Sunday, October 31, 2010

שני רוסים שמנים

נהיה כאן קצת מורבידי עם כל ימי הזיכרון שלי.
ביום שישי אחרי שירד קצת גשם נסעתי לביקור פתע ב'אוסף'
לא שתיתי קפה למרות שהציעו , דיברתי דיברנו חיטטתי הרמתי מדדתי והסתחררתי מהשפע .
תמר מדדה נעליים של גברת אספה בובות תוכים קטנות
והקשיבה לשיחה
יצאתי משם עם שלל מארצות הכפור הסיבירי
אחד -שמן רוסי שהוא גם רדיו שעובד אך לא קולט כלום.
אבל הוא כלכך חביב ותמר בטוחה שהוא בבושקה ומנסה לפרק לו את התחת .







  אחד שמן אדום - משקל מטבח מושלם
'אתה בטוח שזה לא שוקל ברוסית?זה בגרמים לא רובלים ?'
הבאתי אותו הביתה רחצתי אותו והוא חזר לזהור באדום כמו שפעם רוסיה היתה ..
מאז הילדים כל הזמן שוקלים עליו דברים :טלפונים קופסאות שימורים נעליים
ונשיקות.



יותר מחנות יד שניה - זה מסע בזמן
פתוח כל הזמן
מסבירי פנים 
אקולוגים ומשפחתיים



תמונות שבפנים

בין התמונות שלא הספקתי לצלם יש אחת :
את עומדת למעלה על המדרגות בבית שלך ושל יובל בטבעון, לבושה מכנסי טרנינג לבנים וחולצה מסתכלת עלינו יורדות אל המכונית . את קוראת לי ואני מסתובבת אלייך -פנייך עגולות ובוהקות ואת מחייכת ואומרת לי 'בעוד חודשיים נעשה מסיבה גדולה יהיה על האש ' אני מחייכת אלייך בחזרה ומביטה למעלה 'בטח שנבוא ! עם הילדים!' אני מעבירה יד על בטני ,איתי מחכה שם לתורו לצאת אל העולם.
ושתינו מביטות בעיניים.
'את יודעת ' גלית שוברת את השתיקה 'יום אחד יגיע הטלפון שיודיע לנו ' אני מבטלת את דבריה :'איזה שטויות,נראה לך אפשרי ?' התמונה הזו מתרחשת בצמת מרומזר שלוקחים בו  שמאלה ל'נשר' (אני לא מכירה את הצמת הזה אבל  זה שם)
באמת הייתי כלכך תמימה ?
באמת,ראיתי אותך ככה חולה ולא הבנתי?
כן , באמת.


תמונה אחרת :מטבח הדירה בדב הוז ,משמאל הדלת למקלחת ממול חלון המרפסת , על אדן החלון בצנצנת ריבה שקופה נובט ומטפס גרעין של אבוקדו .
 מהחלון אור מזרח נופל על הפינה הזו צבעונית ויפה .'תמיד את עושה כל דבר אסתטי'


 והנה אנחנו הולכות יחד בפלורנטין יורדות מהמשרד שבו את עובדת ,לכיוון החומוס של החתול המטפס (שהיה שודד ואח"כ הפסיק ) בטקס קבוע של מפגש  צהריים .
על מה אנחנו מדברות כל הזמן?
באחת הפעמים האלה אמרת לי לא להתחיל לעבוד כצלמת אצל מישהו אחר 'אם הם כלכך רוצים אותך סימן שתוך שנתיים יהיה לך כל מה שמושך אותם אצלך..מחשב,כסף..' באמת ,נשארתי( והיה לי הכל אפילו מחשב)
את התמונה הזו צילמתי משום מה מלמעלה ואחת מאיתנו לבושה סוודר אדום..


 ועוד אחת שאני אוהבת במיוחד כי היא כלכך מתמצתת :
באור יום ב'מרפסת' שלך אנחנו יושבות ומדברות,שתינו עסוקות בכאבינו מנחמות את עצמנו בבריחה למפגש באמצע היום. נגמר הדיסק של גונג ,את קמה והולכת אל המערכת ושמה שיר אומרת לי 'תשמעי איזה שיר יפה ' הביטלס נשפכים אל החדר .פס הקול של חיינו היה מעולה,הכל היה סביב מוסיקה וצילום .


אני עולה אלייך במדרגות עייפה ועצובה סוחבת אלבומים לעיצוב ..כשאת פותחת את הדלת אני מרימה את הראש מהרצפה ואל חדר המדרגות החשוך גם ביום  ,מתפרצת אלומת אור ובתוכם אמא ובן ,תינוק יפה עם עיני שקד ,מחייך אלי . ואני נושמת לרווחה ואומרת לך שהדבר הכי יפה והכי מחזיר לפרופורציות הוא הילד שלך היפה והזך .


