Wednesday, November 30, 2011

לא לבד - בברלין

ברלין.
חשבון ארוך ורווי דמים יש לי עם העיר ברלין .
חשבון אישי ,חשבון קארמתי של שני עמים : ההורג והנהרג. חשבון לאומי שאנחנו ממשיכים לשחזר בהסטוריה שלנו ,כמו ילד שמסרב להפרד מהרגל ישן של אחיזה בטינה בכאב ובפחד .משכנע עצמו שכך הוא יהיה מוגן .
חשבון משפחתי שנשמר ועבר מדור לדור .
חשבון שאין בו מחיר ואין מספר ואי אפשר לסגור.
ככה נסעתי אל ברלין , מוטרדת לחוצה .
כל החרדות שהכרתי עלו שוב אל פני השטח "אל תפחדי אני אשמור עלייך " הבטיחה לי מלי .
אם לברלין אז רק בהפתעה מוחלטת, בהחלטה קלה ,כמו לחיצה על הדק (ואחריה מחשבות והיסוסים) .
אם לברלין אז ככה עם מלי ,חברתי היחידה מגיל שבע .הילדה שהרביצה לי,בקבלת פנים "חגיגית" שארבו לכבודי ילדי המושב אליו עברנו.היינו בנות שבע.
נפש תאומה- מלי יזמה את הנסיעה "שלום מדברים מהרייכסטאג,זה בקשר לנסיעתך לברלין.." היא פתחה את שיחת הטלפון בהוצאת השדים מהארון..
כל הזמן פחד מלווה את הידיעה שיהיה לי כייף . ולרגעים אני מצטערת שהחלטתי לטוס אל ברלין .
שומעת בקולן של חברות שמזכירות לי שאמנם מפחיד לי אבל בטוח שיהיה לנו כייף.
מזכירות לי שמחה שבאה מעצמה ,מידיעה שתהיה שמחה .פשוטה כזו . 
ובעצם, כל נסיעה למקום אחר לארבעה ימים , חברה ואני בלי אף אחד מסביב ,היתה מתקבלת בשמחה . "אפילו לקונדהר הייתי נוסעת , אז לעיר אירופאית? על אחת כמה וכמה " אמרתי לעצמי .
"אמא ,מה תביאי לי מזכרת מברלין? "שואל יותם "שפם קטן של היטלר " עניתי לו "מה אני יכולה להביא מברלין? "
"חולצת כדורגל"הוא עונה בלי היסוס ."אביא לך את אמא " ציטטתי את "הלו הלו אבא " .
יצאתי להרפתקה מצויידת במזוודה שאולה ,ריקה למדי, מצלמה קטנה וקלה מעיל  צעיף ונעליים להליכה . לא כבד אבל חם ובטוח...
שולי הרגיע אותי ככל שהלחץ עלה. פחד עתיק מפרידה מהילדים שלי מעיק וחונק את גרוני . הם לקחו אותי אל תחנת הרכבת נפרדנו בהתרגשות ויותם אמר לי "אמא. אני מאחל לך שבנסיעה לברלין תגלי שגרמניה היא לא מה שאת חושבת. ושזה לא כמו בשואה . את צריכה להסתכל על העיר ועל האנשים כאילו לא היתה שואה תדמייני אותה ככה. " 
אני צוחקת בהקלה ויוצאת לדרך .
במטוס יושבת לידנו אישה מבוגרת צבועת זהוב בשיער,צעיף מנומר וטייץ חרדלי , בזוית העין אני קולטת שהיא קוראת "אידה פינק /כל הסיפורים " וחושבת שני דברים :אחד שזה מעניין לקרא אידה פינק בדרך לברלין. ושמראה חיצוני ודעות קדומות יוצרים יחד הנחות מוטעות. 
נחיתה .
השיר של חוה אלברשטיין מתאים כאן.
נסיעה באוטובוס עם עוד תיירים ישראלים,בכסאות שמאחורינו שני זוגות (אני זוכרת אותם מהמטוס היא טיפסה מעל הכסאות כדי לצאת להשתין ובדרך עצרה וצירפתה לבחור שישב במושב לפני הגברת עם הספר של אידה פינק )
הם מדברים על מלונות ואיפה שווה להתאכסן "במזרח הכי טוב זה קרוב לאזור של המיט .."מסביר בחור בקול נמוך.
"אבל , למה חילקו את ברלין ? " שואלת זוגתו הסקרנית "היתה מלחמה בין הגרמנים לקתולים " עונה יוצא חלצי מערכת חינוך ישראל ,המדינה שבמקום להשקיע משאביה בחינוך משקיעה בהפחדות במלחמות בהסתרה והתבדלות .
בדרך אני מתחילה לקלוט שזו עיר יפה , מתלהבת מהבנינים הארוכים מהבניה הקומוניסטית ,בתי אבן וזכוכית , מהרחובות הגדולים. עיר עם הרבה דופק אני מרגישה .
מצלמת בנסיעה .לא יודעת איפה אני ומצלמת כי מעניין "זה לא מפריע שהחלון מלוכלך והשמש.."שואלת מלי "כן אבל לא משנה"אני עונה ,לא מצטערת לרגע על הבחירה במצלמת פוקט קטנה קלה שנכנסת לכיס בקלות .
"ואוו הנה תחריט של טריצרטופס"אני קוראת בהתלהבות מול בניין מעניין ,זה האקווריום שנמצא קרוב מאוד ל'ז'ואולוגיקאל גרדן' .מסתבר שזו התחנה שלנו כאן המלון.
המלון מקסים : אינטימי יפה מעוצב בטעם  (אוסף הצילומים והאומנות לא משהו :איקאה עם נטיות אימפריליסטיות) בכניסה ספריית עץ יפה מלאה ספרי עיצוב ותיירות ,ועמדות מקינטוש לרשות אורחות המלון .
שמחתי שהגענו לשם .
המיקום מרגש אותי במיוחד: "סופר מרכזי זה ליד גן החיות במערב" כותבת לי טל אלון

