עם הצוות בבה"ס ועם הורים אחרים , קיבלתי מחברה את הקישור לטקסט של דני לסרי. לאחר ההקדמה הארוכה הזו מצרפת כאן מאמר קצר ומעורר תקווה על מתמטיקה ודרכי הוראה .המאמר מובא מתוך אתר האקדמיה הדיאלוגית 

מתמטיקה מושחתת

באופן מפתיע אני מגלה כל פעם מחדש את חוסר סובלנותי לאופן שבו מלמדים מתמטיקה בבית הספר. אני לא חושב שילדים חייבים ללמוד מתמטיקה, שום נזק לא יגרם להם אם לא ילמדו, אדרבא אם הם לא יכנסו לשיעורים מסודרים תוכל המתמטיקה לצמוח להם מעצמה, כל אחד ברמתו, על פי רצונו וצרכיו. מצדי שלא יהיו שיעורים בכלל, אבל בינתיים, כשכבר יש, הם עושים נזק רב. נזק למתמטיקה שאני אוהב, נזק לחשיבה של הילדים, ואולי אפילו נזק עמוק יותר השייך לתחום המוסרי: אלה שיעורים שמשחיתים.
אני יודע, המילה "השחתה" אולי חריפה, ובכל זאת אני מתעקש להשתמש בה, היא ביטוי הולם לתחושת ההתקוממות שעולה בי כשילדיי חוזרים משיעור מתמטיקה ומראים לי מה למדו.
אל תתבלבלו, אני לא מתקומם על זה שהמורים שלהם לא יודעים ללמד מתמטיקה, אני מתקומם על זה שהם יודעים יותר מדי, שהם פשוט מלמדים את הדבר הלא נכון.
המורים לא אשמים. הם חלק ממערכת שמכורה לקליפות. הם ילמדו את הילדים את כל השיטות והטריקים להצליח בבגרות, ובזה פחות או יותר זה מסתכם – זה איבד כל קשר למתמטיקה. זה הפך למערכה טכנוקרטית, נטולת פנים, נטולת הבנה, נטולת כל הגיון פנימי. עשייה שאיבדה את הטעם הפנימי שלה, את היופי והאצילות, ונרתמה כולה לשרת איזה שיגעון של מראית פנים, בשעה שאם יש סיבה טובה ללמד מתמטיקה הרי זה בדיוק בשל "אצילות האמת" שהמתמטיקה היא נציגה מובהקת שלה.
דווקא היא, המתמטיקה, יכלה לשמש עוגן של שפיות בתוך תרבות צרכנית שהתמכרה לעולם התדמיות והריטינג. דווקא היא יכלה להוות דוגמא לאופן שבו אי אפשר לקמט את האמת בערפל של "כאילו", היא הייתה יכולה להיות אימון בבהירות.
ותחת זאת הפכה הוראת המתמטיקה לתרגול במשמעת ריקה, בסתמיות אטומה.
תרשו לי רגע להיכנס לפרטים של דוגמא:
כשלימדו את ילדיי לפתור משוואה ממעלה שנייה הציגו להם את הנוסחה המפורסמת:
מה פתאום?
הרי הנוסחה הזו היא פרי מאמץ של אנשים שאהבו מתמטיקה וחקרו והגיעו אליה מתוך הבנה. זה לא איזה קסם מוזר. מה פתאום לתת את הדבר הזה במתנה למי שלא מבין, למי שלא טרח, שלא רצה בזה בכלל? מילא תגידו שיש כאן מישהו שחייב לפתור משוואות במעלה שנייה כדי לסיים את ביתו, הייתי נותן לו בכיף, זה עניין מעשי לגמרי, ואין לי כוונה להגביל את השימוש, גם אם הוא לא מבין. אבל הם, הילדים המסכנים, בכלל לא רוצים לפתור משוואה ממעלה שניה, הם בכלל לא מבינים מה זה, ולמה זה טוב, בשבילם זה רק שיעורי בית, תרגיל במבחן. אני לא רוצה לתת להם את זה במתנה. זה כמו לתת מכשיר מתוחכם לאדם שבכלל לא מסוגל להעריך אותו, שמשתמש בו בתור סרגל. זה מקומם, נותן תחושה של חוסר כבוד, של פחיתות ערך והשחתה של הישג אנושי.
אם לא מעניין אותם שיעסקו במשהו אחר. ואם מעניין אותם, (ובמקרה זה גם עניין את ילדיי, ואני מניח שזה יכול גם לעניין עוד ילדים), אז קדימה, בוא נבין במה המדובר. לא, לא את הנוסחה, בוא נבין את העניין עצמו, מה זה בכלל משוואה ממעלה שנייה, ומה זה באמת אומר "לפתור".
נכנס עוד טיפה לעומק של דוגמא:
כשאני מלמד ילדים את מושג המשוואה בכלל, וגם ילדים בגיל הגן יכולים להבין את זה, אני מאפשר להם לנחש. הניחוש הוא דרך לגשש, להרגיש, לשמור על קשר עם. כשילד בן שמונה צריך למצוא את הנעלם במשוואה מסוג:
3X + 8 = 20
זה אתגר אמיתי. חלילה לי מללמד אותו כל מני שיטות. הוא יצטרך לחשוב, לנסות, לבדוק, להבין, ולמצוא את התשובה מתוך גישוש וטעייה. מה שחשוב בתהליך הזה זה שהעצמאות והעוצמה נמצאת בידו. לאורך כל הדרך הוא יכול לבדוק את עצמו, כי הוא מבין מה שהוא עושה. הוא לא צריך אותי כדי שאגיד לו אם זה נכון או לא. כשהוא שואל אני פשוט אומר לו לבדוק, ולכל היותר עוזר לו לבדוק. האחריות היא אצלו. לא נלקחה על ידי ה"שיטה". וכשהוא מוצא את התשובה יש לו שמחה פשוטה, הוא הרוויח אותה ביושר.
והניחוש הזה, חייבים להסביר את זה לכל מי שעוסק בהוראת מתמטיקה, הוא לגיטימי מבחינה מתמטית. בסופו של דבר, במובן עמוק, תמיד מנחשים.
אני לא אלמד ילד "להעביר" איברים מצד אחד של המשוואה לצד שני. בשום אופן לא. אני לא אלמד טכניקות. אבל אני אאפשר לו לגלות ששתי המשוואות הללו בעצם זהות.
3X + 8 = 20
3X = 12
ושבמה שנוגע למשוואה, כמו במאזניים, מה שעושים לצד אחד של המשוואה אפשר לעשות לצד שני ועדיין זה יהיה מאוזן.
ואני אעזור לו לראות שיש משוואות שיותר קל לנחש בהן את הנעלם. למשל המשוואה הזו:
3X = 12
ולמשל גם המשוואה הזו:
X = 4
אכן: זו גם משוואה, אין זה "פתרון" שאומר מה הוא הX, זו משוואה.
זו משוואה שכמובן מאוד קל לנחש מה בה יכול להיות הX כדי לקבל פסוק אמת. אבל עדיין זו משוואה. ועדיין נדרש האדם שם לנחש את הנעלם. לכן, אפילו זה מובן מאיליו, יש מקום לכתוב :
4 = 4
תמיד זה ניחוש. ובאופן עקרוני אם הילד יכול לנחש את זה גם מן המשוואה היותר "מסובכת" זה מעולה – הוא רואה עמוק יותר.
תמיד זה בסופו של דבר ראיה. וזה בדיוק חלק מן העניין: הוראת המתמטיקה המצויה מנסה לעשות את האדם מיותר: השיטות יכולות לעשות את הכל, והוא רק המבצע של טכניקה, ולכן אין כל חשיבות שיבין, שיראה. אין כל חשיבות שהאדם "יראה", שיהיה שם אדם שרואה.
זה חלק מן התפיסה הטכונקרטית שהופכת את האדם לעוד גוף במערך הגופים הקיימים בעולם, משתמשת בו כמוציא לפועל, ולא מבינה שהאדם לא רק קיים – הוא נוכח, ובתור נוכח, העולם הוא בשבילו.
נכון, המתמטיקה עוזרת לדברים רבים בעולם הטכני. אבל מה הטעם בכל העזרה הזו אם אין שם אדם שבשבילו לכל זה יש משמעות?
מה שחשוב בחשבון ארוך זה לא שהילד ידע לפתור, אלא שהילד יעמיק את הראיה שלו. בין אם זה ראיה מתמטית או אחרת זה לא משנה, הראיה היא צד של הנוכחות. לפתור זה במקום לראות. אני לא רוצה שיפתור את המשוואה, אני רוצה שיראה אותה, שיחוש אותה, שיבין אותה. הראייה היא מה שעושה את האדם אדם. ומה שבא כפיתיון כדי לא לראות, הוא מה שמשחית את האדם. לא צריך אדם בשביל להשתמש בטכניקות, המחשבים, המכונות, עושות את זה מצוין.
זה חלק ממגמה של התמכרות לצורה המאפיינת את התרבות שלנו. סוג של עבודת אלילים שהיא תחליף לנוכחות. אני יודע, יש פיתוי גדול לאב להראות לבנו איך עושים את זה ב"שיטה", הוא לא מבין שהוא גונב משהו מן הילד שלו, גונב ממנו את האחריות, את העוצמה, את אפשרות הגילוי, האפשרות שהמתמטיקה תהיה שלו. כי רוב הסיכויים שילד שלומד להשתמש בנוסחאות יהיה בטוח שהמתמטיקה שייכת לאחרים – שאצלם הקסם. וילד שגילה את הדברים בעצמו הוא חש שהדברים שלו. גם כשילד לומד לדבר הוא מאמין שהוא המציא את המילים, שהן שלו, ובמובן עמוק הוא צודק.
"אז מה," יגידו לי הורים, "אתה חושב שהילד צריך לגלות את כל המתמטיקה לבד?" כן, בהחלט. בדיוק כמו שאני לא מעלה ילד לעץ, אלא מאפשר לו לטפס לבד, והגובה שהוא מגיע אליו לבד, זה גם הגובה הבטוח לו, כך אני מאפשר לו לגלות במידה שהוא רוצה, צריך ויכול את המתמטיקה. נכון, יהיו כאלה שלא יגלו באופן זה את הפתרון של המשוואה במעלה שנייה. הם יגלו דברים אחרים שמתאימים להם. לגובה שלהם, לגיל שלהם. לא מטריד אותי בכלל שהם לא "יודעים" את הנוסחה למשוואה השנייה.
מה זה אומר? שכל דור צריך להמציא את המתמטיקה מחדש? לא, מה פתאום, המתמטיקה כבר הומצאה, הדרכים כבר נכבשו, שערים כבר נפתחו. ילד לא גדל בג'ונגל הוא גדל בתוך סביבה רוויה במתמטיקה, ובדיוק כמו שהוא לומד לדבר עברית כי הוא נמצא בקרב אנשים שמדברים עברית, כך הוא יכול ללמוד מתמטיקה, מתוך עניין, חיכוך, השראה, דיפוזיה, מחקר. הוא חי בעולם שבו המתמטיקה כבר הומצאה.
ותפקידי כמורה למתמטיקה לפיכך הוא בעיקר להיות שם נוכח בשבילו, להציב לו אתגרים, לדבר אתו בשפה הזו, לתמוך בהתמודדות שלו, להאמין בכוחו, להציב בפניו דברים שיעזרו לו לראות אבל אני איני יכול לראות במקומו. אין דבר כזה. זה הוא שיצטרך לראות, והאחריות הגדולה שלי זה לא שידע לפתור או שיכיר כל מני נוסחאות, אלא שיבין מה הוא עושה, שיראה. שלא יתקדם אפילו צעד אחד בלי להבין מה שהוא עושה. בשביל זה אני לא צריך לעשות הרבה מלבד לא להפריע לו, לא להציע לו קיצורי דרך.
ואם הוא יוכל לנווט בעולם הזה בכוח ראייתו, יש גם סיכוי שיוכל לתרום להרחבת המתמטיקה בשביל האנושות כולה.
* * * *
אין פלא אחרי זה שנציגים של ישראל באולימפיאדה בין לאומית למתמטיקה, זוכים במקום החמישים. הרבה פחות טוב ממה שזכו לפני שנים. ולא שזה חשוב, המלחמות הללו בין לאומים, אבל זה יכול לשקף את אובדן החוכמה בתרבות שאנו חיים בה.
מכיוון שחכמה זה לא טכניקה,
זו מידה מוסרית.
והיא נשענת על אומץ הלב, היושר, והיכולת לא להתמכר. אנחנו תרבות שמתמכרת, ומגדלת ילדים מתמכרים: מתמכרים לצורה, לקיצורי דרך, לחיצוניות, למסלולים ללא חיכוך, לסוכר, לאנרגיה זמינה, לחוסר אחריות, למשחקים מוכנים מכבר, להפעלות, לחוסר אונים. תרבות שבאופן לא מודע גוזלת מן הילדים באלף דרכים את מלאכת הבגרות שלהם, את אחריותם להיות הם מקור של אנרגיה, אקטיבי, יוצר. אין זו גנבה פעוטה, ואף שלקחתי את המתמטיקה כדוגמא יש לה השלכות לכל תחומי החיים, לבריאות של היחיד, ולבריאות של החברה. המתמטיקה כמו כל תחום אחר, הייתה יכולה להיות הזדמנות להתאמן במידה מוסרית, הזדמנות לאצילות ויופי. והיא הפכה, כמו כל כך הרבה דברים בתרבות שלנו, לזירת מאבק מסחרי.