ככה יש לי כלכך הרבה תמונות ומקומות שהם שלך .. ומקום כמו הכביש שנוסע צפונה אחרי יוקנעם ,הכביש שירדנו בו ימינה לכיוון בית הקברות של טבעון שמאז הוא הכביש של תמי .

הכל בתמונות הרבה זמן ומחשבות וצחוק ובכי ושותפות סוד ,ורגעים שאת כאן  נוכחת .


ופתאום כל אוקטובר סיפורים ותמונות של נשים של מחלות של בדיקה עצמית ..ואני שואלת אם זה חודש המודעות או משהו? ואומרים לי שכן.
שלא רק מחנכים,גם מזכירים ומספרים, אני מספרת .


אהובה ,
החמישה עשר בנובמבר בכל שנה הוא יום הזיכרון הרישמי , כולל עצרת במטבח והדלקת נר זיכרון .
לעילוי נשמתך המוארת שהיתה טובה והביאה הרבה אהבה ויופי אל העולם .






את עכשיו כמו כוכב מנצנץ במרחב את חזרת אל ביתי ,  עכשיו את איתי אני קוראת בשמך לבתי







Tuesday, October 26, 2010

חביתה לארוחה ערב

זה קורה הרבה
אני פותחת את המקרר להוציא ביצה
ומוצאת שם חבורת חצאי לימונים קטועים שלא הספיקו להגיע אל הטחינה
בסוף הם מצטמקים ונזרקים לפח הקומפוסט


Wednesday, October 20, 2010

אבל לאומי





'ביום הזיכרון ליצחק רבין יורד גשם' קביעה מטאורולוגית של בן שמונה . הוא אומר יצחק במילעל וזה פחות או יותר העניין מבחינתו.
אני עדיין מופתעת שהזמן עובר שעברו חמש עשרה שנים שהחיים המשיכו בזרם שלהם ואין מה להוסיף על .."מה היה יכול להיות אילו .."האבל הפרטי התחלף בלאומי הרגש האישי הפך לעוד בית ספר ע"ש רבין הפאתוס - כמו חומה שקופה של ציניות -כיסה על מה שהרגשתי אז .
בנתיים חמסין אפילו גשם לא יירד.
בערב יצאנו מהבית ברחוב שמעון התרס"י להופעה של רוקפור במועדון הטריפ ,בטלויזיה ראו אותו מדבר עם סיגריה ביד ואמרתי אל המסך: 'אוי יצחק יצחק (גם במילעל )הסיגריות יהרגו אותך..'ויצאנו.
באמצע ההופעה שמעתי כמה נערים בקהל מתחילים להעביר בינהם שמועה 'ירו ברבין' אחרי כמה שירים הגיעה תמי ,היא איחרה המון 'היו מלא פקקים בדרך הכל היה סגור' היא אמרה וכששאלתי אם היא שמעה משהו היא אמרה 'כן,ירו ברבין'..
נשארתי, ההופעה נמשכה. ר׳ רצה ללכת אני רציתי להשאר אמרתי 'כבר קרה מה יכול להשתנות,בטח סתם מנפחים את זה ,בטח לא קרה כלום ,אחרי ההופעה יהיו אותן חדשות'
שבעתי מחדשות מפיגועים מפוליטיקה רציתי לשמוע את החברים שלי מנגנים.
(חור בלבנה :'תראו מה יש לו ביד מה שמפריד בין טוב לרע ,זה אחי' )

אלי הפסיק את ההופעה ואמר שירו ברבין וזהו .
נסענו הביתה הגענו בדיוק בזמן ל 'ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה'...ומאותו רגע הכל היה אחר למשך כמה זמן ,באופן אוטומטי דחפתי קלטת לוידאו והתחלתי להקליט את השידורים .למחרת -בלילה נסענו לירושלים לעמוד בתור הארוך עד הבוקר לעבור על פני הארון . בדרך חזרה עצרו את התנועה שיירה של מכוניות שרד עברה אותנו איש אחד התחיל לקלל ואני צרחתי עליו נורא .
היה עצוב היה מחניק הרגשתי נטושה .
(כמה שנים אח"כ רקדנו בכיכר כשברק זכה בבחירות .באמת,היינו נאיביים .)
אני כבר לא רוקדת בכיכרות ולא מאמינה לפוליטיקאים הדברים ממני והלאה אני מחנכת את ילדי ומתעלמת מהשאר זה הכל משחק , משחק בחיים של אנשים. להשאיר את ההחלטות לאחרים זה חוסר אחריות אני משתדלת להחליט כמה שיותר על עצמנו ולצמצם ככל האפשר את השפעתם של ההם  עלינו ,ובכל זאת אני צריכה להסביר לילדים שלי למה ואיך מתנהלים כאן דברים ובכל זאת אני חיה במדינת אפרטהייד ומשלמת מיסים ולא ממש מורדת או יוצאת לרחוב עם שלטים פעם הייתי צועקת .
פעם הייתי .
התמונה הזו צולמה בכיכר מלכי ישראל ,לפני ש..
חלק מעבודת הגמר שלי .
אומנות מדברת בשפה פשוט אל הקרביים לעיתים יש לה כח נבואי , סה"כ רציתי להגיד שאני מחפשת בית .
ובסוף יצא שאני לא לבד ...