סריקה מהספר "אני כריסטיאנה פ."
"תחנת גן החיות " בדמיוני  ביליתי בה שעות וימים רבים ,בין כנפי הספר "אני כריסטיאנה פ. "שהיה התנ"ך הפרטי שלי בגיל 13 (" איזה גיל קשה זה היה" הסכמנו מלי ואני  ). התחנה היתה מקום הנחיתה והיציאה שלנו בכל סיור בעיר ברלין . 
הסתובבנו בה בערב הראשון וראיתי את הנערים הרזים "הזונים" , עדיין מקום מפגש לנרקומנים עדיין נערים מוכרים שם את גופם. המקום בלילה הראשון נראה פחות מלוכלך מאשר דמיינתי אבל לא  נעים בשום צורה .
מרחק הליכה קצר מתחנת גן החיות מרכז זכוכית מודרני ואיש שלג מתכתי מחכה לשלג הראשון.
העיר מתכוננת לחג היפה (וריק מתוכן כמדומני..) מקושטת בנורות מנצנצות.
יום הולדת ענקית של איש שנולד חי סבל ומת חצוי בין לאומים ותרבויות . 
ואני נמשכת אל הצבעים והאורות כמו עורב לשרשרת זהב .בכל פינה שוק כריסטמס , דוכנים מחופשים לבקתות עץ קטנות וצבעוניות שילוט אחיד בצבעי הריין , מוסיקה ו"מאכלי עדות ":פטריות , נקנקיות,לביבות ,בירה וסוג של רום מתוק וחם . אחלה .ילדים מתרוצצים בוכים כשלוקחים להם את הסוכריה או כשהם רוצים עוד סיבוב בקרוסלת הסוסים ולא מקבלים . לי לא אכפת ! לא ילדים שלי ! (:  "יוהו איזה כייף לנו שאנחנו לבד !!" 
מה אני יודעת על ברלין ? מה שקראתי .

"אלכסנדרפלאץ " מאז קראתי את הספר בגיל 20 בערך צמד המילים "ברלין אלכסנדרפלאץ" נשמעו כמו מילות המפתח לעולם קסמים .
עולות על אוטובוס הנהג גועלי לא מחזיר לנו עודך מ2.5 אירו על נסיעה של 2.20 ממהרות להבלע בקומה השניה מקוות לראות את העיר בלילה, ברלין לא מוארת בלילה חוסכים חשמל .
אכזבה קשה בערב הראשון ,כשאנחנו מגיעות לאלכסנדרפלאץ אני מבינה שהפער בין מה שקראתי לבין מה שאני רואה עכשיו הוא גדול,כמו המרחק בין חנות מכולת בקומת קרקע של בניין דירות ל"גלריה "של מזון בשלוש קומות זכוכית. 
אלכסנדרפלאץ מכוערת ומלאה קניונים אנחנו מנסות גם, אבל מהר מאוד מבינות שאין טעם , שלא באנו לעשות כאן שופינג . קונה גרביים לאיתי עם ציור של ספידי המכונית האדומה .בחיי שחיפשתי גרביים נורמליות בארץ ולא מצאתי .
אורות הקניון מסנוורים אותי ומכניסים אותי למוד מצוברח ביותר ,הליכה מהורהרת של סטודנטית צעירה כבר לא תהיה כאן .
בעשר נסגרות החנויות, המון אנשים מגיע מבחוץ אל מרכז הקניות כמו עדר שועט של באפלו שיכורים ,כשהשומרים מנסים לעצור בעדם ,אנחנו נקלעות בתווך נדחקות החוצה רק כדי לגלות את הסיבה  לגל האנושי: השוק נסגר , כולם עוברים לשתות בקניון המחומם גם אנחנו חוזרות אל היכל הקניות הסגור , מקיאות עצמנו מתוך הקהל מחפשות מוצא וחזרה לרכבת או לתחתית או אולי לאוטובוס או טראם? כלכך הרבה אמצעי תחבורה כלכך מבלבל ,ואף מילה באנגלית.
חבורות צעירים שותים אלכוהול בתחנת הרכבת ,בשוק וברחובות. ריח רע עולה מהבל פיהם  וקשה במיוחד למצא מי שיענה לנו באנגלית ,ויעזור לנו למצא את הדרך חזרה . אישה אחת צעירה ויפה נעצרת ועונה ומסבירה לי איך למצא את הS שאנחנו רוצות. תמיד ידעתי שאפשר לסמוך על טוב ליבן של זרות. 
יושבות ברכבת העמוסה , קבוצת שיכורים שרים בקצה הקרון שירה סוערת הכוללת רקיעות רגליים קצובות, לי הם נשמעים כמו חיילים נאצים אוהבי שירה , האנשים מגיבים בעצבנות וציקצוקי לשון . מתח דק ושקוף עומד באויר,כאילו בכל רגע עלול הזרם האנושי בתעלות הרכבת לההפך לשבטים נלחמים . יוצאות בתחנת גן חיות.
ההליכה חזרה ברחובות ריקים נעימה ,ברחוב צדדי אני רואה חלון מואר"כאן נעשה בר מצווה"..


