Wednesday, November 30, 2011

לא לבד - בברלין

ברלין.
חשבון ארוך ורווי דמים יש לי עם העיר ברלין .
חשבון אישי ,חשבון קארמתי של שני עמים : ההורג והנהרג. חשבון לאומי שאנחנו ממשיכים לשחזר בהסטוריה שלנו ,כמו ילד שמסרב להפרד מהרגל ישן של אחיזה בטינה בכאב ובפחד .משכנע עצמו שכך הוא יהיה מוגן .
חשבון משפחתי שנשמר ועבר מדור לדור .
חשבון שאין בו מחיר ואין מספר ואי אפשר לסגור.
ככה נסעתי אל ברלין , מוטרדת לחוצה .
כל החרדות שהכרתי עלו שוב אל פני השטח "אל תפחדי אני אשמור עלייך " הבטיחה לי מלי .
אם לברלין אז רק בהפתעה מוחלטת, בהחלטה קלה ,כמו לחיצה על הדק (ואחריה מחשבות והיסוסים) .
אם לברלין אז ככה עם מלי ,חברתי היחידה מגיל שבע .הילדה שהרביצה לי,בקבלת פנים "חגיגית" שארבו לכבודי ילדי המושב אליו עברנו.היינו בנות שבע.
נפש תאומה- מלי יזמה את הנסיעה "שלום מדברים מהרייכסטאג,זה בקשר לנסיעתך לברלין.." היא פתחה את שיחת הטלפון בהוצאת השדים מהארון..
כל הזמן פחד מלווה את הידיעה שיהיה לי כייף . ולרגעים אני מצטערת שהחלטתי לטוס אל ברלין .
שומעת בקולן של חברות שמזכירות לי שאמנם מפחיד לי אבל בטוח שיהיה לנו כייף.
מזכירות לי שמחה שבאה מעצמה ,מידיעה שתהיה שמחה .פשוטה כזו . 
ובעצם, כל נסיעה למקום אחר לארבעה ימים , חברה ואני בלי אף אחד מסביב ,היתה מתקבלת בשמחה . "אפילו לקונדהר הייתי נוסעת , אז לעיר אירופאית? על אחת כמה וכמה " אמרתי לעצמי .
"אמא ,מה תביאי לי מזכרת מברלין? "שואל יותם "שפם קטן של היטלר " עניתי לו "מה אני יכולה להביא מברלין? "
"חולצת כדורגל"הוא עונה בלי היסוס ."אביא לך את אמא " ציטטתי את "הלו הלו אבא " .
יצאתי להרפתקה מצויידת במזוודה שאולה ,ריקה למדי, מצלמה קטנה וקלה מעיל  צעיף ונעליים להליכה . לא כבד אבל חם ובטוח...
שולי הרגיע אותי ככל שהלחץ עלה. פחד עתיק מפרידה מהילדים שלי מעיק וחונק את גרוני . הם לקחו אותי אל תחנת הרכבת נפרדנו בהתרגשות ויותם אמר לי "אמא. אני מאחל לך שבנסיעה לברלין תגלי שגרמניה היא לא מה שאת חושבת. ושזה לא כמו בשואה . את צריכה להסתכל על העיר ועל האנשים כאילו לא היתה שואה תדמייני אותה ככה. " 
אני צוחקת בהקלה ויוצאת לדרך .
במטוס יושבת לידנו אישה מבוגרת צבועת זהוב בשיער,צעיף מנומר וטייץ חרדלי , בזוית העין אני קולטת שהיא קוראת "אידה פינק /כל הסיפורים " וחושבת שני דברים :אחד שזה מעניין לקרא אידה פינק בדרך לברלין. ושמראה חיצוני ודעות קדומות יוצרים יחד הנחות מוטעות. 
נחיתה .
השיר של חוה אלברשטיין מתאים כאן.
נסיעה באוטובוס עם עוד תיירים ישראלים,בכסאות שמאחורינו שני זוגות (אני זוכרת אותם מהמטוס היא טיפסה מעל הכסאות כדי לצאת להשתין ובדרך עצרה וצירפתה לבחור שישב במושב לפני הגברת עם הספר של אידה פינק )
הם מדברים על מלונות ואיפה שווה להתאכסן "במזרח הכי טוב זה קרוב לאזור של המיט .."מסביר בחור בקול נמוך.
"אבל , למה חילקו את ברלין ? " שואלת זוגתו הסקרנית "היתה מלחמה בין הגרמנים לקתולים " עונה יוצא חלצי מערכת חינוך ישראל ,המדינה שבמקום להשקיע משאביה בחינוך משקיעה בהפחדות במלחמות בהסתרה והתבדלות .
בדרך אני מתחילה לקלוט שזו עיר יפה , מתלהבת מהבנינים הארוכים מהבניה הקומוניסטית ,בתי אבן וזכוכית , מהרחובות הגדולים. עיר עם הרבה דופק אני מרגישה .
מצלמת בנסיעה .לא יודעת איפה אני ומצלמת כי מעניין "זה לא מפריע שהחלון מלוכלך והשמש.."שואלת מלי "כן אבל לא משנה"אני עונה ,לא מצטערת לרגע על הבחירה במצלמת פוקט קטנה קלה שנכנסת לכיס בקלות .
"ואוו הנה תחריט של טריצרטופס"אני קוראת בהתלהבות מול בניין מעניין ,זה האקווריום שנמצא קרוב מאוד ל'ז'ואולוגיקאל גרדן' .מסתבר שזו התחנה שלנו כאן המלון.
המלון מקסים : אינטימי יפה מעוצב בטעם  (אוסף הצילומים והאומנות לא משהו :איקאה עם נטיות אימפריליסטיות) בכניסה ספריית עץ יפה מלאה ספרי עיצוב ותיירות ,ועמדות מקינטוש לרשות אורחות המלון .
שמחתי שהגענו לשם .
המיקום מרגש אותי במיוחד: "סופר מרכזי זה ליד גן החיות במערב" כותבת לי טל אלון