(חיפשתי קישורים למילה רבין לשים כאן בפוסט ומצאתי את ההקלטה של 'ממשלת ישראל מודיעה בתהדמה ' והציניות שלי התפוגגה באחת צמרמורת בגוף והלב שלי מחסיר פעימה .

Monday, October 18, 2010

אחד קפה שתיים קסם

'אנחנו עושות בדיקת ספונטניות' רות על הקו אני עם הכלים מהכיור אל המדיח ,הבית במצב  עוזרת (מסודר אבל מבולגן) 'יאללה בואו '. בדיוק כשחשבתי להתחיל לצלם את הנשים שאני מכירה מכאן  ...
מגיעות שתיים יפות ורעננות על הבוקר, בשקית נייר מרשרשים בוקרסים וקרואסונים אני על הקפה והמצלמה.
רות צריכה צילומים לאתר שלה חגית 'הספרנית'* באה כבונוס ,יש לה שעה ואח"כ פגישה .
רות היא מורה ומדריכה. עשיתי איתה מסעות בזמן ובגוף ,איתה למדתי על עצמי ועל מה שאני עוד רוצה להיות, היא פתחה בפני את קלפי הטוטם האינדיאנים שהיו לכלי יקר שימושי ומלא קסם שמשמש אותי.
 איך לצלם אותה?פנים מוכרות שישבתי והסתכלתי בהן במשך הרבה שעות ,איך לתפוס את המבט החם שלה?,רות עם הידיים הארוכות (או שהן רק נדמות ארוכות?) אצבעות שטורפות קלפים במהירות ,וטבעת אחת שתמיד נראית כאילו בלחיצה אחת מעבירה אותך מימדים .
 אני מצלמת כאן ושם וככה וככה היא מחייכת ואני רואה את הילדה שלה מבצבצת בחיוך .
אח"כ מסתכלות על התמונות ,אני אוהבת את אותן תמונות שהכי אהבתי כשצילמתי .
אפשר בפוטושופ לעשות שינויים להסתיר פצעון והעלים קמטוט או כתם צל ,ואני מפעילה את מניפולצית היופי המדומה המושלם זה שלא קיים אלא בעולם המדכא של דימויי האופנה והזוהר .סתם,כדי לראות ..

מסתכלת שוב במקור ושוב מבינה עד כמה כל סימן  בעור הוא שלנו הוא חלק מהיופי מהשלם .
ונכנסות לשיחה על הדימוי השיקרי של גוף ושל פנים שמפורסם על שלטי החוצות ודפי הכרומו , על הצרת היקפים בדוגמניות רזות ממילא ,החלקת העור המתוח ,הפיכת האישה לאנדרואיד שכמוהו אין.
הפיכת הילדות לקורבנות של שקר של אשליה אופטית מזוייפת .
הבן שלי מאמין לפרסומות הוא באמת חושב שכל מי שיש לו רכב מסוג פורד יכול לטוס למשחקי ליגת האלופות ..ואני מסבירה לו ומוצאת את עצמי משתמשת במילים מוחלטות כמו ' שקרנים'.
(הפוסט על סופר גול עוד יעלה ..אני מחפשת תמונה שתבוא איתו)

לא תיכננתי להכנס לזה..
רק רציתי להעלות תמונות  .
בתור אחת שאין לה תמונה שהיא אוהבת ומזדהה איתה אני מקנאה באחרות









Sunday, October 10, 2010

אמא טובה (מספיק טובה)