לא משתחררת מה"גרמניה האחרת" העבר רודף ומטריד .בכל תחנה אני שואלת את עצמי"מכאן יצאו משפחות ?" כאן הלכו?" "כאן חיו? " איך נראתה תחנת הרכבת?האם היא היתה שונה? מה היו המראות האחרונים ,של איזו ברלין ?שנחרתו בזכרון ? ורואה את הבתים הגדולים ושומעת בדמיוני קולות צעדים ברחוב . 
בשיחות שלנו על חוק האדם, חוק הטבע ,חוקי המוסר המלאכותיים, על גורל קארמתי משותף ליהודים וגרמנים.
אנחנו מדברות ומכירות בפוטנציאל השנאה הקיים בכל בני האדם ,ואינו ייחודי לגרמנים .
תמונות של ילדים עם כיפה סרוגה גדולה לראשם יורקים על ערבים צפות מתאי זיכרוני (וגם כמה גרועות יותר ואת הכל ראיתי במו עיני ).אני חושבת על ישעיהו ליבוביץ' על יהודונאצים .
מזינים אותנו בשנאה ופחד,ולשם מה?
אני רואה את האלימות והשינויים המפחידים שמתרחשים בארץ.
ומברלין ,המרחק מאפשר פרספקטיבה. 
הפנקס הפתוח והיד הרושמת רועדים , כמה אנחנו באמת שונים מהאחרים? מה מבטיח לי שלא ננהג בדיוק באותה דרך של אדישות לגורל אנוש אחר? 
"נראה שברלין היא הרבה יותר הסטוריה מאשר קניות"אני מסכמת את היום .
ועוד דבר: אני מרגישה צורך לא מוסבר לגעת בהסטוריה ללכת ברחובות לעמוד במקום בו נאמו נאומים ,נשרפו ספרים , ומקום אחד חשוב לי במיוחד . הוא לא מופיע בסיור המודרך ,קראתי עליו אצל חיים באר ב'לפני המקום ' , הפקיד הנחמד במלון לא יודע איך מגיעים לשם אבל משתדל ונותן לי הוראות( שיתגלו אח"כ כמאוד לא מדויקות) . תחנה מספר 17 " . אני רצה להדליק שם נר נשמה ולהגיד קדיש
"אבל אנחנו לא יודעות להגיד קדיש " אומרת מלי . לא משנה,אני רוצה להגיד קדיש מהלב.
מתוך הבטן עולה גל חם של רצון לסלוח לקבל ודמעות שוטפות את פני בלי קול , רק לב מתרכך ורוצה להפסיק לשנוא .
למרות העיפות הגדולה ממשיכות לדבר עוד ועוד, עד שהמילים נעשות כבדות מידי על הלשון והמוח העייפים, ואנחנו שוקעות כמו אבנים במים אל שינה עמוקה ונטולת חלומות. 
"מחר " אנחנו מבטיחות לעצמנו "נצא בבוקר לסיור מודרך ונבין יותר את העיר" 