סריקה מהספר "אני כריסטיאנה פ."
"תחנת גן החיות " בדמיוני  ביליתי בה שעות וימים רבים ,בין כנפי הספר "אני כריסטיאנה פ. "שהיה התנ"ך הפרטי שלי בגיל 13 (" איזה גיל קשה זה היה" הסכמנו מלי ואני  ). התחנה היתה מקום הנחיתה והיציאה שלנו בכל סיור בעיר ברלין . 
הסתובבנו בה בערב הראשון וראיתי את הנערים הרזים "הזונים" , עדיין מקום מפגש לנרקומנים עדיין נערים מוכרים שם את גופם. המקום בלילה הראשון נראה פחות מלוכלך מאשר דמיינתי אבל לא  נעים בשום צורה .
מרחק הליכה קצר מתחנת גן החיות מרכז זכוכית מודרני ואיש שלג מתכתי מחכה לשלג הראשון.
העיר מתכוננת לחג היפה (וריק מתוכן כמדומני..) מקושטת בנורות מנצנצות.
יום הולדת ענקית של איש שנולד חי סבל ומת חצוי בין לאומים ותרבויות . 
ואני נמשכת אל הצבעים והאורות כמו עורב לשרשרת זהב .בכל פינה שוק כריסטמס , דוכנים מחופשים לבקתות עץ קטנות וצבעוניות שילוט אחיד בצבעי הריין , מוסיקה ו"מאכלי עדות ":פטריות , נקנקיות,לביבות ,בירה וסוג של רום מתוק וחם . אחלה .ילדים מתרוצצים בוכים כשלוקחים להם את הסוכריה או כשהם רוצים עוד סיבוב בקרוסלת הסוסים ולא מקבלים . לי לא אכפת ! לא ילדים שלי ! (:  "יוהו איזה כייף לנו שאנחנו לבד !!" 
מה אני יודעת על ברלין ? מה שקראתי .

"אלכסנדרפלאץ " מאז קראתי את הספר בגיל 20 בערך צמד המילים "ברלין אלכסנדרפלאץ" נשמעו כמו מילות המפתח לעולם קסמים .
עולות על אוטובוס הנהג גועלי לא מחזיר לנו עודך מ2.5 אירו על נסיעה של 2.20 ממהרות להבלע בקומה השניה מקוות לראות את העיר בלילה, ברלין לא מוארת בלילה חוסכים חשמל .
אכזבה קשה בערב הראשון ,כשאנחנו מגיעות לאלכסנדרפלאץ אני מבינה שהפער בין מה שקראתי לבין מה שאני רואה עכשיו הוא גדול,כמו המרחק בין חנות מכולת בקומת קרקע של בניין דירות ל"גלריה "של מזון בשלוש קומות זכוכית. 
אלכסנדרפלאץ מכוערת ומלאה קניונים אנחנו מנסות גם, אבל מהר מאוד מבינות שאין טעם , שלא באנו לעשות כאן שופינג . קונה גרביים לאיתי עם ציור של ספידי המכונית האדומה .בחיי שחיפשתי גרביים נורמליות בארץ ולא מצאתי .
אורות הקניון מסנוורים אותי ומכניסים אותי למוד מצוברח ביותר ,הליכה מהורהרת של סטודנטית צעירה כבר לא תהיה כאן .
בעשר נסגרות החנויות, המון אנשים מגיע מבחוץ אל מרכז הקניות כמו עדר שועט של באפלו שיכורים ,כשהשומרים מנסים לעצור בעדם ,אנחנו נקלעות בתווך נדחקות החוצה רק כדי לגלות את הסיבה  לגל האנושי: השוק נסגר , כולם עוברים לשתות בקניון המחומם גם אנחנו חוזרות אל היכל הקניות הסגור , מקיאות עצמנו מתוך הקהל מחפשות מוצא וחזרה לרכבת או לתחתית או אולי לאוטובוס או טראם? כלכך הרבה אמצעי תחבורה כלכך מבלבל ,ואף מילה באנגלית.
חבורות צעירים שותים אלכוהול בתחנת הרכבת ,בשוק וברחובות. ריח רע עולה מהבל פיהם  וקשה במיוחד למצא מי שיענה לנו באנגלית ,ויעזור לנו למצא את הדרך חזרה . אישה אחת צעירה ויפה נעצרת ועונה ומסבירה לי איך למצא את הS שאנחנו רוצות. תמיד ידעתי שאפשר לסמוך על טוב ליבן של זרות. 
יושבות ברכבת העמוסה , קבוצת שיכורים שרים בקצה הקרון שירה סוערת הכוללת רקיעות רגליים קצובות, לי הם נשמעים כמו חיילים נאצים אוהבי שירה , האנשים מגיבים בעצבנות וציקצוקי לשון . מתח דק ושקוף עומד באויר,כאילו בכל רגע עלול הזרם האנושי בתעלות הרכבת לההפך לשבטים נלחמים . יוצאות בתחנת גן חיות.
ההליכה חזרה ברחובות ריקים נעימה ,ברחוב צדדי אני רואה חלון מואר"כאן נעשה בר מצווה"..


לא משתחררת מה"גרמניה האחרת" העבר רודף ומטריד .בכל תחנה אני שואלת את עצמי"מכאן יצאו משפחות ?" כאן הלכו?" "כאן חיו? " איך נראתה תחנת הרכבת?האם היא היתה שונה? מה היו המראות האחרונים ,של איזו ברלין ?שנחרתו בזכרון ? ורואה את הבתים הגדולים ושומעת בדמיוני קולות צעדים ברחוב . 
בשיחות שלנו על חוק האדם, חוק הטבע ,חוקי המוסר המלאכותיים, על גורל קארמתי משותף ליהודים וגרמנים.
אנחנו מדברות ומכירות בפוטנציאל השנאה הקיים בכל בני האדם ,ואינו ייחודי לגרמנים .
תמונות של ילדים עם כיפה סרוגה גדולה לראשם יורקים על ערבים צפות מתאי זיכרוני (וגם כמה גרועות יותר ואת הכל ראיתי במו עיני ).אני חושבת על ישעיהו ליבוביץ' על יהודונאצים .
מזינים אותנו בשנאה ופחד,ולשם מה?
אני רואה את האלימות והשינויים המפחידים שמתרחשים בארץ.
ומברלין ,המרחק מאפשר פרספקטיבה. 
הפנקס הפתוח והיד הרושמת רועדים , כמה אנחנו באמת שונים מהאחרים? מה מבטיח לי שלא ננהג בדיוק באותה דרך של אדישות לגורל אנוש אחר? 
"נראה שברלין היא הרבה יותר הסטוריה מאשר קניות"אני מסכמת את היום .
ועוד דבר: אני מרגישה צורך לא מוסבר לגעת בהסטוריה ללכת ברחובות לעמוד במקום בו נאמו נאומים ,נשרפו ספרים , ומקום אחד חשוב לי במיוחד . הוא לא מופיע בסיור המודרך ,קראתי עליו אצל חיים באר ב'לפני המקום ' , הפקיד הנחמד במלון לא יודע איך מגיעים לשם אבל משתדל ונותן לי הוראות( שיתגלו אח"כ כמאוד לא מדויקות) . תחנה מספר 17 " . אני רצה להדליק שם נר נשמה ולהגיד קדיש
"אבל אנחנו לא יודעות להגיד קדיש " אומרת מלי . לא משנה,אני רוצה להגיד קדיש מהלב.
מתוך הבטן עולה גל חם של רצון לסלוח לקבל ודמעות שוטפות את פני בלי קול , רק לב מתרכך ורוצה להפסיק לשנוא .
למרות העיפות הגדולה ממשיכות לדבר עוד ועוד, עד שהמילים נעשות כבדות מידי על הלשון והמוח העייפים, ואנחנו שוקעות כמו אבנים במים אל שינה עמוקה ונטולת חלומות. 
"מחר " אנחנו מבטיחות לעצמנו "נצא בבוקר לסיור מודרך ונבין יותר את העיר" 