 

 


Thursday, January 27, 2011

הכל כאן

(לא בא לי לכתוב על צילומים היום אבל יש דיסק שמתנגן הלוך ושוב )

שני תוים מהגיטרה ואני במקום אחר.
פסקול נקי ומדוייק מצייר תמונות מלא חמלה ורואה ישר בעיניים. 
אני תמיד צוחקת מהתמונה הזו .
ומאחרת אני תמיד בוכה. 
הרחוב השכנים האישה שהוא רוצה ולא שמה עליו' הילדה בחדר השני' החיים' המתים' אמא שלו  והוא בבגד ים כחול הולכים אל הים .כשאני נוסעת כשאני בבית ורוצה ברגע להתקרקע אל האדמה ולהתרגש עם הלב אני שמה דיסק שלו .
בשירה ישירה וגלוי עיניים, לא עושה הנחות לא לעצמו ולא לנו -לאוסף האנשים שחיים כאן ,לזונות ,לחיילים לשוטרים לאמהות האבות ,הגברים המצליחים הנשים עם המחשוף וראש הממשלה -החרא התורן .
הוא כותב על אהבה ועל אחרי אהבה ועל אהבה תוך כדי הלא משהו ,
מתאר את החיים האפורים וניצוצות של אור עולים אצלו גם בין השורות הכי עצובות .
כשהוא יושב ועושה רשימה של אנשים צדיקים הוא מכניס את  ויקי כנפו עם אורי אבנרי באותו משפט ובסוף השורה 'דנה והילדים 'בטון מדוייק שקורע את הלב תערובת של תקווה ועצב ,אהבה אין סופית הכל נמצא שם בשירים שלו.
לא יכולה לבחור אחד לא דיסק אחד ולא שיר , פעם ראשונה אני חושבת נתקלתי בו בקליפ של 'מספרת לי הכל' מצאה חן בעיני הג'ינג'ית בתחתונים  והישירות שלו ומאז בין כל השקרנים המעפנים המשעממים שמשמיעים כל הזמן ברדיו (הילדים הרסו את הדיסק באוטו במקום דיסקים תקועים שם עכשיו מטבעות של חמישה ש"ח ) הוא לא מושמע אבל אנחנו לא צריכים טובות מהרדיו,שישארו עם עצמם המטומטמים מגלגל"צ .
עמיר לב .
ישר אל תוך הבטן .

