Wednesday, December 28, 2011

שיניים של חובב גאומטריה

לאיתי נמאס לחכות לשן המת- 
                                           נד -
                                               נדת 
שתיפול מעצמה.
ושלף אותה היום מפיו.
אפשר להגיד שנפלה לו שן שניה 
ככה הוא צייר את זה היום
בתמונה :שתי שורות שיניים ושתי שיניים שנפלו.

Sunday, December 25, 2011

נר רביעי - עץ נשיר

ערמת עלים שאספו על הדשא.
הוא רץ ובתנופה נוחת לתוכה.
מחזיק בין השפתיים סיגר עלה- פקאן 
מדביק עלה לאף,
שוכב מתכסה בשמיכה מרשרשת.
אני במרפסת עם מצלמה .
תופסת:
ערמת עלים וילד .

נר חמישי - שאנו מדליקים

הדלקת נרות אחרי השעה תשע בערב היא רעיון לא טוב.
כולם כבר עייפים ומרוטים
בקושי הצלחנו לשיר.


Tuesday, December 20, 2011

נר שני- מציירים באור

בערב שיחקנו באור ומצלמה.
גילינו את הקסם שבפנס וחשיפה ארוכה במצלמה .
בהתחלה הם למדו את טריק הציור באור לכוון לסובב להניע.
קשקשו וכתבו .



לאט לאט התחילו לבדוק מה קורה אם מאירים על גוף , מה אם מאירים צורות ?מה אם מאירים מאחור ומציירים בעצם עם צל ? יוצרים וממהרים לצפות בתוצאה על מסך הדיגיטלית שלי.
התמונות הלכו ונעשו מעניינות ומורכבות.
הם אומרים מפלצת
אני רואה מלאכים.  


איך לצייר באור : 
מצלמה אמיתית (לא טלפון) שיש בה אפשרות לחשיפה ארוכה \ מצב B 
חדר חשוך 
פנס
ילדים 
לוחצים על המצלמה ולא עוזבים את הכפתור (במצב B הלחיצה מפעילה חשיפה והצמצם נסגר רק כאשר עוזבים את הכפתור) מאירים בפנס . מפסיקים את החשיפה (מרימים אצבע מהכפתור..)
לא בדקתי אבל אני מניחה שאם יש לך מצלמת פוקט סבירה,אם תכווני אותה על P או על A ותבטלי את הפלאש ,בלחיצה על הכפתור בחדר חשוך המצלמה כבר תעשה חשיפה ארוכה .



נר ראשון - האור שבי

על העפר בשטח שלפני בה"ס מצאתי נר גזור מבריסטול כתום.ניקיתי אותו מהחול קראתי ,ילדה אחת כתבה בו "האור שבי " 
היא כותבת על עצמה :
"אני מצחיקה 
אני שובבה
אני מציירת יפה אני אוהבת לקרו 
אני אוהבת לכתוב
אני מלעת אהבה
אני אוהבת ללכת לבית ספר
אני מהירה אני חזקה אני חברה טובה."

ואני רוצה גם לכתוב ככה על עצמי את האור שבתוכי שלפעמים מרוב ביקורת קשה לי לראות.
הילדה הזו על סך האור שבה מוכרת לי .
גם אני מצחיקה שובבה אוהבת לקרא אוהבת לכתוב , גם אני חזקה, מהירה.
גם אני חברה טובה .
אני גם מציירת יפה ומצלמת יפה ומחברת בין ראש ללב למחשבה .
אני אמא ואני אהובה ואני בת ואחות 
ויש לי משפחה גדולה ויש לי שורשים עבותים באדמת הארץ הזו.

אני שמחה שהתכופפתי להרים את חתיכת הבריסטול הדרוסה .זה היה כמו לתת יד לעצמי הקטנה .אני רוצה לדעת מי הילדה הזו ולתת לה חיבוק אני רוצה להיות אמא של ילדה כזו . ילדה שיודעת מה האור שבתוכה.
לנר ראשון של חנוכה אני עושה לעצמי שוב תזכורת ,לזכור את האור . 
ולהגיד אותו . בלי להתבייש ובלי להסס.
תודה ילדה .
.

