לאבד לרגע ולקבל בחזרה

בשבריר של רגע ,

גן שעשועים ליד חדר האוכל איתי משחק על הדשא יותם מסתובב בקרוסלה .פתאום איתי מחליט לשנות כיוון ורץ במהירות אל הקרוסלה המסתובבת  הוא מחליק חוטף בומבה משתטח על רצפת הבטון.

למרגלותי .

אני מרימה אותו במהירות ומחבקת הוא בוכה צורח כואב .

אבא שלו מגיע ומרים אותו ומחבק אותו הולכים לשבת על הדשא .יותם בורח מהמקום בריצה. תמר נשכחת על ספסל שולי ואיתי על הדשא.

ואז ברגע אחד האירוע היומיומי הופך דרמטי : איתי משתנק גופו מתקשח והוא נעלם אל תור עירפול עילפון ,עיניו לא סגורות ולא פקוחות ,אני רואה רק את הכחול של העיניים עמום עמום ,הוא לא נושם ולא מגיב לקריאותנו .

אימה .

שולי קורא לו ומנסה לעורר אותו אישה אחת שופכת עליו מים אני צועקת עליה 'לא להטביע אותו!' . 

מתחילה לרוץ לכיוון קבוצת אנשים שעומדת שם וצועקת בקול לא מוכר 'מהר טלפון אני צריכה אמבולנס' המשפט הזה מזניק קבוצת אבות לכיוון הדשא כולם רצים מבוהלים ואני עומדת שם הילד שלי איבד את ההכרה עיניו הכחולות פקוחות וריקות ממבט ואין לי מה לעשות עם זה אין לי מה לעשות.

'הוא התעורר' צועקים לי .

הוא ער חיוור ומזיע מחבק את שולי ובוכה .

אח"כ אספנו את כולם .

רופא בדק את אותו הוא בסדר לא קיבל מכה בראש(זו תופעה מוכרת,מסתבר הקושי בגפיים והעילפון - תגובה לכאב ובהלה). הרופא תושב הקיבוץ בו אנחנו מתארחים קיבל אותנו בביתו .'אם זה רופא איפה חדר המשחקים שלו?' איתי שואל ואנחנו מבינים שהילד חזר.

הערב המשיך כאילו כרגיל ,רק נוסף מבט בוחן על הילד שלנו מוודא ששוםתופעה מאיימת לא מתרחשת.

ועוד דבר ,לא היו ריבים וכעסים . ערב שבו הלב מודה בלחש על מה שיש על שלושה ילדים בריאים שרבים ואוכלים שוקולד במקום ארוחת בוקר ,שמשאירים את הכדור במגרש ומתווכחים מי יביא אותו , ילדים של 'הוא מציק לי' שכלכך מתסכלים עם הריבים שלהם,שלפעמים אני רק רוצה שהם ילכו כבר לישון ויהיה קצת שקט.

שלושה ילדים רגילים לגמרי . אהובים .

והלכו לישון וסיפור ופיפי ועוד פיפי ועוד רגע בסלון .

ורק התמונה של שולי על הדשא מחזיק בידיו את איתי המעולף לא נותנת לי מנוח.

הלילה הזה כולו תודה .