Wednesday, January 26, 2011

משפחה של בנים משפחה של בנות


אני נעה זני zeni ,נולדתי ונשארתי זני .שם משפחה שרק השבט שלנו נושא בגאוות יחידה הסטורית,עם המון סיפורים בדויים ,או לא, על חיים בארץ בתקופות רחוקות ,על נסיעות באוטו של סבא חיים לדמשק , פרעות בטבריה, לינה משפחתית על גגות העיר בקיץ והצפות ושטפונות בחורף,משפחה ברוכה ותיקה ואוהבת ,שבט שאת השם שלו  קיבל כנראה מסבא חיים ,שלפי אחת הגירסאות שינה את שמו לזני עת עזב את בית אביו האדוק.
גדלתי מוקפת משפחה חזקה ידיעה פנימית שתמיד יהיה שם מישהו לתפוס אותי נופלת.
בגיל 33 הפכתי לאמא של יותם לוין ופתאום נהיה עניין עם שם המשפחה השונה .
ברשימות ההורים הייתי נעה לוין ולא התווכחתי ,במקומות שלי -אני נעה זני .
ואז יותם גדל והתחיל להתעניין לאן הוא שייך יותר לזני או ללוין .
'אתה היית בבטן שלי אז אתה הרבה זני' אני אומרת לו ומתגרה בו 
'אבל אני דומה מאוד לאבא והשם משפחה שלי הוא לוין אז אני שייך יותר ללוין' הוא מתעקש.
והנה אני מתקשרת אל הגן של איתי ואומרת שלום מדברת נעה זני אמא של איתי לוין ..שלוש שנים הוא באותו גן ואני עדיין פותחת ברשמיות כזו.
יותם ממשיך להתעסק בעניין שם המשפחה ,הסברתי לו שפעם היה מקובל שאישה לוקחת את שם המשפחה של בן זוגה כי היה עניין של קניין וירושות ואישה היתה פעם סוג של רכוש. 
'אם נוסיף את שני שמות המשפחה?מה נהיה אז?זני לוין או לוין זני?' הוא מוסיף לחקור,
כשחזר בכיתה ב' עם השיר 'בג'ומלאן חי משיח הזקן'..שאין לו אישה ואין לו בן ואין מי שיישא את שמו הוא הכריז בגאווה 'אני נושא את שם אבי ,הנכד הזכר הראשון שנולד למשפחת לוין אחרי שלוש נכדות'.
יום אחד הוא מצא פתרון :
'כשיהיו לך בנות הן יהיו זני ואנחנו נהיה לוין ,ככה לא תהיי לבד'
נעה בת צלופחד ואחיותיה היו מהפמניסטיות הראשונות ,לפחות אלה שמופיעות בכתובים .הן ביקשו לרשת את אביהן ,בימי התנ"ך פעם כשגברים שלטו בעולם ...אני מחוברת אל הנעה הזו בקשר של נשים יהודיות קדומות שידעו שהן בעלות זכויות, כנשים, בתקופה בה עמי ארצות העלו בתולות ג'ינג'יות קורבן לאליליהם.
באנגליה של ג'יין אוסטין נשים עדיין לא יכלו לרשת את אביהן ובאנגליה של היום עוד מתעורר דיון על כך שאישה לא יכולה לרשת את המלוכה ,ומה יהיה אם לבן של דיאנה תוולד בת ?

לפעמים אני משתעשעת ברעיון להמציא לנו שם משפחה חדש שלנו כי זני לוין אם בבוא היום יפגוש את אהובתו ששם משפחתה יהיה נגיד פרוייד- אבולעפיה איך יקראו לילדים שלהם ?זני לוין אבולעפיה פרוייד??
אבל השורשים שלנו מחברים אותנו לאדמה הזו בארץ הזו (השורשים של זני ,הלוינים הגיעו מצרפת ..)
השמות הפרטיים אותם שמות דורות של זכר לאבות המשפחה שאינם : יעקב ,משה ,דבורה,ציפורה, רבקה,רחל אריה, ויוסף -עוד מימי כותונת הפסים .
ואלה שמות :
מהצד שלי -גוטמן זני 
מהצד שלו -רודי לוין 
תנו כבוד לסבתא נילי ולסבתא שרה


בתמונות:חתנים וכלות הדודים והדודות שלי הורי סבא וסבתא



סבתא דבורה אולך וסבא משה גוטמן (אמא שלי צודקת לתמר באמת יש את העיניים של סבא)




סבתא פרידה סקילי  וסבא חיים זני
הורי -נילי גוטמן ויוסי זני
רות זני ועמירם חזן

שושנה זני ואלי הרשקוביץ'

רבקה מדהלה ויעקב זני

שרה ריבצקי וארי גוטמן

ציפי ושמעון זני


Tuesday, January 25, 2011

ניחומים


בסרט 'מעבר לכל דמיון' יש סצינה :פקיד מס הכנסה מתאהב בקונדיטורית פורעת החוק ,בתום יום קשה במיוחד שהיא הערימה עליו ,מקבל מידיה כוס חלב  ועוגיה .הוא מסרב לעוגיה והיא שואלת אותו
'כשהיית ילד,אמא שלך לא הגישה לך עוגיה וחלב אחרי יום קשה ?'
עוגיות ואמהות .
אפיית עוגיות היא פעולה של אהבה ,אצלי עוגיות ואפיה קשורות לדמות אם שאני מפסלת מתוך בשר דם ולב שאיתם הגעתי לעולם.
בשנה האחרונה מאז שהקטנה לא צמודה אלי התחלתי להתנסות באפיה.
בתחילה -לחם: קמח מלא, קמח לבן, קמח כוסמין ,שמרים אינסטנט,שמרים יבשים, בירה , תופח מידי עולה ומכסה את הקערה ואת המשטח ונדבק להכל ,לא תופח מספיק . עם אגוזים עם שיבולת שועל ,קישואים גזר.
חלות ,לחמניות, מעצורי דלת בצורת לחמניות .
מחמצת,שוכחת אותה והיא מתפגרת אצלי במקרר, מחמצת חדשה מאכילה מערבבת שומרת בטמפרטורה נעימה מאכילה שוב ומשקה גם ,אוף כמה דברים צריך לעשות בשבילה ,די למחמצת! שתמות.
עוגיות טחינה .
מטחינה מלאה עם סילאן ,נשרפות בתנור . מטחינה מלאה וסוכר  חום - מרירות. מטחינה רגילה והמון סוכר ושתי חבילות חמאה (ודווקא בימי הצנע כשהחמאה חוזרת להמכר בקיצוב ) הממ טעים משמין לאללה ,ורק אני אוכלת אותן.
מאפינז ,מאפינז מקמח מלא ,מסובין , מאפינז בריאות- יצאו מלוחים זרקתי ה כ ל  אל הפח . מאפינז סובין עם שוקולד צ'יפס ,מאפין שוקולד עם ממרח שקדיה ויוגורט ..או יצא טעים ,שתי צנצנות גדולות מלאות עומדות על השיש במטבח ,ובעיקר אני זוללת אותן ...