Sunday, December 18, 2011

Friday, December 16, 2011

לב מתוק

בתזמון מושלם של לב נפתח , בוקר שישי שימשי נעים.
 הקניות בָמקום . התוכניות לארוחת ערב כבר בראש .
הילדים בִמקומותיהם .ליאת שרון פותחת את הסטודיו למכירת חג .
הסטודיו שתמיד פתוח ,נפתח באופן חגיגי.
זה אומר שבאות נשים ויש המון שמחה באויר, שליאתי מקבלת הזדמנות להעניק מתנות לכל אחת , ובמעגלים גדלים ומתרחבים אל משפחות הנשים שבאו .
יום הולדת של אמי . ואני יודעת לאן ללכת לקנות מתנה  : אל מקום ששׁם את הלב במרכז .
אל הסטודיו ואל היצירות של ליאת שרון.
כשהגענו לפרדס חנה, לפני שהכרנו,הייתי עוברת כל יום פעמיים ביום ברחוב הראשונים ,בדרך לבה"ס.
נוסעת לאט ומסתכלת על הבית שלה שמציץ מאחורי הגדר .משהו משך אותי אליו,בית ראשוני משופץ שמחלונותיו הציצו כלי קרמיקה צבעוניים .
עברו שלוש שנים בערך , כבר הבנתי שגרה שם הקרמיקאית שאת הלוגו הצבעוני שלה אהבתי .
יום אחד התקשרה ליאת רצתה לדבר על צילומים והגעתי אליה לסטודיו.
המקסים . 
פיטפטנו קצת והתפעלתי הרבה ,וליאת אמרה לי :"אני מכירה אותך"  
"בטח מפרדס חנה ,מהדמוקרטי .." אני עונה לה
"לא " היא מתעקשת "אני מכירה אותך ואוהבת אותך נפגשנו פעם אני יודעת " ולוקח זמן עד שאנחנו מבינות איפה היא ראתה אותי : אצל אורנה בדום . בשיעור 'חשיבה הכרתית' .לא פלא שהיא זכרה אותי בהקשר של אהבה .
ואחרי כמה זמן היא הזמינה נפגשנו אצלה ארבע נשים, דיברנו על עצמאות, ויצרנו יחד פוסטים שחלקנו בבלוגים שלנו .
ליאת הגישה לנו לחמניות זעירות וכל מיני מזטים קטנים בכלים יפים , התעלפתי מהיופי וכמובן הרשתי לעצמי לקנא אבל קנאת סופרים :לזכור את הקלות והיופי ..
וככה בקצב משלנו אנחנו מתקרבות .
בבוקר הכנתי לה מתנה קטנה (פדיחות ,אל תשאלו) נעלתי את מגפי הפאנק רוק שקניתי בברלין (לפרויקט הרוק המשותף שאנחנו חולמות) ונסעתי אליה ,,כאמור לקנות מתנה לאמא שלי .
הסטודיו היה מלא נשים מחייכות, שאספו להן חתיכות של ליאת . 
בהתחלה היססתי אבל מהר מאוד נכבשתי ואספתי לעצמי ,כי הבנתי שיש  כלכך הרבה ממנה ושתמיד יהיה עוד 
יצאתי ברכוש גדול ושמחה ענקית . היצירות שלה הן כמו דים סאם טעימות של הלב שלה .
"זו מתנה אחת וכל השאר מתנות לעצמי ,לא צריכה לטרוח על עטיפה " אמרתי לשרי שארזה הכל כלכך יפה. 
"ליאת לא מרשה, גם מתנה לעצמך אני עוטפת יפה" 
חזרנו הביתה בצהריים ולקחנו לעצמנו דקות לפתוח את המתנות וההפתעות .ולצלם .
תמרי לא יכלה לעצור בעד האצבעות הקטנות שלה,פיתויי הצבע והגלזורה משכו אותה שוב ושוב אל הכלים היפים שהתגלו אחד אחד.
וככה צילמתי את הכלים ואת הידיים הקטנות המתוקות שלה.