לפני שהייתי 'אמא של ' כשגרנו במקום אחר הייתי מסתכלת על ילדים ושופטת את האמהות .
היו ילדים שקראתי להם  'ילדי פרדס חנה' הם היו יחפים או בכפכפי קרוקס ,פניהם מרובבות בחול בוץ ולעיתים גם נזלת ,הבגדים שלהם היו מוכתמים בכתמי פרי ושוקו כאלה שמכבסים בחומרים אקולוגיים ואף פעם לא באמת נקיים...'
כשהייתי אמא של אחד הצלחתי לעמוד ברוב המשימות ..הנקתי פירנסתי ניקיתי סידרתי ואפילו כיבסתי את הבגדים שלו ונלחמתי בכתמים במיני חומרים .
ככל שעברו הימים סדרי העדיפויות  השתנו ובמקביל נשארו הדרישות הגבוהות שלי -שלא עמדתי בהן .
מידי פעם העברתי חבילות בגדים לאיפסון אצל הורי ואמא שלי הייתה מזדעזעת מהאפור במקום לבן בוהק ,  החזירה אותם למצב לבן, ורק אז מוסרת אותם הלאה " אני מתביישת לתת ככה בגדים" היא אמרה  ושאלתי  את עצמי ואותה -מה מביש כאן? זה שאני לא מכבסת טוב ? זה אומר שאני לא אמא טובה? למה אני נבוכה מהבגדים האפרפרים ?
ארבעה עשר ימים של כאבי גב בלתי נסבלים ששלחו אותי לשכב ולנוח .
שמונה שנים ושלושה ילדים מאוחר יותר, אני מסתכלת על תמר מסתובבת בחצר ביתנו שבפרדס חנה : היא יחפה -דורכת בבוץ ,משחקת עם האוכל של הכלב מלטפת אותו ושוכבת לצידו על האדמה , הבגדים שבבוקר היו ורודים הם עכשיו חומים באזורים רבים , פניה מרוחות בפרי סגול  קצת נזלת והן בגוון ליכלוך כללי ,ידיהמלאות חול  והיא לועסת בנחת ענבים סגולים אחרונים לעונה ,שהיא קוטפת ישר מהגפן .
העיניים שלה מחייכות אלי מתוך הליכלוך שהיא מכוסה בו ואני מבינה שככה זה הולך להיות.
שבועיים שאני לא יכולה לאסוף ,לסדר ולנקות ואני נעשית עצבנית מזה...רק מחכה שכולם יעופו מהבית כדי שאוכל לכבד את הרצפה בספונג'ה הגונה,אבל הגב שלי חושב אחרת ומכריע לטובת השכיבה מכניעה אותי. 
ואני מעלה את עצמי למשפט ומודה בפה מלא  אני נועה ואני חולת סדר ונקיון , ואני מבינה ומכירה בכך שאי אפשר שהכל יהיה כל הזמן במקום,שהרצפה מתמלאת חול משלושה ילדים שנודדים במשחקם מהחצר אל הבית ובחזרה,שאני לא יכולה ולא רוצה לרוץ אחריהם עם מטאטא כל הזמן ,שבמקום להתעצבן אני צריכה ללמוד כאן משהו .
אני לוקחת את המצלמה ומצלמת את הבלאגן ,את המרק שנשפך, את היופי שאני רואה כשאני מאחורי המצלמה.
בשבת כשכולנו יחד הבלאגן חוגג אני יוצאת לחצר להרגע מהקריזה שמצטברת לי בגרון . הילדים משחקים בחצר שולי ואני יושבים ומשוחחים שותים קפה והדברים מקבלים צורה אחרת.
חיבוקים וצחוק ואהבה רגעים מופלאים של שקט מערכתי של עונג מהמשפחה שלנו (זה כלכך הרבה יותר נעים מלכעוס כל הזמן ) . אלה החיים שלנו אלה שרציתי אלה שיש לנו ואני כלכך אוהבת אותם. ולאט לאט נכנסת ומתישבת הרגשה חדשה: רכות תופסת את מקום הקושי ,נתינה מחליקה אל המקום שיושבות בו הדרישות הבלתי אפשריות וההחמרה ,חיוך אחד קטן וגם חיבוק שאני מפנה אל עצמי הזועפת ,ומרגיעה אותה 'זה בסדר,את מספיק טובה'.
אני נועה ואני עושה טעויות .
ילדה טובה.



היורד*

הוא תפס אותנו כשיצאנו יד ביד מדיקור (גב כואב ותפוס ) רטוב ומהיר וקצר ,הוא ניקד את האבק שעל האוטו והפעיל את המגב האחורי האוטומטי , עמדנו ברחוב הרמנו את הראש והוצאנו לשון ללכוד טיפות ענקיות.
ואז הוא נפסק ויצאה השמש ושוב חזר ונפסק ושוב ונפסק. אחה"צ הוא חזר יחד עם שולי שחזר מהעבודה
רצנו החוצה , האויר היה חם ולח האדמה רטובה שמש זרחה הקשת הופיעה לרגע ויונים שללים עשו לנו מצב רוח חיובי .

* איתי: אני יודע איך קוראים לגשם הראשון- היורד

Wednesday, October 6, 2010

ילד וגיר

לפעמים זה קורה ,רגע אחד ספונטני נקודת מבט מדוייקת והכל מתארגן לתמונה .באמצע משחק כדורגל שערכנו במגרש כדורסל נעמד איתי על ציור גיר והביט אלי .