בעיה מסויימת עם אפיה ומתוקים שצריך ,לפחות בהתחלה,מאוד לדייק בהוראות ובכמויות ,ולי קשה מאוד לקבל הוראות גם אם זה ממתכון .אז אני מנסה ומאלתרת והרבה פעמים שוכחת ומגלה באיחור שלא הוספתי משהו.
ובכל התהליכים והנסיונות אני מאושרת בכל פעם כשריח מתקתק עולה מהתנור ומחמם את הבית כולו
ריח טוב של מאפה .
אפית עוגיות היא לא פרקטית היא נהנתנית גרגרנית ומהנה,וכשעושים אותה יחד זה הכי כייף ,
תמר גוררת כיסא עולה עליו ועוזרת לערבב בקערות את המרכיבים ,איתי בא ומוזג את התערובת אל עטיפות הנייר ומטביע בתוכן שוקולד צ'יפס שיהיה מתוק וטעים .
אפית עוגיות משמעותה מטבח מבולגן וקמח שמתפזר על הבגדים משטח העבודה והאף .
אחר צהריים גשום הילדים משחקים בחדר, מניחה עוגיה חמה על צלחת חרסינה קטנה צבעונית מגישה להם לחדר שלא יצטרכו להפסיק לשחק ,
ומרגישה כמו אמא מהסרטים ,כזו שהבית שלה חם וריח של עוגיות מתוקות ממלא את האויר .
ריח של ניחומים ריח מחבק .




וכאן : קטע מהסרט ,הקליפ שכאן מתחיל אחרי המשפט שלו... 'אמא שלי לא אפתה העוגיות היו מהחנות' ...

חלון אל ההכרה

יותם קודח מחום
שוכב על הספה בסלון אפילו לטלויזיה אין לו כח ,לא לבוב ספוג  לא חברים בחווה אפילו המלך ג'וליאן המגלומן אינו מעלה חיוך ,הילד גמור .
הוא מדבר מהר על נושאים מגוונים ומרתקים ,פתאום מזנק משנתו וטוען שהאוהדים של מכבי תל אביב מפרעים לו לישון  'אז אולי תנסה לישון ולראות את המשחק בכייף ?'  אני מנסה לתמוך 'אני לא יכול אין מקום אני תקוע בין האוהדים אוהדי בית"ר ואוהדי מכבי ת"א' הוא מבוהל  .
הזיות החום הן כמו חלונות נפתחים אל תת ההכרה שלו .
יותם 39.2 

Sunday, January 23, 2011

חווה ועודד וארץ הקסמים

יש קולות שמלוים אותי עוד לפני שמלווה אותי זיכרון של גיל ,שירים ובדיחות ששמעתי בגיל מאוד צעיר ונשארו איתי עד היום.
חווה ועודד בארץ הקסמים ,הקלטה ישנה (1971)של מופע שבו חווה אלברשטיין ועודד תאומי שרים ומספרים סיפורים  ,היה לנו את התקליט כשהיינו ילדים . אח שלי ואני חרשנו עליו בפטיפון שבבית,ניגנתי אותו שוב ושוב בלופ בלתי נפסק עשיתי חיקויים של גולדה מאיר ממערכון הרדיו וצחקנו מכל הלב כשפרפר אמר שהוא היה רוצה להיות פרפר גדול..הייתי שוכבת בחדרי ומדמיינת את ההתרחשות שעל הבמה ,ניסיתי לנחש מה גורם לקהל להתפקע מצחוק ועל איזה ארגז מצווה עודד להפוך לפסנתר. על העטיפה תמונה של עודד בגלימה ארוכה אדומה עומד  גבוה על ערימת ארגזים,ולצידו חוה והגיטרה ,הצד האחורי של עטיפת התקליט היה מאוייר . אהבתי לשבת שעות להקשיב לתקליט ולהביט בעטיפה.
עודד תאומי היה בעיני דומה לדוד שלי ארי ,ובתקופה מסויימת של גוונים דומים בשיער ותספורת קצרה , התבלבלו לי דמותה של אימי ושל חווה אלברשטיין (אמא שלי מאוד אהבה את חווה ואת אסתר עופרים).
היתה אז פחות טלויזיה והרבה יותר קשב, הקשבנו לתסכיתים ברדיו בצהרי כל יום קודם ל'ניסן ורחמים' ואח"כ התוכנית לנוער 'חתול בשק ' וכשהייתי אמיצה מספיק העזתי לצלוח את הפתיחה המצמררת של 'כלבם של בני בסקרוויל ' ,מי היו האנשים שעיצבו את עולם הדמיון שלנו אז?
שמרתי את התקליט שנים רבות אחרי שהפסיקו לייצר תקליטים ועברנו אל המצאת הדור החדש הדיסקים שהגיעו באריזה קטנה ולא נעימה למגע כמו שרוול של תקליט.שנים רבות לא היה לי פטיפון ואח"כ כשכבר היה לא הצלחתי להחזיר את התקליט השרוט למצב השמעה .והמשכתי לשמור אותו .
לפני שנולד בני הבכור קניתי אריזה של כל הדיסקים של חווה שרה לילדים בתוך האוצר הזה התגלו שירי ילדותי אחד אחד: כל שירי התוכנית קרוסלה ,צעצועיה של אוסנת ,והיהלום שבכתר :חווה ועודד בארץ הקסמים.
הילדים שלי אוהבים אותם ,הם מנגנים את הדיסק בחדר שלהם שוכבים על השטיח ומאזינים ,צוחקים בכל המקומות המצחיקים ודומעים כשעוג מלך הבשן מת ,רפליקות מתוך המערכונים רצות אצלנו בבית ועוברות מילד לילד ,כל אחד בתורו מגלה את הקסם .
הילדים שלנו שפיתחו הומור ארסי ומוטרף בהשראת בוב ספוג ,שיש להם קצב מהיר וחלומות גדולים כמו פיניאס ופרב נשבים בקצב הנינוח ובתום של ילדות שהזמן לא יכל לה .
השבוע נסענו יחד כל המשפחה והקשבנו לדיסק ,וכשחווה סובבה לעודד הרדיו את האף ,תמרי בת השנה ושמונה חודשים ,התחילה לצחוק ...
הלוואי שמישהו יחליט להעלות את המופע הזה שוב , הייתי רוצה להיות שם לראות בעצמי את כל מה שהקולות ציירו לי בדמיון הילדה שהייתי .

Wednesday, January 19, 2011

מ נ ו ז ל ת

בבוקר השעון מצלצל שוב ושוב ואני בקושי מצליחה להרים את הראש מהמיטה,שבע וחצי, נרדמנו לפני שעה בערך הקטנה ישנה סוףסוף ,אני צריכה לקום לקחת את הבנים לגן ולב"יס .
אני גוררת את עצמי אל המטבח הבנים כבר לבושים אכלו ארוחת בוקר לבד מוכנים ליציאה!מעמיסה את הישנונה על כתף ימין אורזת אותה שיהיה לה חם וטוב ומפזרת את הבנים.