לבד בברלין ,שוב? השלט כאן אבל אין סיור מודרך ב10.30 
מחר:
בעקבות המלצות חמות של טל וריקי נרשמנו מראש לסיור של חברת sandman  באתר החברה כתוב שיש סיור ב10.30 בבוקר וב12.00 .קמנו אכלנו התעטפנו ויצאנו אל נקודת המפגש ב"מערבית ",הגענו ב10.32 לא היה שם איש "איחרנו,אמרו 10.30" אני אומרת ופני נופלות . מלי מבררת במקדונלד הסמוך "הם אומרים שנחכה הוא מגיע כל חצי שעה " אנחנו מחכות ומחכות הרוח מקפיאה לנו את התאים אנחנו מתחילות להתיאש,כעבור ארבעים ומשהו דקות אנחנו נשברות,רוחי שפופה אני מאוכזבת קשות מרגישה שלעולם לא אבין את העיר הזו הגדולה הזרה. מחליטות לנסוע לאיזור שהגברת מהמטוס המליצה לנו עליו לקניות.."נפטר מעול המתנות ונוכל לקחת סיור אחר אחה"צ " משכנעות את עצמנו.

רובע הקניות שאליו אנחנו מגיעות מדכא אותי עוד יותר :כולם נראים לי מכוערים, בכל החנויות אותם בגדים תוצרת סין , הכל משעמם ומכוער . "את נשמעת קצת עצובה" אומר לי יותם מעברו השני של הקו "כי במקום לראות את העיר אני בקניון מכוער ,עם חנויות מגעילות ,ואני לא מוצאת חולצת כדורגל של דורטמוד " עונה לו אמא שלו שלא יכולה לשקר..
אני מוצאת נחמה בשתי חנויות לעיצוב הבית שמלאות פריטים מתוקים שנמכרים בארץ בהמון כסף וכאן הם זולים להפליא.
מלי יוצאת למשימת הצלה וסיגריה וחוזרת עם פתק קטן עליו כתבה אישה נחמדה,הוראות הגעה לאזור שבו היא מתגוררת והיא ממליצה לנו לטייל שם : "קרוייצברג " . "אה! גם טל ואולף גרים שם ! אבל הם בפראג היום .."
כשאנחנו יוצאות בתחנת gneisenaustr ופונות שמאלה אנחנו מאושרות, הליכה ברחובות קטנים יותר , הרבה אנשים ילדים על אופניים , חנויות קטנות ועמוקות "בואי לכאן " אני מושכת אותה לתוך מה שמתגלה כשוק אוכל מקורה : מקדימה מוכר דגים מאחור מכינים מהם מעדנים ,אני בעננים ,וכשמתגלה דוכן לממכר מוסקה אין גבול לשמחתי .
קרוייצברג מקסימה מזכירה לי את המארה של הפריזאית אבל עם פחות טקס בישבן , מזכירה לי את סוהו של סוף שנות השמונים .
אני מרגישה בבית.
מטיילות ומטיילות שותות קפה מתכסות בשמיכה שלא יהיה קר מפטפטות,ומסביב הכל יפה וקטן וטוב.
עכשיו אני רוצה לגור בברלין.העבודות של שולי צריכות להיות כאן בחנויות העיצוב,ואני רוצה מלגת אומן לחזור להיות בת 25 שהעולם כולו מונח פתוח לכף ידה , חייבת לדבר עם טל על איך הם עשו את זה עם שני ילדים קטנים.
התאהבות מסעירה ועמוקה ממלאת את המקום שהיה בו קודם פחד וטינה, ברלין הרבה יותר מדליקה מפריז אין מה להגיד.
גם הלילה אנחנו מבטיחות לעצמנו "מחר נקח את הסיור המודרך " כבר לא מתוך אכזבה וזרות אלא מתוך רצון להכיר עוד מהעיר המקסימה הזו.
עוד פעם מחר :
על הבוקר מסמסת לריקי " הסיור המודרך יוצא מהמערבית או המזרחית ?" "משער ברנדנבורג " מגיעה התשובה . 
הסיור מתחיל באחת יש לנו זמן ,אנחנו יוצאות בבוקר ומטיילות ברגל אל שוק קטן שהמליצו לנו עליו במלון ,
גם כאן צריך לבחור -שמאל או ימין ,שמאלה אומנים מקומיים ,ימינה יד שניה . בחרנו שמאלה . מקסים .
קניתי צילום קטן מצלמת שקוראים לה קירה מאזוצ'י לקחתי כרטיס לשלוח לה תמונה של הצילום שלה בישראל.
סיבוב בשוק יד שניה, מעילי פרווה וכלי כסף.."מלחיץ לחשוב מאיפה הם הגיעו " אני מציינת בהרגל של פעם.


מגיעות לתחנה ועולות על הרכבת הנכונה .
'ברנדנבורג טור ' ברלין שוב אחרת : איזור רחב ידיים מלא תיירים ומצלמות ,מקימים במה להופעות,שחקנים מחופשים לדמויות הסטוריות מצטלמים עם תיירים,אחד מהם במדי צבא רוסיה קורא בקול:"i love my work" כשאני מביטה בשותפו שלבוש בתחפושת דוב אני מבינה למה הוא חש כלכך בר מזל. 