לבד בברלין ,שוב? השלט כאן אבל אין סיור מודרך ב10.30 
מחר:
בעקבות המלצות חמות של טל וריקי נרשמנו מראש לסיור של חברת sandman  באתר החברה כתוב שיש סיור ב10.30 בבוקר וב12.00 .קמנו אכלנו התעטפנו ויצאנו אל נקודת המפגש ב"מערבית ",הגענו ב10.32 לא היה שם איש "איחרנו,אמרו 10.30" אני אומרת ופני נופלות . מלי מבררת במקדונלד הסמוך "הם אומרים שנחכה הוא מגיע כל חצי שעה " אנחנו מחכות ומחכות הרוח מקפיאה לנו את התאים אנחנו מתחילות להתיאש,כעבור ארבעים ומשהו דקות אנחנו נשברות,רוחי שפופה אני מאוכזבת קשות מרגישה שלעולם לא אבין את העיר הזו הגדולה הזרה. מחליטות לנסוע לאיזור שהגברת מהמטוס המליצה לנו עליו לקניות.."נפטר מעול המתנות ונוכל לקחת סיור אחר אחה"צ " משכנעות את עצמנו.

רובע הקניות שאליו אנחנו מגיעות מדכא אותי עוד יותר :כולם נראים לי מכוערים, בכל החנויות אותם בגדים תוצרת סין , הכל משעמם ומכוער . "את נשמעת קצת עצובה" אומר לי יותם מעברו השני של הקו "כי במקום לראות את העיר אני בקניון מכוער ,עם חנויות מגעילות ,ואני לא מוצאת חולצת כדורגל של דורטמוד " עונה לו אמא שלו שלא יכולה לשקר..
אני מוצאת נחמה בשתי חנויות לעיצוב הבית שמלאות פריטים מתוקים שנמכרים בארץ בהמון כסף וכאן הם זולים להפליא.
מלי יוצאת למשימת הצלה וסיגריה וחוזרת עם פתק קטן עליו כתבה אישה נחמדה,הוראות הגעה לאזור שבו היא מתגוררת והיא ממליצה לנו לטייל שם : "קרוייצברג " . "אה! גם טל ואולף גרים שם ! אבל הם בפראג היום .."
כשאנחנו יוצאות בתחנת gneisenaustr ופונות שמאלה אנחנו מאושרות, הליכה ברחובות קטנים יותר , הרבה אנשים ילדים על אופניים , חנויות קטנות ועמוקות "בואי לכאן " אני מושכת אותה לתוך מה שמתגלה כשוק אוכל מקורה : מקדימה מוכר דגים מאחור מכינים מהם מעדנים ,אני בעננים ,וכשמתגלה דוכן לממכר מוסקה אין גבול לשמחתי .
קרוייצברג מקסימה מזכירה לי את המארה של הפריזאית אבל עם פחות טקס בישבן , מזכירה לי את סוהו של סוף שנות השמונים .
אני מרגישה בבית.
מטיילות ומטיילות שותות קפה מתכסות בשמיכה שלא יהיה קר מפטפטות,ומסביב הכל יפה וקטן וטוב.
עכשיו אני רוצה לגור בברלין.העבודות של שולי צריכות להיות כאן בחנויות העיצוב,ואני רוצה מלגת אומן לחזור להיות בת 25 שהעולם כולו מונח פתוח לכף ידה , חייבת לדבר עם טל על איך הם עשו את זה עם שני ילדים קטנים.
התאהבות מסעירה ועמוקה ממלאת את המקום שהיה בו קודם פחד וטינה, ברלין הרבה יותר מדליקה מפריז אין מה להגיד.
גם הלילה אנחנו מבטיחות לעצמנו "מחר נקח את הסיור המודרך " כבר לא מתוך אכזבה וזרות אלא מתוך רצון להכיר עוד מהעיר המקסימה הזו.
עוד פעם מחר :
על הבוקר מסמסת לריקי " הסיור המודרך יוצא מהמערבית או המזרחית ?" "משער ברנדנבורג " מגיעה התשובה . 
הסיור מתחיל באחת יש לנו זמן ,אנחנו יוצאות בבוקר ומטיילות ברגל אל שוק קטן שהמליצו לנו עליו במלון ,
גם כאן צריך לבחור -שמאל או ימין ,שמאלה אומנים מקומיים ,ימינה יד שניה . בחרנו שמאלה . מקסים .
קניתי צילום קטן מצלמת שקוראים לה קירה מאזוצ'י לקחתי כרטיס לשלוח לה תמונה של הצילום שלה בישראל.
סיבוב בשוק יד שניה, מעילי פרווה וכלי כסף.."מלחיץ לחשוב מאיפה הם הגיעו " אני מציינת בהרגל של פעם.


מגיעות לתחנה ועולות על הרכבת הנכונה .
'ברנדנבורג טור ' ברלין שוב אחרת : איזור רחב ידיים מלא תיירים ומצלמות ,מקימים במה להופעות,שחקנים מחופשים לדמויות הסטוריות מצטלמים עם תיירים,אחד מהם במדי צבא רוסיה קורא בקול:"i love my work" כשאני מביטה בשותפו שלבוש בתחפושת דוב אני מבינה למה הוא חש כלכך בר מזל. 