שני לילות ללא שינה הבית נראה כמו אחרי סופה ,ערימות של כביסה מחכות לקיפול,החלפת מצעים תדירה עקב מצב הנזילות .. ממחטות וגללי נייר טואלט במקומות שונים בבית , משחות לאף שמנים אתריים מגבונים ומכשיר אדים אחד שהוצאתי מהבוידעם אמש.
יומיים שהקטנה גרה לי על הידיים ואני מתקשה לעמוד במשימות הכי פשוטות .
ככה זה נראה עכשיו בהרבה בתים ,אני יודעת , והמצב שלנו הוא טוב יחסית כי אני יכולה להפסיק הכל ולהתפנות לטפל בילדה שלי אין לי בוסית מלבדי על הראש.
מצוננת מצוננת מצוננת האף נוזל ללא הרף העיניים נפוחות והיא מצוברחת רוצה על הידיים . ובלילות היא לא ישנה , לא היו ארבעים דקות רצופות של שינה הלילה .הוא קם אני קמה היא מתגלגלת אלי ומורחת אותי בנזלת וצורחת וכועסת ואנחנו מהסים אותה בקולות אפופי שינה 'ששששש..את תעירי את הבנים'.
'שמעתי הכל בלילה ' אומר לי יותם הבוקר 'שמעתי שתמר בכתה ואמרתם לה להיות בשקט כי היא מפריעה לנו לישון ' ...
הכנתי תמונה .
גם רקע פרחוני ופרפרים לא יצילו את המצב נזלת זו נזלת .
ועכשיו היא נרדמה . וצריל לנסוע להביא אותו מבה"ס .

Monday, January 17, 2011

משחקים אמיתיים




איך לפעמים ,בסוף היום .
המשחק שהיא שיחקה  על השטיח לפני שעה נראה בדיוק כמו שאני מרגישה .



ונדמה לי שגם הוא ...

חדשות

מהבלוג  של חסר תרבות הוצאתי את הסרטון הבא
חסרתרבות צירף אותו למאמר שכתב על תוכניות החדשות של הרכלנים ואני שמפספסת כל "אירוע" חדשותי כי אצלנו השמונה בערב זה זמן סיפור במיטה ,וגם כי לא ממש מעניין אותי ,יותר מדוייק יהיה לאמר מעניין אבל במידה מספקת:פעם ביום לעיתים הצצה לאתר חדשות ,זיפזופ מהיר על הכותרות בליעת הרוק ו'תודה רבה הספיק לי'
על חדשות תוכניות דוקומנטריות וריאלטי ...כשאת מול המצלמה הכל נראה אחרת 

נעמה עם גיטרה

אמא של נעמה התקשרה אלי 'היא בת 12 לא אוהבת להצטלם אבל רוצה לעשות צילומים לכבוד יום הולדתה המיוחד ,לא אהבתי את הדברים שראיתי אצל החברות שלה,לא רוצה לעשות לה "בוק" רוצה לעשות לה פורטרט ' ..כבר מהפתיחה אהבתי את מה ששמעתי. כאילו שמעה את המחשבות שלי על עניין ה"בוק"בת מצווה  והתחברה ישירות למחשבות שלי על איך ומה אני רוצה לצלם. שאלתי אותה קצת שאלות על למה היא רוצה להצטלם בכל זאת ועל מה הציפיות שלה ושל הילדה והגענו למסקנה שאנחנו מתואמות ומתאימות זו לזו.
קבענו לשישי בבוקר בסטודיו המקסים והנעים של קטי ואוג'ס בכרכור.
אני רק נכנסת אל הסטודיו נעשה לי טוב בלב ,החלל שקט ונקי יש שם תמיד ריח טוב ואור זורם אליו מהחלונות בכל מיני כיוונים,בסטודיו הזה אני אוהבת לצלם בלי רקע תלוי ,לצלם בחלל המקסים על פינותיו והתאורות השונות שהוא מספק.
הגיעו נעמה וליאורה ,עם שקית קטנה ובה בגדים וסניקרס ,וגיטרה.
נעמה שקטה וקצת בישנית מדברת מהר ובשקט ,הרגשתי קצת זקנה על ידה כל הזמן להגיד 'מה?מה?' ולבקש שתחזור על דבריה ..אבל באמת ,היא דיברה ממש מהר וממש בשקט...מן דיבור מחובר כזה שבו המילים לא נעצרות לנשימה אלא שרשרת של הברות מתנגנת מהפה החוצה בלי מעצור.
ליאורה יצאה לשתות קפה במושבה ואנחנו נשארנו לבד .נעמה ואני .
לשתינו אותן סניקרס של נייקי שלה חדשות שלי שחוקות , הילדה מצאה חן בעיני מייד עדינה ומתוקה מבחוץ ביישנית מבפנים רוקרית עתידית בועטת ...(בגלל הגיטרה ככה חשבתי)
היא התיישבה על כיסא מאובנת מועכת את אצבעות ידיה בישיבה עליהן .






התחלתי בעדינות לתת לה להתרגל אל הקליקים של המצלמה להשתחרר ,לא אמרתי לה מה לעשות רק תמכתי ,חיכיתי בסבלנות שתצא מהקונכיה שלה ותציץ אלי .
צילמתי אותה בכל מיני מקומות לא התעסקנו הרבה בהחלפת בגדים זה לא היה העניין שלנו היא ניגנה ואני צילמתי תוך שאני מנסה לזהות את האקורדים,לא זיהיתי ...'זה ליידי גאגא ' היא הסבירה בהתנצלות 'זה של אבריל לוין ,אפילו שאני לא אוהבת אותה..'  'זה בסדר אני לא מכירה אותן ..את יכולה לנגן ..אפשר יותר חזק???'.
בתוך הסטודיו שמתי לי את חם על הירח שיהיה רקע גיטרות כמו שצריך ובחוץ נעמה פורטת אקורדים מהוססים ...
כעבור שעה וחצי כבר קישקשנו בקלילות אפילו לא הייתי צריכה לבקש שתדבר יותר בקול , היא עשתה גלגלונים על הדשא ואני צילמתי .

תמיד יש הבדל בין התמונה הראשונה לאחרונה שצולמה ,הפעם ההבדל היה גדול כמו ילדה אחרת זו שצוחקת וזו שישבה לעצמה על האצבעות בהתחלה...
ליאורה חזרה ,לא מצאה קפה אבל הסתובבה במרכזון המסריחון שלנו . נעמה וליאורה אהבו את התמונות ליאורה אמרה שזה בדיוק מה שהיא רצתה לעשות ,לצלם פורטרט לתעד דיוקן של התקופה הזו ,כשבתמונה אחת היא נראית כמו ילדה בת שתים עשרה ובאחרת ,אפשר כבר לדמיין ,איך היא תהיה בעוד ארבע שנים בת שש עשרה -עולם אחר.
שוב אני חוזרת שמחה הביתה אחרי העבודה,ועוד ליום שישי בצהריים אל הילדים ואהובי שמחכה לי בבית ,איזה כייף !