דארט ויידר גם כאן -מקומו לא נפקד מנופף בחרב ובגלימה מזכיר את הרוע . שוב -מדים שחורים וקסדה בשער ברנדנבורג.
לפני השער 'מעגל מדיטציה למען השלום' . כריות ושמיכות שלא יקפא התחת המדיטטיבי מוכנות ליד הזמנה פתוחה להצטרף אל המעגל. פרדס חנה זה כאן.
מלי מצטרפת אל המעגל ואני מסיירת בשטח .כעבור ארבעים דקות היא חוזרת עיניה מבריקות והיא נרגשת כולה מספרת על חוויה מיוחדת במינה . מדיטציה למרגלות המקום ההסטורי ,למרגלותיה של אלת הניצחון סמל השלום .
מול סניף סטארבקס מתחילים להתאסף תיירים ומדריכים,אני מקבלת מספר (כמו שציינה טל אלון - מחלקים לא מטביעים את המספר..) המדריך שלנו-ליאו ,צעיר בריטי חובב הסטוריה בעל חוש דרמתי קומי מפותח ,ומראה ישראלי למהדרין . מוביל אותנו לסיור מרתק ארוך ומלא בסיפורים מענינים בנקודות הסטוריות של ברלין המזרחית. 
הסיפורים שלו מענינים הוא מרתק את הקבוצה , צועדת נמרצות אחריו  "זו פעם ראשונה שאת תלמידה כלכך שקדנית" אומרת לי מלי מתפעלת מהקצב שתפסתי.הסיור חינם* משלמים כמה שרוצים. מיד הישראליות שבנו מחשבות "כמה הוא מרוויח מקבוצה ל 20 אנשים? "..תופסות את עצמנו וצוחקות עלינו המתחשבנות.(* הערה חשובה בעניין בסוף הפוסט )
עברנו בתחנות החובה , באנדרטת השואה קיבלנו זמן לסיור עצמאי,חוויה מצמררת ומשעשעת גם יחד ,ההליכה בין האבנים הופכת להליכה בין מבנים גבוהים ,הד מכפיל את קול צעדי ומימין ומשמאל אבנים גבוהות ואי אפשר לדעת מי יצוץ פתאום בין האבנים.
מבוגרים הולכים בשקט ילדים משחקים מחבואים וקולות הצחוק שלהם מגיעים אלי. 