דארט ויידר גם כאן -מקומו לא נפקד מנופף בחרב ובגלימה מזכיר את הרוע . שוב -מדים שחורים וקסדה בשער ברנדנבורג.
לפני השער 'מעגל מדיטציה למען השלום' . כריות ושמיכות שלא יקפא התחת המדיטטיבי מוכנות ליד הזמנה פתוחה להצטרף אל המעגל. פרדס חנה זה כאן.
מלי מצטרפת אל המעגל ואני מסיירת בשטח .כעבור ארבעים דקות היא חוזרת עיניה מבריקות והיא נרגשת כולה מספרת על חוויה מיוחדת במינה . מדיטציה למרגלות המקום ההסטורי ,למרגלותיה של אלת הניצחון סמל השלום .
מול סניף סטארבקס מתחילים להתאסף תיירים ומדריכים,אני מקבלת מספר (כמו שציינה טל אלון - מחלקים לא מטביעים את המספר..) המדריך שלנו-ליאו ,צעיר בריטי חובב הסטוריה בעל חוש דרמתי קומי מפותח ,ומראה ישראלי למהדרין . מוביל אותנו לסיור מרתק ארוך ומלא בסיפורים מענינים בנקודות הסטוריות של ברלין המזרחית. 
הסיפורים שלו מענינים הוא מרתק את הקבוצה , צועדת נמרצות אחריו  "זו פעם ראשונה שאת תלמידה כלכך שקדנית" אומרת לי מלי מתפעלת מהקצב שתפסתי.הסיור חינם* משלמים כמה שרוצים. מיד הישראליות שבנו מחשבות "כמה הוא מרוויח מקבוצה ל 20 אנשים? "..תופסות את עצמנו וצוחקות עלינו המתחשבנות.(* הערה חשובה בעניין בסוף הפוסט )
עברנו בתחנות החובה , באנדרטת השואה קיבלנו זמן לסיור עצמאי,חוויה מצמררת ומשעשעת גם יחד ,ההליכה בין האבנים הופכת להליכה בין מבנים גבוהים ,הד מכפיל את קול צעדי ומימין ומשמאל אבנים גבוהות ואי אפשר לדעת מי יצוץ פתאום בין האבנים.
מבוגרים הולכים בשקט ילדים משחקים מחבואים וקולות הצחוק שלהם מגיעים אלי. 


"ראינו איך זוכרים את הנרצחים עכשיו נראה איך זוכרים את הרוצחים" אומר המדריך(באנגלית זה נשמע יותר טוב)ומוביל אותנו אל מגרש חניה סתמי, כאן מתחת לאדמה היה הבונקר של היטלר, כאן התאבד וכאן נמצאו שרידי גופתו . ככה זוכרים את הרוצח הראשי . נו, טוף.
ליד בניין הלופט-ואפה אנחנו מדברים על ארכיטקטורה גרמנית "אין הרבה בנינים נאציים שנותרו על עומדם וכיום המבנה משמש את מס ההכנסה הגרמני " מעדכן ליאו ומספר על ה17 ביוני של מזרח גרמניה. עוברים אל החומה לשמוע עוד על ההסטוריה של חומת ברלין והחלוקה שלה למזרח ומערב . ההסברים של ליאו מוסיפים הרבה מידע ופרטים קטנים .זה מהנה ביותר.
הפסקה בקפה ארומה שהקפה שלהם מגעיל גם בברלין ,כל ישראלית שפגשתי בעיר טרחה לציין שהוא הקפה הכי טעים בברלין ,נו באמת.
בבל פלאץ .
סוף סוף .
מאז הספר חיכיתי לראות את היצירה של מיכה אולמן הנערץ עלי ,שתמונתו מופיעה על כריכת 'לפני המקום' .
אנחנו עומדים ומקשיבים לסיפור הכיכר , לא רחוק מאיתנו עומד איש ונואם וצועק ומקריא בלהט מספר שבידו . הומלס עם ארומה אינטלקטואלית נביא זעם בחצאית וגרביים. עומד על היצירה של מיכה אולמן אני כמעט נעלבת , מתקרבת ולא מוותרת על המקום . עבודה חזקה .האיש שעומד עליה ובנה לו שם את בית הסמרטוטים שלו קצת מפריע לי להתרגש.
בסוף הסיור הוצאתי את רשימת המלצות על גלריות מענינות שקיבלתי מטל, ושאלתי את המדריך,לצערנו את המעניינת בהן הממוקמת באי המוזאונים הוא לא הכיר.החושך ירד על ברלין המשכנו לטייל בשווקים וחיפשנו מקום לשבת בו לארוחת ערב. באיזור פרידריך שטראסה נפלנו על מסעדת "סושי נוסע "נפלנו תהיה ההגדרה המדוייקת ביותר היה גרוע והמחיר הזול לא ניחם אותי כלל וכלל,יצאתי רעבה .
לפחות הרחובות מקושטים באורות יפים.
"יש עוד תחנה אחת אחרונה שהייתי רוצה להגיע אליה " אני אומרת למלי שמסכימה מיד לצאת איתי להרפתקה .
עולות על 1S לכיוון ואנזה .התחנה לא הארמון .
האיש מהמלון אמר לי ששם נמצאת פלטפורם 17 . הדרך ארוכה ומתחנה לתחנה מתמעטים הנוסעים,אין תיירים ,וחושך בחוץ .הלב שלי דופק במרץ אני חושבת אולי לא היינו צריכות לנסוע לשם,אנחנו נוסעות ולא יודעות לאן. יורדות בתחנה האחרונה 
תחנה ישנה אבן וברזל והשילוט באותיות גותיות מעלה קונוטציות רעות. התחנה ריקה אנחנו יודרות ומחפשות , מה? לא יודעת.
פונה אל שוטר ושוטרת מגמגמת הסבר למקום שאנחנו מחפשות "פלטפורם 17" הם אומרים "זה לא כאן את צריכה להחליף רכבת לתחנה אחרת " מחליפות.
הולכות בתחנה חוצות מנהרה , הולכות לימין ,יוצאות מהתחנה , אין כלום. חושך ובית קפה ריק מאדם .
אני מבחינה בשלט קטן בגרמנית .
צועדות לשם. לא הכנתי שעורים ואין לי מושג איך נראה המקום שאנחנו מחפשות החשיכה כלכך גדולה שרק באמצעות המצלמה והפלאש שלה אני מצליחה לזהות שיש שם משהו.
העיניים רואות מה שהלב כבר הרגיש ,זה המקום. 
פס בטון , קיר אבן שנראה כמו מנהרה סתומה ,ושלט ברזל בגרמנית. מצלמת ולא מבינה מה כתוב .הדרך מובילה מעלה אבל כלכך חשוך ואני ממש מבוהלת ולא ממשיכה עם הכביש,מסתפקת בידיעה שהגענו.   
אנחנו מוצאות נר ומדליקות ,אני לא יודעת להגיד קדיש והגרון שלי חנוק מהתרגשות,בעיני רוחי רואה אמהות עומדות מחזיקות ידיים לילדיהן,רואה אנשים עומדים בתחנה מחכים לנסיעה שתסתיים במותם בסוף עולמם  בהכחדות היופי השמחה וכל מה שהיתה תרבות גרמניה שלפני המלחמה. בסוף העולם.
רוצה לשבת שם לרגע ולשתוק .בדרך חזרה אל התחנה אני שרה בשקט מה שרציתי לשיר בקול רם .
video
"מתי מגיע השלב בו אדם מבין שצריך לברוח?. האם הייתי מבינה בזמן ועוזבת את מולדתי ?" שואלת מלי את עצמה ואותי ואנחנו מהרהרות בדבר כל הדרך חזרה אל תחנת גן החיות.