"אפשר להכין לנו תה ?" היא שאלה כשראתה את הכוסות החדשות שלנו . קטנות ונעימות בדיוק לגודל כף ידה .
מדענים "גילו"שאפשר להשפיע על DNA בעזרת תדר מחשבה ומילים. 
היום הזה היה כלכך מתוק שאני מאמינה שאפשר להשפיע על DNA בעזרת נקודות וגלזורות צבעוניות.
ליאת , שאני קוראת לה 'לב מתוק' .
לימדה אותי שיעור היום : שאפשר לעשות ,להצליח ולהיות 'מותג נחשק' בקצב שלך, ומתוך קרבה אל עצמך, בכנות ונאמנות לדרך .
דרך של נתינה של בטחון ושמחה .
תראו מה שכלים יפים עושים לדעתה של אישה...

ואולי היא פשוט -פיה? קוסמת מעולם אחר. 
ליאת שרון קרמיקאזה 

*צילומי מוצר מיוחדים עם כל הלב , צילום עסק ותדמית -לפרטים והזמנות 0522454032

שפע

תמר עומדת בחדר המשחקים של ילדה אחרת. הלומה מעוצמת הורוד ומשפע הבובות הצעצועים והאביזרים  .
לא יודעת לאן תפנה קודם.
לוקחת בובה ועגלה והולכת לשחק במקום אחר. 


Tuesday, December 13, 2011

חברות



אחר הצהריים הבית מלא.
ארבעה בנים שיחקו בחדר ,בסלון ,בחצר ובמגרש .
שתי בנות שיחקו בחדר .
המשחק שלהן שונה -עושות הכל יחד,מדברות כל הזמן,צוחקות וממציאות שטויות ,ערות ילדה אל רעותה.
חברות .
כשנכנסתי אל החדר להציע להן תפוח ראיתי את התמונה מלמעלה .
המשחקים שלהן :מרוכזים ,אסופים .
והמשחק שהבנים השאירו: שדה קרב נטוש, גופות הפליימוביל נותרו לבד כשהם יצאו לאימון כדורגל בחצר.











Monday, December 12, 2011

מלאכים שרים

לא כל תמונה חייבת הרבה מילים.
רק: ילדה יפה,וכשהיא מתחילה לשיר מלאכים מעופפים סביבה.


Sunday, December 11, 2011

הקינקט מבאס

זה לא קורה לי בד"כ אבל הפעם פוסט לא אופטימי .
 ביקורת לא חיובית .
 גאדג'ט שלא עושה את העבודה .
ובכלל זה פוסט צרכני .
 אבל בסוף יש טוויסט : למדתי שוב שהילדים יודעים.
והנה הוא:


kinnect sucks
מיום ששמעתי על המכשיר הזה לא יכולתי לחכות לשחק בו.
בדרך חזרה מפיזור בבה"ס שמעתי את טל ואביעד ברדיו(אז היה לי רדיו באוטו..)
סיפרו על מצלמה חדשה שמתחברת לקונסולות אקס בוקס , טכנולוגיה מדהימה.
הגעתי הביתה ישר חיפשתי ברשת מידע. מצאתי את הפרסומת הנכונה וארבתי...
כשהילדים חזרו הביתה הראתי להם את הסרטון וסיכמנו שאנחנו מגייסים את כוח הרצון שלנו ויחד רוכשים לנו את הקונסולה המפוארת .
אף פעם לא קנינו מכשיר כה מגניב כמו קונסולת משחקים ,הwii הגניב אותי אבל נראה לי לא מוצדק /
בקינקט -לצלמת  היה בלתי אפשרי להתגבר על הסקרנות: מצלמה שסורקת את השחקנית ומתקשרת איתה להפעלת המשחק..wii בלי האביזרים .. ואוו...ואכן בערב הצגנו את הקינקט לאבא והסכמנו שיש יעד לשנה זו :להשיג לנו כזה.
תחקרתי  את ילדי המשפחות  שאני מצלמת לגבי הרגלי המשחק בקונסולות, הילדים של ברכה אמרו שהם לא משחקים בקינקט כי זה "יותר מידי אמיתי " לא הבנתי . אבל חשבתי לעצמי שהם יודעים מה הם מדברים. ילדים יודעים.


כל אחד עשה מה שהוא יכול ורוצה למען המטרה:
 יותם מכר קלמנטינות ומנגו בדוכן שלו.