"ראינו איך זוכרים את הנרצחים עכשיו נראה איך זוכרים את הרוצחים" אומר המדריך(באנגלית זה נשמע יותר טוב)ומוביל אותנו אל מגרש חניה סתמי, כאן מתחת לאדמה היה הבונקר של היטלר, כאן התאבד וכאן נמצאו שרידי גופתו . ככה זוכרים את הרוצח הראשי . נו, טוף.
ליד בניין הלופט-ואפה אנחנו מדברים על ארכיטקטורה גרמנית "אין הרבה בנינים נאציים שנותרו על עומדם וכיום המבנה משמש את מס ההכנסה הגרמני " מעדכן ליאו ומספר על ה17 ביוני של מזרח גרמניה. עוברים אל החומה לשמוע עוד על ההסטוריה של חומת ברלין והחלוקה שלה למזרח ומערב . ההסברים של ליאו מוסיפים הרבה מידע ופרטים קטנים .זה מהנה ביותר.
הפסקה בקפה ארומה שהקפה שלהם מגעיל גם בברלין ,כל ישראלית שפגשתי בעיר טרחה לציין שהוא הקפה הכי טעים בברלין ,נו באמת.
בבל פלאץ .
סוף סוף .
מאז הספר חיכיתי לראות את היצירה של מיכה אולמן הנערץ עלי ,שתמונתו מופיעה על כריכת 'לפני המקום' .
אנחנו עומדים ומקשיבים לסיפור הכיכר , לא רחוק מאיתנו עומד איש ונואם וצועק ומקריא בלהט מספר שבידו . הומלס עם ארומה אינטלקטואלית נביא זעם בחצאית וגרביים. עומד על היצירה של מיכה אולמן אני כמעט נעלבת , מתקרבת ולא מוותרת על המקום . עבודה חזקה .האיש שעומד עליה ובנה לו שם את בית הסמרטוטים שלו קצת מפריע לי להתרגש.
בסוף הסיור הוצאתי את רשימת המלצות על גלריות מענינות שקיבלתי מטל, ושאלתי את המדריך,לצערנו את המעניינת בהן הממוקמת באי המוזאונים הוא לא הכיר.החושך ירד על ברלין המשכנו לטייל בשווקים וחיפשנו מקום לשבת בו לארוחת ערב. באיזור פרידריך שטראסה נפלנו על מסעדת "סושי נוסע "נפלנו תהיה ההגדרה המדוייקת ביותר היה גרוע והמחיר הזול לא ניחם אותי כלל וכלל,יצאתי רעבה .
לפחות הרחובות מקושטים באורות יפים.
"יש עוד תחנה אחת אחרונה שהייתי רוצה להגיע אליה " אני אומרת למלי שמסכימה מיד לצאת איתי להרפתקה .
עולות על 1S לכיוון ואנזה .התחנה לא הארמון .
האיש מהמלון אמר לי ששם נמצאת פלטפורם 17 . הדרך ארוכה ומתחנה לתחנה מתמעטים הנוסעים,אין תיירים ,וחושך בחוץ .הלב שלי דופק במרץ אני חושבת אולי לא היינו צריכות לנסוע לשם,אנחנו נוסעות ולא יודעות לאן. יורדות בתחנה האחרונה 
תחנה ישנה אבן וברזל והשילוט באותיות גותיות מעלה קונוטציות רעות. התחנה ריקה אנחנו יודרות ומחפשות , מה? לא יודעת.
פונה אל שוטר ושוטרת מגמגמת הסבר למקום שאנחנו מחפשות "פלטפורם 17" הם אומרים "זה לא כאן את צריכה להחליף רכבת לתחנה אחרת " מחליפות.
הולכות בתחנה חוצות מנהרה , הולכות לימין ,יוצאות מהתחנה , אין כלום. חושך ובית קפה ריק מאדם .
אני מבחינה בשלט קטן בגרמנית .
צועדות לשם. לא הכנתי שעורים ואין לי מושג איך נראה המקום שאנחנו מחפשות החשיכה כלכך גדולה שרק באמצעות המצלמה והפלאש שלה אני מצליחה לזהות שיש שם משהו.
העיניים רואות מה שהלב כבר הרגיש ,זה המקום. 
פס בטון , קיר אבן שנראה כמו מנהרה סתומה ,ושלט ברזל בגרמנית. מצלמת ולא מבינה מה כתוב .הדרך מובילה מעלה אבל כלכך חשוך ואני ממש מבוהלת ולא ממשיכה עם הכביש,מסתפקת בידיעה שהגענו.   
אנחנו מוצאות נר ומדליקות ,אני לא יודעת להגיד קדיש והגרון שלי חנוק מהתרגשות,בעיני רוחי רואה אמהות עומדות מחזיקות ידיים לילדיהן,רואה אנשים עומדים בתחנה מחכים לנסיעה שתסתיים במותם בסוף עולמם  בהכחדות היופי השמחה וכל מה שהיתה תרבות גרמניה שלפני המלחמה. בסוף העולם.
רוצה לשבת שם לרגע ולשתוק .בדרך חזרה אל התחנה אני שרה בשקט מה שרציתי לשיר בקול רם .
video
"מתי מגיע השלב בו אדם מבין שצריך לברוח?. האם הייתי מבינה בזמן ועוזבת את מולדתי ?" שואלת מלי את עצמה ואותי ואנחנו מהרהרות בדבר כל הדרך חזרה אל תחנת גן החיות.


היה לי חשבון ארוך ועקוב מדם עם העיר ברלין, חשבון שאי אפשר לסגור שאני לא רוצה להגיע בו לנקודת השוויון .
הדרך להתקדם הלאה בחיי היא סליחה .
הסליחה משחררת , גל ששוטף אותי ואחריו שקט קבלה והשלמה .
ברלין עיר יפה וכובשת ,פגשתי גרמנים נחמדים ,על כל אחד מהם יכולתי לעצור ולשאול בליבי "מי אתה ?ומה היו אבותיך?"
אבל בסוף הבנתי שלא,שאני לא רוצה ככה להמשיך ,שאנחנו לא יותר טובים מאף עם אחר. שאולי זה היה מקרי ואולי חינוך מיוחד שהביא דווקא את הגרמנים להיות הנאצים של העולם,שתי מלחמות עולם בפנקס החשבונות אבל גם באירופה של 1995 היו מחנות ריכוז , ובישראל שנת 2011 עוברים חוקים אשר מצרים את דרכו של היחיד ורומסים את האחר . גם אצלנו גזענות על כל שעל בין יהודים ליהודים ובין יהודים לכל השאר. אנחנו יודעים לאן מובילה נקמת דם ילד קטן אנחנו לא מכירים דרך אחרת. ואולי הגיע זמן שנכיר.