היה לי חשבון ארוך ועקוב מדם עם העיר ברלין, חשבון שאי אפשר לסגור שאני לא רוצה להגיע בו לנקודת השוויון .
הדרך להתקדם הלאה בחיי היא סליחה .
הסליחה משחררת , גל ששוטף אותי ואחריו שקט קבלה והשלמה .
ברלין עיר יפה וכובשת ,פגשתי גרמנים נחמדים ,על כל אחד מהם יכולתי לעצור ולשאול בליבי "מי אתה ?ומה היו אבותיך?"
אבל בסוף הבנתי שלא,שאני לא רוצה ככה להמשיך ,שאנחנו לא יותר טובים מאף עם אחר. שאולי זה היה מקרי ואולי חינוך מיוחד שהביא דווקא את הגרמנים להיות הנאצים של העולם,שתי מלחמות עולם בפנקס החשבונות אבל גם באירופה של 1995 היו מחנות ריכוז , ובישראל שנת 2011 עוברים חוקים אשר מצרים את דרכו של היחיד ורומסים את האחר . גם אצלנו גזענות על כל שעל בין יהודים ליהודים ובין יהודים לכל השאר. אנחנו יודעים לאן מובילה נקמת דם ילד קטן אנחנו לא מכירים דרך אחרת. ואולי הגיע זמן שנכיר.


מסע לברלין - שתי חברות יצאו לדרך בים בם בום


*הערה לגבי הסיור.לאור גילויים מרעישים הגיעו באיחור ,תרשו לי לחסוך לעצמי הקלדה ונסיון לנסח, אצטט ישירות את טל אלון הברלינרית בעניין ה"חינם": מה שבאמת מבאס זה הסידור של המדריכים עצמם: זה שהם לא מקבלים שכר ומרוויחים רק מטיפים זה לא סוד – זה כתוב באתר. אבל מה שלא כתוב זה שהם מחויבים לשלם לחברה שלושה יורו על כל משתתף בסיור שלהם. כלומר מדריך שיוצא עם קבוצה של עשרים תיירים מתחיל את יום העבודה שלו במינוס שישים יורו. המנהלים הבטיחו את הרווחים שלהם, ועכשיו העובדים צריכים לסמוך על חסדי הטיפים. אז קחו בבקשה בחשבון שהסיור הזה הוא ב"חינם" רק אם אתם רוצים על מצפונכם מישהו שעבד קשה ועוד שילם על זה כסף. נראה לי שעשרה יורו טיפ זה המינימום, ועדיין זה ממש שווה" 

Wednesday, November 23, 2011

פרידה ממלך

הוא הגיע אלינו ביום הולדתי ינואר 99' .
אברהם מצא אותו עם עוד שני גורים בחולות של צמת גלילות . הוא היה גוש פרווה מטונפת מלאה קרציות ופשפשים רגע לפני שגווע ברעב ,לקחנו אותו לוטרינרית שלא היתה אופטימית במיוחד לגבי סיכוייו האכלנו אותו במזון מיוחד עתיר קלוריות פלינו ממנו את הקרציות אחת אחת ואהבנו אותו . והוא התחזק וגדל ושרד "נס רפואי" אמרה הוטרינרית כשפגשה אותו כעבור שבועיים .
"כשזוג מאמץ כלב זה סימן שהם מתכננים להשאר יחד "אמרה לי חברה 

"תקראו לו מלך " הציעה תמי כשראתה אותו .
קראנו לו מלך .
והוא הלך איתנו לכל מקום .


עברנו יחד מתל אביב ליפו שם היינו שוחים יחד בים כל יום , הוא אהב לקפוץ ולרוץ בחול ,לעבור בין אנשים בחוף להסתכל במבט של כלב עד שיבינו ויתנו לו חתיכה מהאבטיח שהם אוכלים , להתפלש בגופות צבי ים סחופים שמצא , ולנבוח על סוסי עגלות "האלטע זאכן" שעברו מתחת לבית .
"לי אין בעיה עם השם שלו אבל מלך יש רק אחד " אמר לי השכן ,סוחר הסמים שגר בקומה ראשונה, מצביע למעלה אל אלוהים.
"זה כלב הצלה הונגרי " אומרת לי דוגמנית אחת שפוגשת אותו בסטודיו של יקי : "תזרקי אותו למים תראי איך הוא שוחה "...
בביקוריו סבא יוסי היה ממלא את כיסיו שקדים שמלך אהב לאכול מכף ידו .
סבא אילן היה מגניב אליו עצמות עוף ואנחנו היינו מעלימים עין מההפרה של חוק "רק אוכל לכלבים ".
באוטו היה יושב בכסא שליד הנהגת מוציא את הראש מהחלון ונהנה כמו שרק כלב יכול להנות "למה הוא לא חגור?"שאל אותו שוטר על קטנוע שעצר לידי ברמזור .
2001 במסיבת החתונה שלנו מלך היה אורח כבוד קשרנו לו סרט תכול יפה ושחררנו אישור חד פעמי לתת לו לטעום מכל מה שבא לו , הוא חצה את המרפסת מידי פעם כששיפוד בפיו עובר בין בני הלהקה המורחבת שלו זוכה לפינוקים וחיבוקים מכולם,כזה מן כלב לבבי הוא היה .
הרב הג'ינג'י ביקש מכולם "חוץ ממלך"להגיד אחריו אמן , הוא מופיע על איורי הכתובה שלנו .
הוא היה הראשון שרץ לקבל את פני ונבון מספיק שלא לקפוץ על השמלה הלבנה שלבשתי .



2002 הוצאנו את יותם מהפגיה ,שאלנו את הרופאים אם מותר להחזיק כלב באותו בית עם תינוק רזה וקטן "רצוי שיהיה בבית כלב " ענה הרופא ושמחנו כלכך .

כלב הוא כמו ילד עד שנולד ילד אמיתי " אמרה לי פעם תמר שהיו לה שלושה בנים וכלב .
הוא היה כלב ,לא ילד ,אבל כלב אנושי עם עיניים טובות והמון אהבה לתת , פרווה בוהקת שחורה ולשון מחוספסת מדגדגת את כף היד .
בחורף הוא פחד מרעמים והיה מתכרבל למרגלותינו .
עברנו לגור במושב והוא יצא אל החצר ולא רצה להיכנס יותר הביתה .