אני שמתי מעשר מכל עבודה (בראש לא באמת שמתי כסף בצד אבל מנטלית ..)
איתי נתן מה שהיה בקופתו (והיה..תאמינו לי)
סבא וסבתא נרתמו למאמץ ואז באוגוסט האחרון בדרך חתחתים רצופה קסמים וניסים ואיש מכירות נחמד .
(שוב,סיפור ארוך שסופו טוב) נסענו לקנות את האקס בוקס קינקט עליו חלמנו.
הרכבנו את המצלמה ולא הפסקתי להתלהב "ואאוו" ו "שיואו " כל הזקנים מתפעלים מהקסם והילדים קצת פחות.
בכל יום משחקים כאן באקס בוקס ,בקינקט פעם בחודש...
היום רצינו לשחק תמר ואני במשחק הריקודים ,סוף סוף שותפה ל"משחק של בנות "המוקצה .
הפעלנו שמחנו זזנו מחאנו כפיים הרמנו ידיים ועברנו מסך ועוד מסך ועמדנו וחיכינו שהמשחק יתחיל ואז היתה אנימציה והמוסיקה התחלפה שמחנו ומחיאות כפיים ,ואז שוב עמדנו וחיכינו וחיכינו שהמשחק יתחיל . בסוף כשהמסך נתקע על start תמר התייאשה "משחק אחר" ואז רצינו לחזור למשחק האחר ושוב..מסכים מסכים תפריטי התחלה.."אולי אני אשים לנו סרט?"שאלתי אותה לבסוף "כן" היא אמרה בשמחה והקלה.
וכיבינו את הקינקט.
יקר שרות גרוע ללא תמיכה בישראל -מסקנה משפחתית : אל תקנו קינקט חכו לדור הבא.
ושוב, הילדים חכמים ומבינים .
אני אתן להם לבחור לי סמרטפון 

Saturday, December 10, 2011

האגף החדש

אני שומעת אותו מדבר עם אח שלו בטלפון : "כן ,אנחנו נבוא. נלך למוזיאון לאגף החדש, ויש שם גם גן שעשועים נחמד, אח"כ נבוא אליכם" הגענו אל העיר. מצאנו חניה . עלינו אל הדוד והדודה ,הם במעלית אני בריצה במדרגות( אבל לחצתי על כפתור המעלית בכל קומה כדי להיות בטוחה שאני מנצחת בתחרות) ישבנו קצת הסתכלנו מלמעלה אלהרחוב, בדקנו את הגובה ביריקות על המדרכה ,נהיינו רעבים .
הדודה הכינה אוכל טעים אבל אין לחם.
יצאנו יחד לטיול להביא לחם מהבראסרי .
"הי,נעה הנה הספר שאת אוהבת" על גדר חיה ברחוב בצלאל מונח עותק במצב מעולה של 'לבד בברלין' לוקחת מתחילה לדפדף. על המדרכה מזוודות ישנות של פעם אבל ממש פעם. אני מתנפלת על אחת קטנה כחולה מושלמת . תמר קלטת את האביזר החדש ומתעקשת לסחוב אותו לבד. המזוודה כבדה לה והיא תמשיך להתעקש ,עד שבהפסקה, בכיכר ליד ברכת הדגים, היא תפתח אותה ותוציא ממנה את הספר הכבד שדחפתי לתוכה .
תל אביב בשבת של בוקר שמש היא עיר נעימה .
"תמרי תראי הנה איש אדום ברמזור "בפרדס חנה אין רמזור עם איש עומד ואיש הולך ,אנחנו מאמצים את הראש בנסיון לאתר רמזור במושבתנו המנומנמת..אין . עובדה זו משמחת אותי במיוחד. 
"היי ילדים מה מזכירה לכם התנוחה הבאה?" אני מחקה את עצמי בצילום מ95' .יותם מחייך עוד לפני שאני נכנסת לפוזיציה ואז אומר "זה לא אותו דבר ,עכשיו את עם בגדים "
"בואו נראה את המקום של רבין"אני מציעה ליותם "זה לא מעניין" הוא רוטן
"זה מעניין וחשוב" אני מתעקשת
"זה חשוב רק ביום הזיכרון של רבין" הוא עונה ויוצק לי בטון לתוך הראש והפה. לכי תסבירי לו כמה זה חשוב .
בדרך חזרה אנחנו מגלות שבתוך המזוודות הנטושות יש עוד מזוודות ועוד כמו בבושקות אחת בתוך אחרת. הרחוב היה טוב אלינו יצאנו בשלל של אוסף מזוודות של דיילות משנות השישים , במצב מעולה רק קצת מאובקות.
את האגף החדש של המוזיאון כבר לא ראינו ,אכלנו פטפטנו והיה לנו נחמד לא יצאנו מהדירה אלא בערב לנסוע חזרה.
אם היה לי כסף בשביל לחיות כמו שהעיר מאפשרת :באור ,בדירה מרווחת ,ברחוב יפה ,עם המון מסעדות ובילויים, והייתה חניה ,הייתי גרה בתל אביב.
אבל במרכז . 
אולי .אבל בטח לא .
בתמונה: מרדף מסורתי אחרי הילדים שמסרבים לתמונה משפחתית