מסע לברלין - שתי חברות יצאו לדרך בים בם בום


*הערה לגבי הסיור.לאור גילויים מרעישים הגיעו באיחור ,תרשו לי לחסוך לעצמי הקלדה ונסיון לנסח, אצטט ישירות את טל אלון הברלינרית בעניין ה"חינם": מה שבאמת מבאס זה הסידור של המדריכים עצמם: זה שהם לא מקבלים שכר ומרוויחים רק מטיפים זה לא סוד – זה כתוב באתר. אבל מה שלא כתוב זה שהם מחויבים לשלם לחברה שלושה יורו על כל משתתף בסיור שלהם. כלומר מדריך שיוצא עם קבוצה של עשרים תיירים מתחיל את יום העבודה שלו במינוס שישים יורו. המנהלים הבטיחו את הרווחים שלהם, ועכשיו העובדים צריכים לסמוך על חסדי הטיפים. אז קחו בבקשה בחשבון שהסיור הזה הוא ב"חינם" רק אם אתם רוצים על מצפונכם מישהו שעבד קשה ועוד שילם על זה כסף. נראה לי שעשרה יורו טיפ זה המינימום, ועדיין זה ממש שווה" 

18 comments:

  1. מאוד יפה, מאוד מטריד, והצילומים נהדרים.

    ReplyDelete
  2. חכיתי לך, לפוסט הזה. בהמשך לשיחה ליד הדלת, בזמן שאת נסעת גם אני החלטתי לעשות צעד קטן לפיוס, ראיתי את להתראות לנין (כן סוף סוף), וחשבתי עליך. נראה שטיילת עם השדים אבל עמדת יפה במשימה, העברת חזק את תחושות

    ReplyDelete
  3. ענת , לא פרקתי עדיין את המזוודה השאולה..היה לי פוסט על הראש ומקרר ריק מתוכן.תודה על התגובה אכן טיילנו יחד השדים ואני אני מקווה שהשארתי אותם שם.

    ריקי - תודה, על העזרה ועל התגובה (גם על השיתוף ..)

    באופן מסויים שתיכן הייתן שם איתי

    ReplyDelete
  4. הי נעה.לפני שנתיים נסעתי לברלין עם חברה, אחרי חששות ושנים שלא הסכמתי לדרוך שם.כל משפחתה של אימי נספתה וכך גם חלקים ממשפחת אבי. השפה, המחשבה מי היו הורי זה שמדבר איתי, העבר שחששתי ממנו.הכל הצטבר לי בראש. חזרתי משם עם ידיעה שברלין מדהימה, מחייבת ביקור חוזר עם בעלי, ובעיקר עם ההבנה שברלין קושרת אותנו אליה בעבותות העבר שלנו, האנשים שחיו שם ולא יכלו להבין את מה שמתחולל לידם, ושאי אפשר לכעוס עליהם(למה לא ברחו....)כי אין לדעת אם אני הייתי בורחת, במקומם. ברלין תשאר לנצח מקום בלתי פתור, לא מובן לנו, והיחס שלי אליה הוא מאד אמביוולנטי. אני מצרפת לך משהו שכתבתי עליה: http://tsipilevin1.blogspot.com/2011/05/blog-post.html

    ReplyDelete
  5. ציפי תודה -גם אני ראשונה מבני משפחתי שנוסעת אל הגרמנים. לא שפטנו את האנשים שלא ברחו בזמן ,להפך הגענו למסקנה שכנראה לא היינו בורחות.

    ReplyDelete
  6. הי נועה, כתוב מרגש וגם הצילומים מקסימים! עוד לא הייתי בברלין ומודה שיש בי רתיעה וסוג של פחד להגיע לשם ולשמוע את השפה הזו ..בטח אחרי שלא מזמן ראיתי את הסרט "המפתח של שרה". לא נתפס שבמרחק שישים שנה הייתה כזו אכזריות.

    ReplyDelete
  7. הי נועה, העליתי תגובה והיא נמחקה,אנסה שוב.. רציתי לומר שכתוב נורא רגיש ואמיתי והצילומים מקסימים! אני מודה שאני די מפחדת לנסוע לברלין ולו רק מהמחשבה על לשמוע את השפה הזו שם בתחנות רכבת..קשה לתפוס מבחינתי ולשכוח אכזריות שכזו בסה"כ לפני שישים שנה בלבד.ועוד אחרי שראיתי את הסרט המפתח של שרה. אולי אתפוס אומץ.

    ReplyDelete
  8. שולי -התגובה שלך לא נמחקה זה בסדר . חוץ מזה,אני חייבת להגיד שהגרמנית שפעם הרתיעה אותי ושכל מה שידעתי להגיד היה "ראוס יודן" ולצעוק על הילדים "שנל שנל " כשהם מתעכבים בבוקר . עכשיו "ביטה" מצלצל נעים ורק דבר אחד נשאר סודי מה הוא ה"לינקס"עליו מכריז האיש בכל תחנת רכבת?