רבץ בכניסה משגיח על הבית והחצר הגדולה. לילה אחד הגיעו גנבים , כשבאו מקדימה גירש בנביחות וכשניסו לחזור ,חיכה להם בחושך על מדרגות הכניסה אחורית , חיכה בשקט עד שהגיעו ממש אל סף הבית ואז התנפל בנביחות מבהילות, פתחתי מהר את החלון וראיתי אותם נסים על נפשם לאור ירח ...בלילה ההוא היינו גאים כמו הורים של ילד בר מצווה ! "כלב טוב כלב חכם "ליטפנו לו מתחת לאוזן והוא חייך .
ואז נהגת אחת עם ג'יפ דרסה אותו ,עברנו ניתוח שבו הורכבה הכתף שלו מחדש ואספו את החלקים שהתפרקו לכדי גוש משוחזר של פרווה מגואלת , תפרים מצד אל צד ,שכב על שמיכה במשך זמן מה עד שיחלים וסעדנו אותו כולל פיפי והאכלה מכף היד. נס רפואי 2 .
צולע אבל מלא מרץ הוא חזר לעצמו אט אט ,הפרווה גדלה וחזרנו אל מסלול ה"מלך - סוס !!! " קריאה שהיתה מקפיצה אותו ומעבירה אותו למוד נביחות אוטומטי..
ושנתיים אח"כ שוב -תאונת דרכים הוא לא יכול ללכת שוכב תחת שיח ובוכה ,הוטרינר הציע ניתוח נוסף העלות-5000 ש"ח החרידה את הכיס , נקבע מועד לניתוח וכאשר בא הרופא לקחת אותו הכלב קם והתחיל לצעוד "זה נס רפואי "קבע הדוקטור והלך.
ועוד ילד נולד , זוחל אליו נשכב לצידו ממלמל "ממך ממך "
ועברנו לפרדס חנה .
יום רודף יום , אלרגיה לפרעושים וחול ,סטרואידים מולטי ויטמינים של גיל 50+ מוצפנים בחמאה,אוכל מיוחד , דלקות אוזניים חוזרות ואז חירשות .
הרבה ימים הרבה שמחה ים ועוד פעם ים , כבר לא ריצה אחרי בקבוקים שזרקנו לו , כבר לא קופץ בדילוג אל המכונית אלא מרימים אותו בעדינות שלא להכאיב לכתף הפצועה .
וחורף וקיץ תספורת ,פרעושים וחוזר חלילה.
"זה יותר שטיח מכלב " אמרתי לאיש של חברת חשמל שלמראהו חשש להכנס אל החצר .
שוכב בפינות שונות בחצר היכן שיש שמש או צל , מתגרד על הדשא ונוהם , הולך אחרינו לאט לאט לטיולי בוץ בשדות . יוצא למסע וחוזר , נתפס ע"י לוכד הכלבים הפחדן ומוחזר הביתה . ולאחרונה -ישן וישן וישן.

עד שאתמול בבוקר בפינת המחשב אני שומעת אותו מילל ובוכה ,שולי מתקשר :"הכלב לא בסדר הוא לא זז מהמקום והוא בוכה כל הזמן ..תראי מה איתו " אני ניגשת אליו .
הוא שוכב מכורבל ,אני נוגעת בו והוא פוקח עיניים ,האוזניים שלו נפולות וקשות הבטן שלו קשה האף יבש ועיניו שקועות ,אני משקה אותו מים בכף ידי, מלטפת מנשקת לו את האף .
מתחת לפרווה הגוף רוטט ברעד לא רגיל.
מתקשרת אל הוטרינרית "את מבינה שזה כנראה יהיה הביקור האחרון שלו אצל וטרינר ?" היא שואלת קולה נמוך שקט ומלא אמפטיה ,אני מנסה לשמור על פאסון, והיא מתחילה עם הפרטים היבשים " יש לי תור בחמש " "לא לא" אני מהססת "יותר מאוחר הכי מאוחר שאפשר " קובעות לרבע לשבע .
"אתם תרצו לקחת אותו או שאזמין חברה שמפנה את הגופה ? "  "אנחנו נרצה לקבור אותו בחצר " אני עונה ומשתנקת.
יוצאת אליו שוב.
אני לא בטוחה האם זה המעשה הנכון? האם אנחנו רשאים להחליט בשבילו? אולי נשאיר אותו ככה , שימות בזמן שלו ? מכסה אותו בשמיכת פוך . קשה לי להפרד .
כל הזמן כשאני מול המחשב הוא מעבר לקיר מציצה אליו מהחלון בודקת אם הוא עוד נושם .
מבשרת לילדים לאט במידה שלהם "מלך מאוד חולה " אני אומרת לאיתי , הוא יוצא אליו מחבק ומלטף בעדינות מרחיק ממנו את החתול הסקרן "אני חושב שהוא ימות היום " הוא אומר לי כשהוא חוזר מהביקור .
יותם בוכה ,אני בוכה איתו .
כששולי חוזר מהעבודה הוא יוצא אל החצר לכרות קבר , בחרנו פינה ליד הגדר מתחת לקומפוסט .
הזמן נוזלי וקר , אני יודעת שמתקרב הרגע .
בשש וחצי שולי קם לצאת "בואו ילדים,להפרד ממלך " אני קוראת להם .אנחנו יוצאים אליו מקיפים אותו מלטפים מחבקים ומנשקים , אנחנו בוכים יחד , שולי מרים אותו הוא חלש ,ראשו שמוט .עטוף בשמיכה בדוגמת פרה  שאיתה יקבור אותו אח"כ "שלא יהיה לבד " .
עוד נשיקה אחרונה על האף ומבט אחרון בעיניים הטובות האלו שאני מכירה כלכך הרבה זמן.
והם הולכים .
ארוחת ערב עצובה."אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלעדיו "בוכה יותם , איתי מחרה אחר אחיו ובוכה קצת גם, תמרי לא מבינה מה קורה "מלך היה חולה והוא לא יחזור מהרופאה "היא אומרת לסבתא בטלפון .
שולי חוזר וקובר אותו , אני לא אומרת לילדים כלום .
בבוקר הם יוצאים אל החצר,אני מוצאת ששמו פרחים ליד הקבר. 


זה רק כלב , במשך השנים שהיה איתנו איבדנו אנשים ונולדו חדשים, הוא שרד ונשאר והיה לו טוב.
עד שלא היה לו טוב יותר .
"בגן עדן של כלבים יש עצים מעצמות ונחל שאפשר לשחות בו ,ושמיכות ענקיות לבנות ומכונה שבנויה מהרבה כפות ידיים וכשכלב נשכב על השמיכה המכונה מדגדגת אותו בבטן והוא נהנה " ככה איתי מדמיין את זה .