Friday, December 9, 2011

קלמנטינה וסולם

היא מטפסת שלב שלב עד לגבוה ביותר 
ומגיעה אל ענף עמוס קלמנטינות
ראשה בין העלים והפירות היא בוחרת אתהקלמנטינה הכי רחוקה מותחת יד קצרה 
קוטפת .ויורדת לאט לאט .
'אמא תפתחי לי אותה, אבל אל תקלפי '



Thursday, December 8, 2011

אהבה חדשה

כרגע - בלי הרבה מילים ,כרגיל סיפור ארוך וסופו טוב מטוב .
בהצבעה דמוקרטית ,שנערכה בארוחת הערב ,על חביתה וקציצות של סבתא נילי , קראנו לה עמבה כי אנחנו אוהבים עמבה,וכי זה השם שהתקבל פה אחד.
תודה לאנשים עמותת 'חדרה אוהבת חיות ' ובמיוחד לורד  .
אני מרגישה שמצאנו את האהובה החדשה שלנו 'והיא דומה למלך כשהיה קטן' מסכמים כולנו בשמחה.



Sunday, December 4, 2011

מה לעשות ?

"הלוואי שהייתי ספורטאית"אני אומרת לו בצהריי יום חול .
אני כלכך מתפעלת מנשים שמתעמלות , כמו שרון שנכנסה לקצב והתחילה הליכות , או מירב הגולשת שמעלה תמונה מהים בכל בוקר ... "קראתי שגלישת גלים טובה מאוד לADD " אני ממשיכה לפנטז "תאר לך אותי בכל בוקר חוזרת בשבע מהגלישה.." "אתה רואה אותי? אתה יכול לדמיין?" ושנינו מתפקעים מצחוק , מכירים אותי כבר "אני יכול .השאלה אם תכנסי למים הקרים? " . או . כאן הבעיה אני לא אוהבת מים קרים ולא אוהבת לקום מוקדם ,אני אוהבת לישון ,לחלום בהקיץ ,לשבת בחצר ולהסתכל על יתושים עפים .
מה לעשות שאני ממש מקנאה בנשים שמתעמלות? שעושות למען עצמן. 
הלוואי שהייתי טיפוס יותר ספורטיבי אני מעריצה אנשים ספורטיבים.

 