Sunday, January 16, 2011

יום ראשון הקדוש

שוב יום ראשון ,אני מציעה לשני הבנים להשאר איתי לצאת לסיבוב 'סידורים'.
מגיעים בבוקר לחדרה אל הקניון, יותם צריך משקפיים .
חונה מול הכניסה והולכים להוציא כרטיס חניה מהמכשיר כל אחד בתורו שם שקל בחריץ יותם מקריא את ההוראות ולוחץ על הכפתור הירוק, איתי לוקח את הפתק ואני מצמידה אותו אל השימשה.
עכברי הכפר המתוקים שלי ,כל פעולה איתם היא חוויה לימודית משעשעת ,מסתובבים בדלת המסתובבת הענקית מאבדים את הראש בהמון החנויות הצבעים והבוהק של רצפת הקניון.
נכנסנו לאופטיקנה ויצאנו אחרי דקותיים בערך ..המחיר שהם גובים עבור משקפים לילד הוא לא פחות מכפול כמעט 900 ש"ח על אותם המשקפיים שראינו אצל האופטומסריסטית ב450 ,ושבאופטיקיד נקבל עליהן זיכוי של 400 ש"ח (אבל אנחנו לא נוסעים עכשיו לכ"ס לאופטיקיד)ביציאה איתי לוקח את הדלת המסתובבת רגע אחד מוקדם מידי והוא רוצה לחזור אלינו אבל לא יכול ופורץ בבכי .הדלת ממשיכה להסתובב והגוף הרועד מבהלה נצמד אלי בחיבוק והבכי נרגע, עכבר כפר .
אצל האופטימטריסטית החביבה והמקצועית אנחנו מודדים שוב ושוב ועוד 'אולי זה ?' אני משגעת אותו באופציות והוא  מזעיף פנים ,מביט בעצמו במראה ומציין ש'כדאי להסתפר לפני שאני מרכיב שוב משקפיים '..
בחר מסגרת יפה וצבעונית . הוא כועס על העולם כי מסתבר שלמרות מה שאמר "רופא העיניים" מפרדס חנה (חשדתי בו מייד כשנכנסנו איש מבוגר עם תסרוקת של אלוויס מקדימה וזכר לקוקו ארוך מאחור..ארגנטינאי שלא אוהב כדורגל .. 'אתה גם צמחוני?' התלוצצתי איתו ) הוא כן צריך להרכיב משקפיים ,אפילו חייב...בזמן שאני משלמת הבנים מתגלגלים על השטיח ואני כלכך נהנית מהחיבוקים והמשחק המשותף שלהם , שלא מעירה ולא מבקשת מאיתי להפסיק לנקות את הרצפה עם הסווטשירט הלבן..
אח" כ נעלי ספורט לאיתי 'נעלי התעמלות' הוא מתקן אותי , השפע בחנות לא מבלבל אותו ,הוא בוחר לו זוג נעליים בלי אורות (אין) עם סקוטצ'ים , מודד ועושה סיבוב ריצה בחנות כדי לוודא שהן מתאימות לו 'אמא,אני יכול לשחק איתן כדורגל בחצר?' 'אם לא יירד גשם ' 'אם יירד ויהיה בוץ אז אנעל את המגפיים,בסדר?' 'בסדר חמוד' .
אני מופתעת לגלות שמידת הרגל שלו היא כבר 29 ..'רק לפני שעה הוא היה 26 ' אני אומרת לעצמי בקול והמוכרת אומרת שהרגל גדלה שתי מידות בעונה 'בעונה?!?' . יש מבצע בחנות :זוג שני ב39 ש"ח לוקחת זוג נוסף במידה 31 לשנה הבאה... גם ככה הנעליים של גלי יתפרקו מהר מאוד.
בדרך אל האוטו אנחנו עומדים מחכים לחצות את הכביש נרטבים וצוחקים .
כל הזמן שיחות מתנהלות ביננו ,איתי נהנה לזהות תמרורים:
'הנה -עצור '
'הנה -אין כניסה'
'הנה -האט הכביש מתפתל (?)'
'הנה -זהירות הופל'ה' (?!?)



שומעים שירים ברדיו משתיקה בפירסומות .הנסיעה בטויוטה שהחלפתי עם אבא היא חווית נסיעה נ ה ד ר ת לעומת הברלינגו הרועש והמקרקש.
את הבוקר המקסים אנחנו מקנחים בחוויה המושלמת עבורם: שיפודים עם צ'יפס ומיץ ענבים ובוואריה (במרקם צמידי דוחה) ממסעדת 'עין עירון' ('את רוצה למכור את האוטו?' מתעניין המלצר הראשי שפותח לנו את הדלת) ...אני אוהבת את הסלטים שלהם המון מיונז וחצילים בכל דבר,יש שם אוכל  מהיר בסיסי ולא רע ותמיד יוצאים משם עם ערימות של אוכל ומשלמים 80 ש"ח. כל הדרך הביתה הריח של האוכל משגע את הבטן שלנו אפילו שרק חצות היום.
מגיעים הביתה אני מדליקה אש בתנור לחמם את הבית ,הבנים עורכים שולחן לארוחת צהריים ,יותם מורח לאיתי טחינה בפיתה ואוכל את שלו יבשה.
אחרי ארוחת הצהריים המשותפת אנחנו מרוקנים יחד את המדיח ,יותם ממיין מזלג מכף ומתפעל מהמהירות בה אני מרוקנת את הצלחות 'ואוו אמא את זזה ממש מהר יחסית לבת ארבעים וכמה..' אני מחייכת 'ארבעים ושתיים יותמי' הוא מהרהר רגע ואז ' קראתי בעיתון שמגיל 46 משתפר מצב הרוח ' (מוסף השבת של דה מרקר שבשרותים )
'ממי אני כלכך מאושרת בגיל ארבעים ושתיים אני לא יודעת מה יכול להיות יותר טוב בארבעים ושש '


תמונהמ2006 גם אז חשבתי שיותר מזה אי אפשר ...


Friday, January 14, 2011

דמעות של אבק

במשחק כדורגל בחצר חטף איתי בומבה של כדור לפנים (זה קורה,פציעות כדורגל באות עם הנסיון)
הדמעות שזלגו השאירו שבילים של אבק על הלחיים המתוקות שלו .

אחיות




Tuesday, January 11, 2011

העיתונות ואני

מצאתי קישור לכתבה ישנה שהתפרסמה בידיעות אחרונות 
מייד אחרי כתבה אחרת שהתפרסמה בהארץ 
לקוחה התקשרה ואמרה שהיחסי ציבור שלי עושים עבודה טובה ..צחקתי כי אין ולא היה לי משרד יחסי ציבור..למרות שזה ודאי לא מזיק.
בכל אופן מהכתבות הtלה למדתי לא לדבר עם כתבים בחופשיות יתרה ,לכתבת ממעריב שהתקשרה אח"כ ורצתה סיפורים יותר מיוחדים 'למשל נערות עם הפרעות אכילה או כל מיני דברים פיקנטיים אחרים' כבר סירבתי בנימוס .
לאחרונה החלטתי עם עצמי שאני בכלל לא אפרסם את 'צילומי בוק לבת מצווה'
מהתחלה המילה בוק עשתה לי חררה 'עצם השימוש במונח מוכיח חוסר ידיעה ,בתחילה הייתי מתקנת ומסבירה את ההבדל בין בוק=תיק עבודות על עבודות שכבר עשית 'לעומת צילומי טסט שזו התנסות מול מצלמה..
אבל את מי מעניינת המקצועיות?
ואח"כ הגעתי למסקנה שיותר ויותר בנות 12 רוצות להצטלם עם איפור ונכנס להן הג'וק הזה של 'בוק' ,ואני לא עושה משהו שלא מסתדר עם האמונות האישיות שלי:
אני חושבת שאין לילדה בת 12 מה להצטלם באיפור ולהביא "סטיליסטית" שנסחבת עם מזוודה מלאה בגדים של פריחות ,כובעים מטופשים וצעיפים בהדפסי נמר.
אם לעשות אז כמו שצריך עם שיער ואיפור ובגדים ואם לעשות כמו שצריך  אז לא בגיל 12 .בגיל 12 לא צריך
ומאז באורח פלא לא מתקשרות אמהות שרוצות לצלם את הבנות שלהן על אופנוע עם 'אביזרים'(??) בעירום חלקי ...לא רוצות שהגרפיקאית תדביק תמונה שלהן כאילו על מגדלי עזריאלי ,ותודה לאל לא בבקיני בחוף הים.
רק אמהות שרוצות פורטרט לא הפקת אופנה מזוייפת.
ועם זה אני הולכת בשמחה ,כי זו באמת תקופה מיוחדת וצריך לגשת בעדינות ולהסתכל טוב טוב יחד החוצה ופנימה ורק אז להתחיל לצלם .
רציתי רק לשים קישור לכתבות ויצא כאן מניפסט פמיניסטי ...
* צילומי פורטרט מקצועי מכבד . גם לבת 12 . לפרטים והזמנות 0522454032