    ReplyDelete
  9. נעה יקירתי,
    העלית כל כך הרבה סוגיות שמעסיקות ומרתקות אותי, שלא אצליח להתייחס לכולן בתגובה קטנה כאן. למעשה, כמו שאת יודעת (וגם טרחת לפרגן כאן אינספור פעמים! תודה), כבר יותר משנתיים שאני כותבת על הנושאים האלה ועדיין יש המון דברים פתוחים, מסקרנים, מסובכים להגדרה. חבר טוב שביקר אותי בקיץ שאל איך אני יכולה לחיות במקום עם כזאת היסטוריה, והתשובה שלי היתה שמבחינתי ההיסטוריה והסיבוכים הם אלה שמושכים אותי לברלין - הכל כל כך מעניין.

    שמחה מהמסקנה הסופית שלך - וכמובן שאשמח לסייע בכל דבר.

    האיחול של יותם חנק את גרוני.

    הקרויצברג שהייתן בה זו קרויצברג 61 (לפי התמונות והתיאור של השוק המקורה הייתן בשכונת ברגמן - גרנו גם שם חצי שנה), ואילו כעת אנחנו גרים בקרויצברג 36, שזה החלק היותר "ראף", והאופי שלו די שונה.

    ולסיום: האיש ברכבת מכריז לינקס כאשר כיוון היציאה מהרכבת הוא שמאלה ורכטס כאשר כיוון היציאה הוא ימינה :)

    ReplyDelete
  10. טלולף תודה.
    גם אצל האיש ברכבת : ימין ושמאל

    ReplyDelete
  11. "כריסטיאנה פ" היה התנ"ך גם שלי ושל חברתי בגיל 14 ויש לנו חלום לנסוע יחד לברלין וללכת למקומות המוזכרים שם. אני שמחה לראות שאני לא היחידה שזה עושה לה צביטה בלב...

    ReplyDelete
  12. אני עוד לא נסעתי. אולי עכשיו אסע.

    ReplyDelete
  13. "הסיור חינם משלמים כמה שרוצים. מיד הישראליות שבנו מחשבות "כמה הוא מרוויח מקבוצה ל 20 אנשים? "

    אז הנה התשובה בשבילך: בתחילת כל טיול באה מישהי מן החברה וסופרת את האנשים. עבור כל אדם שהיא ספרה בתחילת הטיול, צריך המדריך לשלם 5 אירו. על 20 אנשים הוא צריך לשלם לכן 100 אירו, ומה שנשאר מזה, בשבילו. אנשים שילמו פחות מזה כ"טיפ"? הלכו באמצע? בעייה שלו. החברה של סנדמן לכן סובלת מתחלופת מדריכים גבוהה ומבעיות מול הרשויות הגרמניות.
    ר' למשל כאן
    http://www.toytowngermany.com/lofi/index.php/t229316.html

    חברה טובה שלי עבדה שם בתור מדריכה והייתה צריכה לרוץ אחריהם 5 חודשים לקבל את הכסף שלה. ולא מדובר באנשים עשירים - הם יודעים שהמדריכים שלהם הם אנשים שלחוצים על כסף ומתקשים למצוא עבודה אחרת (אחרת, למה להם לעבוד בהסדר כזה ולא בחברה מסודרת?) אבל הם רק מנצלים את החולשה של המדריכים שלהם.

    ReplyDelete
  14. הי נועה,
    החזרת אותי לפעם הראשונה....זה תמיד אחרת זה תמיד מרגש.

    וכמו שהילדים אומרים מה מזכיר הספסל בשונפלד? :)

    ReplyDelete
  15. אנונימית , ואוו ! מבאס ומפתיע ,ראיתי שהרבה מהקבוצה שילמו אולי 5 אירו חלק נתנו 2 , אנחנו הצדיקות נתנו 20 אז בעצם ליאו המקסים שהשקיע כלכך הרבה מרץ ורצון טוב לא הרוויח כסף בסיור הזה. איכסה מגעילים אני לא אמליץ עליהם לאף אחד . תודה על הלינק . ממש מעליב כי הוא היה באמת באמת סופר דופר משקיען וחמוד. מגיע לו יותר.

    ReplyDelete
  16. אה, ושכחתי, התמונה היא בכלל של חברת טיולים אחרת בשם "אינסיידר טור" שאפילו מציעים טיולים בעברית (בתשלום):
    http://www.insidertour.com/

    באמת שלא רציתי לקלקל לך. אני פשוט מין ג'ימיני קריקט.

    ReplyDelete
  17. ויש למה לא ידעתי על הפוסט הזה שלך לפני שנסעתי לברלין??? ישנו באותו מלון נסענו כל יום מאותה תחנת S. אני לא התאהבתי בה. אני מבינה בראש למה אנשים עוברים לגור בה , מעריכה את הנוחות הקלות הפשטות של החיים אבל היא עשתה לי כבד בנשמה באופן שהרבה שנים לא הרגשתי ככה. 20 שנה. מהפעם הקודמת שהייתי בה בגרמניה...

    ReplyDelete
  18. באמת צילום טוב, תודה על שיתוף זה.

    ReplyDelete