Sunday, November 20, 2011

פרת משה

שבת גשומה ,בבית התנור דולק מפיץ חום איטי ועמוק.
לרגעים יוצאת שמש ואנו ממהרים אל השדה לטיול ראשון של בוץ ומציאות .
מצאנו אבן ענקית, ידית חרסינה עגולה ,מקל ארוך,חצי צינור,וחיפושית קטנטנה.
* צילומי משפחה בשדה ליד הבית,או בחורשה או חוף הים.
זה תמיד מצליח . תרימו טלפון 0522454032

Thursday, November 17, 2011

מחזירה אהבות ישנות

 היום צילמתי לבהדרה שממחזרת בגדים .
זה נשמע בעעע אבל קבלו רעיון גאוני : היא מגיעה אלייך הביתה ,מרוקנת את ארון הבגדים -מ ר ו ק נ ת .
ואז ממיינת -מה את לובשת? ומה לא .
בערימת ה'מה לא' מסתכלות : למה לא? מה את אוהבת ושומרת למרות שלא לובשת? מה אפשר לשנות כדי להחזיר את הבגד לשימושך ? ואז היא מחזירה עטרה ליושנה , משנה גיזרה , מחברת בגד לבגד ומחדשת את הגרדרובה .
זה כלכך מבריק ,שאני קצת מצטערת עכשיו, על כל הבגדים האיכותיים והיקרים שמסרתי לאירועי החלפות (שלא השתתפתי בהם )
מצד שני בדיוק אתמול הוצאתי כמה אוצרות מהארון שלי מזל שטרם הספיקותי למסור !! 
הצילומים -פשוטים . בגד על לבן . מיועדים לכתבה בלאישה , וכמו שאמרתי לה כשהתלבטה בגלל לו"ז צפוף "לא אומרים לא לאייטם בלאישה ,זה עיתון שלא מתכלה, אחרי שאשת רופא השיניים מסיימת לקרא אותם היא מעבירה אותם אל המרפאה ,יש לו קהל קוראות שבוי , בייביסיטריות משועממות וגברות במספרות " 
אני מתלהבת מהרעיון שלה מהמקצועיות שלה והידע , והיא כלכך נעימה שנראה לי כייף לעבור אתה על ארון.
החלק הטוב ביותר בפוסט הזה הוא שכל מה שתיארתי בפיסקה הראשונה עומד לקרות אצלי !






*צילומי מוצר לפרטים והזמנות 0522454032 

Monday, November 14, 2011

הפיה מכה שנית

"איתי מזל טוב ! מה אתה רוצה מתנה לכבוד השן שנפלה? " שואלים אותו סבא וסבתא שלו, והוא עונה במדויק מה הוא רוצה.
יום אחד, אנחנו מבלים אצל חבר שלו מהגן שמנגן בפסנתר החשמלי שלו ,סולמות וחבלים של הדג נחש (עוד אח אחד ירד מהרכבת )אני נדלקת על הרעיון. שנים שאני רוצה בבית כלי נגינה.
כלי נגינה בשבילי זה פסנתר ואין בבית מקום לפסנתר הרוסי הזקן  שהיה השותף שלי , מגיל חמש עד התיכון .
פסנתר חשמלי זה רעיון נהדר ואפילו יש לו צליל נעים "ויתרון גדול שלו זה שיש אפשרות לאוזניות " טורחים ומציינים בפני כל הבוגרים האחרים סביבי..חוזרים הביתה ומתחילים לחפש -ביד 2 ובפיסבוק אצל חבר מוסיקאי , נאדה. כלום . הכל מאוד מקצועי ויקר .
למחרת כשסבא יוסי שואל "מה תרצה מתנה לכבוד השן הראשונה " הוא עונה לו 'קלידים'  " אין בעיה " עונה לו סבא "תן לי את אמא ...מה הוא מבקש? קלידים?! צעצוע או אמיתי? " "אמיתי אבל בזול - 200 ש"ח , לא יותר מזה לשן ראשונה " אני עונה. 
כנראה שהפיה שלו באמת עובדת משמרות כפולות כי למחרת בבוקר התקשר אבא שלי שמח וטוב לב לבשר שמצא ! אורגנית אמיתית ! במחיר ממש מתאים! 
במקרה שמע ממישהי ששמעה את שיחתנו וכן הלאה...בקיצור ,
בשבת נחת בביתנו הבייבי החדש והתקבל בשמחה גדולה !
לא סתם אורגנית ! רולנד עם מליוני כפתורים . אם לוחצים על רצף מסויים הוא פוצח בנגינת מוסיקת מעליות וכנסיות (אני יכולה לשבת איתו באיזה בר ולעשות את עצמי מנגנת אף אחד לא ישים לב שלא ) 
בשנות השמונים קראנו להם סינטיסייזר אני חלמתי על סינטיסייזר שיחליף את הרוסי הזקן והלא קולי (נדמה לי היה אז DX7 ? הייתי בוהה בו בחלון הראווה של חנות כלי נגינה בתחנת אגד באשדוד ).

התרגשנו מאוד מהגעתו של הפסנתר דק המותן והנייד שמתאים בדיוק לגודל הבית שלנו.
כל אותו יום ניגנו עליו חקרו בדקו ,הוא עומד כאן מאחורי ומידי פעם עולה קול נגינה של אחד הילדים .יותם ניגש אליו והתחיל בוחן אותו ,עולה ויורד בסולמות לומד את הפרינציפ , לוחץ על כל מיני כפתורים וכן הלאה.
שמחה וששון לכל ילד פזמון.
הערב פתאום שמעתי "טונונו" -טוקטה ופוגה של באך , הידוע בכינויו "היו היה " .
ניסה ,ניסה,ניסה ,משבת עד שני והנה לנו "טננה טה טה טנה נה נה " 
"בוא נצלם ונשלח לסבתא וסבא ! אני חייבת לשתף בשמחתנו מדליקה מצלמה ונותנת לו לביים .


  
שפה חדשה מתגלגלת כאן בבית ,השפה של המוסיקה , המהותית שקיימת רק כאשר היא מנוגנת בניגוד לזו שנמצאת כל הזמן בתוך הרדיו ושוכבת בשקט בתיקיית הדיסקים בחדר הילדים.
תודה לסבא קשוב ולפיה הפעלתנית ולאלוהי הילדים הקטנים שגרים בתוכנו .
"איך היא ידעה להביא לי בול בכל פעם את מה שרציתי ? " הוא אמר לי לפני שנרדם.


Thursday, November 10, 2011

ארבע


ארבעה ישבנו לארוחת צהריים
אחת : בת שנתיים וחצי אכלה שניצל תירס (לאחר שחיסלה בקבוק חלב במיטתה יצאה להצטרף לארוחה)
אחד:בן חמש ושבעה חודשים (מקפיד על הספירה ) אכל שניצל אמיתי ופסטה (מלאה)
אחד :בן תשע אכל שווארמה בפיתה ופסטה
אחת :בת ארבעים ושתיים אכלה פסטה ברוטב בולונז עם טבסקו ופרמז'ן
כולם אכלו פלפל אדום
אחר כך הלכנו לישון


מוקדש לורד בעלת הבלוג הטרי 'מה יש לצהריים'

Friday, November 4, 2011

וכיתתו חרבותיהם

דווקא היום ה4.11
דווקא היום היינו במקום מעורר תקווה .
המטווח הישן ,הנטוש, של כרכור הפך בחזונה של אישה אחת ,ושיתוף של קהילה - לגינה פורחת.
 בזכות השוונג היצירתי שלה יצירתי גינת ירק קטנה בחצר והירקות הראשונים שאכלנו היו משתילי החורף שהביאה לנו בשנה שעברה.
היום ביקרנו שם ,למכירת שתילים עונתית.
בתזמון מדויק - ביום הראשון של גשם (ככה זה כשעל הגינה אחראית קוסמת אמתית)

הפער בין הכניסה במבנה בטון אפלולי לבין היופי שמתגלה ונפרש , עורר בנו רצון להסתובב שם לנשום את אויר הגינה הלח הקריר.