Monday, January 10, 2011

משפחת שלום

את הדס ותומר אני מכירה מפרדס חנה מהדמוקרטי מהשיקשוק בדמוקרטי - מפרדס חנה ..כאמור 
הדס קרמיקאית מחוננת עם רקע ג'ינג'י ותומר מוסיקאי ואיש סאונד , ואלה ההגדרות המקצועיות שלהם בפנים יש המון דברים נוספים .
לפני חודשיים בהופעה של הליאורות (שבנתיים חדלו *) תפסה אותי הדס והסתודדה איתי על תוכנית שנרקמת לצילום משפחתי 'שמתי עלייך עין מזמן ועכשיו זה זמן טוב לצילומים ' הדס היתה אז בהריון מתקדם .
אז מה ואיך ? חשבתי לעצמי - זו לא משפחה להכניס לסטודיו .
פיקניק בוואדי בשישי בצהריים !!




הדס המלכה ערכה פיקניק למופת עם מפה משובצת באדום לבן ומאפים תוצרת בית ועוגת קצפת ...תומר הביא בקבוק יין וכוסות . 
התיישבו לפיקניק ואני עם המצלמה ובורקס בפה חגה סביבם.
הילדים היו ילדים רבו והתפייסו ודחפו וקינטרו ועשו פוזות עם עוגת קצפת 


לתומר כל דבר הזכיר את הודו :הוואדי החמוד - ופתאום משאית חונה מקלקלת את הרקע ,הלוקיישן הראשון שבחרו ומצאו בו גופת כלב מרקיבה גבשושיות צבעוניות באופק מתגלות כערימות אשפה ביתית ...
פרדס חנה המוזנחת כמשל להודו המטופחת .
והדס אמא של כולם מאכילה צוחקת כל הזמן והבטן לוחצת לה על הסרעפת ...
נעם הגדולה מתעניינת בצילום מהצד של דוגמנות וגל  רץ ממקום למקום ועושה לי פרצופים 
והקטנה המתוקה שכל חיוך שלה הוא קסם ...










לאחר שעתיים של בילוי וצילומים חזרתי הביתה אל ערימת הילדים שלי ובן זוג קצת עצבני כי שוב יצאתי לשעה צילומים וחזרתי אחרי שלוש...
ככה זה כשנהנים
הדס העלתה פוסט מהיר על החוויה ועכשיו כשאני מסתכלת אני רואה שבחרנו תמונות זהות ...


בשישי האחרון נולד תינוק חדש למשפחת שלום הדס אומרת שהוא פיון קטן ומתוק
אני בטוחה שהוא מקסים . ככה זה כשמשקיעים במשפחה קוצרים שמחה...






*בעניין הליאורות - חפרתי וחיפשתי קישור לשיר שלהן שאני אוהבת אבל הכל נעלם כלא היה..מוזר ביותר אני נשבעת שהיה קליפ והיה 'שיר הוא גלגל הצלה'.

צילומי משפחה ,טבעיים ומקצועיים, תעשו פיקניק אני אבוא עם מצלמה . לא תפסיקו לחייך כשתזכרו ..0522454032 

Sunday, January 9, 2011

קפיטל סי



חברה חדשה שאימצתי לי ,קוראים לה קטי (אני די בטוחה)
היא בערך בגילי בלונדינית עם פן בשיער ,בית פסטלי  ומתוקתק  בפרוורים, ילד אחד בן 14 ובעל שמנמן שמעצבן אותה כמעט בכל פעם שהוא מתחיל לדבר...
היא חולת סרטן ,נשארו לה כמה חודשים לחיות .
בפרק הראשון היא מעיפה את בעלה מהבית ,לאחר שמצאה את עצמה מחשבת את כל הזמן שביזבזה על ללכת אחריו ,לסגור ארונות ולהרים את הגרביים שלו מהרצפה,ומגיעה למסקנה שהיא רוצה את הזמן הזה בחזרה .
מכיוון שאי אפשר להחזיר אותו היא נפטרת ממטען עודף גוזל זמן..
וחוצמזה היא לא ממש מצליחה לספר לו שהיא אוטוטו מתה .
קטי היא אישה כלכך מושלמת מצויירת בצבעים אמריקאים זוהרים ואני מצליחה להתרגש ממנה ומהדברים הקטנים שהיא מרשה לעצמה עכשיו , 
אני הרוסה עליה !!!
אם היינו יודעות כמה זמן נשאר לנו מה היינו משנות? 
כנראה שלא הרבה ,או אולי הכל ? 
סתם מבאס שאנחנו בנויות ככה - לראות את האור רק מתוך המנהרה ...
ביום ההולדת שלי חגגתי בבוקר עם פרק בסדרה במקום לעבוד..הפרק התחיל בסצינה שבה קטי אוכלת עוגה ענקית שקנתה לעצמה ליום הולדת ,עוגת חתונה ,כי הוניל עם אגוזים שהיא אוהבת הכי טעים כשהוא בא בצורת עוגת חתונה .

בנות ,פרגנו לעצמכן חברה חדשה היא לא תשאר כאן עוד הרבה ...

*צילומי מסך מהמחשב שלי - תודה showtime

Saturday, January 8, 2011

חדוות היוצר


קלאב פינגוין מועדון האש

ערב שישי ,הגשם הפסיק את משחק הכדורגל בחצר עברו לשחק בכדורגל שולחן , קולות שירה עולים מהחדר ובכי בסוף כשאחד חייב להפסיד. קלאב פינגווין מקום המפגש  בו הגדול עדיין נהנה מיתרון.
שני בנים שלוש שנים הפרש ועוד קצת . הראש והלב . צומחים זה לצד זה באותו חלל באותו בית , לומדים להכיר ולקבל זה את זה ולאט לאט מתמזגים ונפרדים מתגלים זה לזה .
יותם ציטט לי בשמחה גלויה השבוע ממודעת פרסומת למגזין 'הורים 'שקרא במגזין שלו 'גלילאו' : 'במקרה של מריבות בין אחים מומלץ לא להתערב ' ... 'אני חושב שכדאי שתעשו מנוי לעיתון הזה ' הוא אומר לי בשיא הרצינות. הרמה להנחתה .
'יותמי ,תאמין לי שלא כדאי בכלל '


Friday, January 7, 2011

פרופורציות

בדיוק לפני שנה ביום הזה
בבוקר יכולתי לצלם (בטלפון)וזה היה סימן ראשון להתחלה של החלמה ,איטית ומייגעת אבל אמיתית ומלאת חיים, משפעת ששלחה אותי לאישפוז ושלושה סוגי אנטיביוטיקה לוריד חמש פעמים ביום...
אותו בוקר כבר לא היה לי חום, סובבתי לי את המיטה אל חלון גדול עם נוף כפר סבא וההרים הרחוקים ,פתחתי אותו רחב גדול שיכנס אויר נקי אל החדר המלא תחלואים ,ארוחת הבוקר שהצלחתי להביא לעצמי בעצמי מהמטבח היתה הישג גדול והיא היתה אחת הטעימות שאכלתי ..
עניין של פרופורציות .

Thursday, January 6, 2011

עולמות על השטיח





איתי בונה עולמות ,משלב בין פישר פרייס ופליימוביל ופלאן טויס שעושים צעצועים מעץ מחבר אבירים עם רומאים ומצרים וגנב ושוטר ,מדליק לכולם מדורה לשבת סביב .
שניה לפני שאני מסדרת את החדר והשטיח חוזר להיות דף חלק ,כר ליצירה החדשה שתבוא , מצלמת .


Wednesday, January 5, 2011

בנים במטבח

שתי תמונות ישנות מהבית שפעם גרנו בו
אור השמש במטבח ההוא שהיה אפלולי ומכוער תמיד הדליק לי את המצלמה הפנימית


Tuesday, January 4, 2011

רק מילים טובות על צילום נשים בהריון

* טקסט בנושא טעון : הוזמנתי לכתוב לניוזלטר של 'נשים מצלמות 'על צילום הריון 'אני לא צלמת הריון '..כך זה התחילה השיחה . ואז חשבתי קצת ועוד קצת על הנושא זה מה שיצא :



הוזמנתי לכתוב משהו על צילומי הריון, צילום נשים וצילום עירום... אני מנסה לכתוב רק מילים טובות על הנושא.

שניני התקשרה אלי בוקר אחד 'אני בהריון, שמנה ושונאת את איך שאני נראית חשבתי שרק את תוכלי להציל אותי, לצלם ולהוציא אותי יפה, מה את אומרת? אפשר לקבוע צילומים?'
'אה.. לא צילמתי אף פעם אישה בהריון... אממ... אני רגילה לדוגמניות... אבל תבואי נראה מה נעשה'.
היא באה יפיפייה זוהרת וגדולה. התחבקנו, פיטפטנו והתחלתי לצלם קצת ככה וקצת אחרת, מחפשת ומוצאת תנוחה טובה שמסתירה שם ומדגישה פה...' יצאו לשני פורטרט של אישה בהריון.

איך יצא? מקסים מרגש והכי כייף היתה התגובה הנרגשת שלה. היא אהבה את התמונות ואת עצמה בתמונות ואני קיבלתי את ברכתה להשתמש בתמונות כדי להדפיס כרטיס ביקור חדש עם -צילומי פורטרט בהריון .
זה היה לפני שבע או שמונה שנים (היום תחת כל עץ רענן מאחורי מצלמה דיגיטלית עומד סטודיו לצילומי הריון), זכיתי לצלם הרבה מאוד נשים בהריון מאז ואח"כ עם הילדים ועוד הריון ועוד ילדים – אוצרת רגעים במעגלי החיים.

אני לא צלמת הריון, אני מצלמת באותה אהבה ודרך אותם מסננים של עין לב ומצלמה, את כל מי שעומד מולי לצילום. במיוחד אני אוהבת לצלם נשים (ואת הגורים שלהן), מזדהה ובוחנת דרכן את עצמי.
אישה מצלמת אישה, יש כאן ריקוד איטי שמתחיל בבחירה: היא מתקשרת כי בחרה אותי, ועכשיו בידי מונחים האמון שלה וציפיותיה. כשהיא נכנסת אל הסטודיו, תוך כדי ההתארגנות לצילום אנחנו מדברות, אני מקשיבה לה ומסתכלת בה. וכך נמשך קשר שהתחיל בשיחת טלפון שהיא יזמה .
הקשר האישי, השיחה וההכרות חשובים לי מאוד כדי לצלם פורטרט, כדי להבין מי עומדת מולי .
 עכשיו דמיינו שהיא עומדת מולי מעורטלת עם בטן עגולה וחדשה... אף נפוח, לפעמים בחילות מטרידות אותה, כואב הגב, הגוף שלה הוא משהו שהיא לא מזהה, פתאום יוצא הפופיק - זה שחיבר אותה פעם לאמא שלה, הנה הוא כאן מתוח אל החוץ.
איך מרגישה אישה הרה עם ההריון שלה? עם הגוף שלה? איך היא מקבלת את השינויים?
וכל זאת רק על הגוף ומה עם הנפש? מה עם החלומות, המחשבות והתקווה שמתעוררים?
האם את כל זה אפשר לצלם?

אני מתחילה לצלם ותוך כדי כך אנו מבררות בעדינות מה הציפיות שלה? למה היא באה להצטלם?
כל אישה והסיבות שלה. גם אם זה פורטרט לאתר מקצועי - כל אישה רוצה תמונה יפה (גם אני ...), אחת שתרגיש שהיא מזדהה איתה מייצגת אותה, שתראה איך שהיא נראית מבחוץ וגם קצת מבפנים.
מה אנחנו מכירות יותר טוב? את הפנים או החוץ? אני למשל אין לי דימוי בראש של איך אני נראית.
כצלמת אני עיוורת למתרחש במראה...

זה לא פשוט לצלם אישה הרה ולעמוד בסטנדרטים של צילום ושל האסתטיקה שאליה אנחנו חשופות ביומיום.
אנו מופגזות בצילומים מרוטשים של גיבורות תקשורת ודוגמניות שאפילו הן, יפות כל כך, לא דומות במציאות לדגם המתוח, המהוקצע, החלק משיער ומכתמי עור, מצלקות ונמשים שמציגים לנו יצרני הפוטושופ.
אז איך לצלם אישה שהבטן שלה עגולה וגדולה לבנה ובוהקת לרוב משאר הגוף אשר מייצרת הפרשי צמצמים בתאורה...?
 התשובה היא שאין דרך אחת נכונה שמתאימה לכולן. כל אישה מקבלת את המקום שלה ואיתה אני עובדת בשיתוף, מכוונת את התאורה ואת התנוחה שלה, ערה לתנועות הטבעיות שלה ומחפשת שם את התמונה היפה ביותר: אחת רכה ועגולה, אחת עם קעקועים, רוקרית, קולית עם גופיית סבא ומכנסי ג'ינס קרועים, אחת נסיכה רוסיה עם חוש אופנה מפותח, אחת סוערת יפיפייה, מהממת עם עצמות לחיים של כוכבת קולנוע, אחת ביישנית שקיבלה את הצילומים במתנה, תאומות שבאו יחד, אחיות לצילום, הג'ינג'ית היפה שהזכירה לי את הולנד, אותה צילמתי בתאורה רכה טבעית של ורמיר, אישה שיש לה כבר ארבעה ילדים השאירה את כל המשפחה בבית ובאה להיות שעה וחצי לבד איתי...
זה בודאי לא סרט נע, שבו כולן באותה תנוחה עטויות אותם בדים, כובעים ושאר אביזרים. אני לא אוהבת צילומי שטאנץ עם אותה תאורה, אותו כובע, אותה שרשרת בכל האלבומים של כל הנשים. מן 'ראית אחד ראית את כולם'.

אבל, הבטחתי מילים טובות אז הנה כמה מילים טובות:
אישה, יפה בכל צורה וגודל, הבריאה היא נס צריך לדעת להסתכל לאהוב (ולהחזיק מצלמה)


* צילום הריון ומשפחה , בסטודיו או בביתך -הכי בנוח שתרגישי...לפרטים והזמנות 0522454032

שני צדדים

מצד אחד היא תפסה אחלה חרופ באמצע הבוקר אני נהנית מהשקט ויש לי מלא מה לעשות
מצד שני, אם היא תישן עכשיו ,לא אוכל לתפוס תנומת צהריים הכרחית להמשך תיפקוד תקין...

Sunday, January 2, 2011

פתאום נהיה שקט

פיראט אהוב
סופר מן ,חרב עץ ,דוב קוטב וקנגרו
באמצע המשחק
נרדם .