טיילנו בין הערוגות ,עלינו על סוללת העפר ומלמעלה ראינו את הנוף , איתי הצליח להתגלגל מלמעלה למטה בבוץ ולנחות על שטיח שנפרש שם ,מרכך את הנחיתה .



אחר כך נכנסנו לבחור שתילים
ג'סטין ביבר ?

את הסיפור מעורר ההשראה ,של הגינה ושל עמליה זנד ,אפשר למצא כאן ב'מושבה חופשית' של רונית בר אילן .

רונית ,שלדעתי צריכה לקבל מדליה ממועצת פרדס חנה  או לפחות פטור מתשלומי ארנונה ,על תרומתה להגדלת אוכלוסיית המושבה(פרדס-חפלה הדור הבא),וטיפוח כלי קהילתי הרבה לפני היות הצוקרברג .

דווקא בימים שאחרי אופוריית השינוי וההמתנה להתחדשות , כשאין אל מי לפנות . "מנהיגי העם" שקופים ועכורים בו זמנית. טוב לקבל השראה מנשים שעושות למען הקהילה ולמען עצמן,לא מחכות לטובות מאף אחד. זזות ומזיזות .
קהילה עשירה ביוזמות - פרדס חנה של העם .

סיסטרס אר דואינג איט ...


Thursday, November 3, 2011

קסמים פשוטים

ארבעה ימים מתנדנדת לו השן (הראשונה ) נרגש ועסוק מאוד ב'איך ומתי היא תיפול'
חשב לקשור בחוט לדלת ,חשב על צבט, חשב שזה יקרה כשילעס תפוח ,חשש שזה יקרה כשהוא ישן ולא ישים לב שזה כבר קרה. זה יכאב? יירד לי דם ?"גוני אמר שלאח שלו ירד דם "
ואז
אחרי שלושה ימים באתי לאסוף אותו מהגן והוא הראה לי בגאווה גדולה את החור החדש שנוצר היכן שהשן נפלה.
"אז איך זה קרה?" שאלתי אותו והוא ענה "לא היתה לי סבלנות לחכות יותר ,הוצאתי אותה עם האצבעות,זה לא כאב ולא ירד דם" .
ועכשיו הגיע תורה של פיית השיניים , היא טרחה וקנתה לו מתנה שהוא רצה , רק שכחה לשים אותה בלילה תחת הכרית .
הבוקר התעוררתי ושמעתי אותו אומר "הפיה לא באה השן עדיין בקופסה "
מייד שלחנו אותו החוצה לחצר אמרנו שכנראה היתה לה משמרת כפולה והיא עדיין לא הספיקה להגיע, שייצא ויקרא לה.
"פיה פיה מה נסגר איתך?"הוא קרא אל הבוקר
נכנס אלי לחדר בריצה :"אמא !!! השן היתה מתחת לכרית ופתאום-קסם אדיר !השן נעלמה ומצאתי שם מכונית לגו בדיוק כמו שרציתי " "נהדר" קראתי בשמחה וחיבקתי את הגוזל המתבגר
עכשיו בוא נצלם אותך ...



* שן ראשונה שנופלת גם היא תירוץ מצויין לצילום משפחתי מחייך ..לפרטים והזמנות 0522454032 נעה

Wednesday, November 2, 2011

הו רוי (מכירה אותך כשהיית בבשא"ש *)



בוקר, שמש נעימה מחממת .
אני מגיעה אל בית המשפחה ,פותחת לעצמי את השער בקוד המוכר ,ונכנסת לחצר.
פוגשת את רוי המתוק לבוש בייביגרו בפסי תכלת ולבן ,רגוע ,שקט ומתוק  .
מניחה את המצלמות ומבקשת מאווה המטפלת לתת לי להחזיק אותו קצת .
'הממממ' איזו התפנקות של בוקר: איש קטן ,בן ארבעה חודשים ,כולו רוך חמימות ורוגע ,מתרפק לי על הכתף.
מיד אני מוצאת את עצמי מדברת אליו ומסתובבת איתו בבית מסתכלת עליו והוא עלי .
'אוי רוי אתה כלכך גדול ומתוק '
אמא שלו מגיעה 'היה ים מדהים הלכתי לחתור קצת  '
תמי, שזופה ויפה עם שיער בלונדיני של גולשת , תותחית . אמא לארבעה ,מקסימה ואופטימית .
היא יוצאת מהמקלחת עטופה במגבת.
רוי כלכך רעב הוא לועס לי את הכתף,לא בוכה לא מתלונן הוא יודע שאמא שלו תטפל בזה מייד.
היא לא מספיקה להתלבש ומתישבת להניק.
הוא מאוד שמח על ההחלטה שלה: נהמות של סיפוק עולות מבטנו המתמלאת.
אני רוצה לצלם את העור החשוף באור הרך שנכנס בחלון.
מצלמת .


אני חושבת 'כמה פעמים צילמתי אותה במשך השנים שאנחנו מכירות ?'
נדמה לי שעברו עשר שנים מאז קיבלה מבעלה מתנת יום הולדת מפתיעה :הדפסת ענק של תמונה ,שצילמתי אותו ואת הילדים.
מאז הפכתי מאוצרת רגעים לשומרת הזיכרון , הארכיונאית המשפחתית .
מלווה אותם בצילומים קבועים וגם דרך ארכיון התמונות המשפחתי, עליו הופקדתי, אני נוברת בו ומלקטת תמונות עורכת  מתוכו אלבומים שאני מגישה להם כרוכים, מחכים ליד ולעין שתדפדף בהם .
כלכך הרבה אימג'ים חקוקים בזכרוני מהמשפחה הזו .כולה שנתיים וחצי עברו מאז הצילומים הראשונים . 12 אלבומי תמונות ארבעה סשנים של צילום . הכרות אינטימית.
איזה כייף לי ! שזו העבודה שלי שאלה הלקוחות שלי ,הטובים ,שסומכים עלי, ופותחים את דלת הבית ואת מטמון המשפחה בפני.
ואם חמים וטוב ונעים שם אני נשארת. 

בית ברכה.               




 




*בבשא"ש = בבטן של אמא שלך (גבעת חלפון )