Wednesday, November 30, 2011

לא לבד - בברלין

ברלין.
חשבון ארוך ורווי דמים יש לי עם העיר ברלין .
חשבון אישי ,חשבון קארמתי של שני עמים : ההורג והנהרג. חשבון לאומי שאנחנו ממשיכים לשחזר בהסטוריה שלנו ,כמו ילד שמסרב להפרד מהרגל ישן של אחיזה בטינה בכאב ובפחד .משכנע עצמו שכך הוא יהיה מוגן .
חשבון משפחתי שנשמר ועבר מדור לדור .
חשבון שאין בו מחיר ואין מספר ואי אפשר לסגור.
ככה נסעתי אל ברלין , מוטרדת לחוצה .
כל החרדות שהכרתי עלו שוב אל פני השטח "אל תפחדי אני אשמור עלייך " הבטיחה לי מלי .
אם לברלין אז רק בהפתעה מוחלטת, בהחלטה קלה ,כמו לחיצה על הדק (ואחריה מחשבות והיסוסים) .
אם לברלין אז ככה עם מלי ,חברתי היחידה מגיל שבע .הילדה שהרביצה לי,בקבלת פנים "חגיגית" שארבו לכבודי ילדי המושב אליו עברנו.היינו בנות שבע.
נפש תאומה- מלי יזמה את הנסיעה "שלום מדברים מהרייכסטאג,זה בקשר לנסיעתך לברלין.." היא פתחה את שיחת הטלפון בהוצאת השדים מהארון..
כל הזמן פחד מלווה את הידיעה שיהיה לי כייף . ולרגעים אני מצטערת שהחלטתי לטוס אל ברלין .
שומעת בקולן של חברות שמזכירות לי שאמנם מפחיד לי אבל בטוח שיהיה לנו כייף.
מזכירות לי שמחה שבאה מעצמה ,מידיעה שתהיה שמחה .פשוטה כזו . 
ובעצם, כל נסיעה למקום אחר לארבעה ימים , חברה ואני בלי אף אחד מסביב ,היתה מתקבלת בשמחה . "אפילו לקונדהר הייתי נוסעת , אז לעיר אירופאית? על אחת כמה וכמה " אמרתי לעצמי .
"אמא ,מה תביאי לי מזכרת מברלין? "שואל יותם "שפם קטן של היטלר " עניתי לו "מה אני יכולה להביא מברלין? "
"חולצת כדורגל"הוא עונה בלי היסוס ."אביא לך את אמא " ציטטתי את "הלו הלו אבא " .
יצאתי להרפתקה מצויידת במזוודה שאולה ,ריקה למדי, מצלמה קטנה וקלה מעיל  צעיף ונעליים להליכה . לא כבד אבל חם ובטוח...
שולי הרגיע אותי ככל שהלחץ עלה. פחד עתיק מפרידה מהילדים שלי מעיק וחונק את גרוני . הם לקחו אותי אל תחנת הרכבת נפרדנו בהתרגשות ויותם אמר לי "אמא. אני מאחל לך שבנסיעה לברלין תגלי שגרמניה היא לא מה שאת חושבת. ושזה לא כמו בשואה . את צריכה להסתכל על העיר ועל האנשים כאילו לא היתה שואה תדמייני אותה ככה. " 
אני צוחקת בהקלה ויוצאת לדרך .
במטוס יושבת לידנו אישה מבוגרת צבועת זהוב בשיער,צעיף מנומר וטייץ חרדלי , בזוית העין אני קולטת שהיא קוראת "אידה פינק /כל הסיפורים " וחושבת שני דברים :אחד שזה מעניין לקרא אידה פינק בדרך לברלין. ושמראה חיצוני ודעות קדומות יוצרים יחד הנחות מוטעות. 
נחיתה .
השיר של חוה אלברשטיין מתאים כאן.
נסיעה באוטובוס עם עוד תיירים ישראלים,בכסאות שמאחורינו שני זוגות (אני זוכרת אותם מהמטוס היא טיפסה מעל הכסאות כדי לצאת להשתין ובדרך עצרה וצירפתה לבחור שישב במושב לפני הגברת עם הספר של אידה פינק )
הם מדברים על מלונות ואיפה שווה להתאכסן "במזרח הכי טוב זה קרוב לאזור של המיט .."מסביר בחור בקול נמוך.
"אבל , למה חילקו את ברלין ? " שואלת זוגתו הסקרנית "היתה מלחמה בין הגרמנים לקתולים " עונה יוצא חלצי מערכת חינוך ישראל ,המדינה שבמקום להשקיע משאביה בחינוך משקיעה בהפחדות במלחמות בהסתרה והתבדלות .
בדרך אני מתחילה לקלוט שזו עיר יפה , מתלהבת מהבנינים הארוכים מהבניה הקומוניסטית ,בתי אבן וזכוכית , מהרחובות הגדולים. עיר עם הרבה דופק אני מרגישה .
מצלמת בנסיעה .לא יודעת איפה אני ומצלמת כי מעניין "זה לא מפריע שהחלון מלוכלך והשמש.."שואלת מלי "כן אבל לא משנה"אני עונה ,לא מצטערת לרגע על הבחירה במצלמת פוקט קטנה קלה שנכנסת לכיס בקלות .
"ואוו הנה תחריט של טריצרטופס"אני קוראת בהתלהבות מול בניין מעניין ,זה האקווריום שנמצא קרוב מאוד ל'ז'ואולוגיקאל גרדן' .מסתבר שזו התחנה שלנו כאן המלון.
המלון מקסים : אינטימי יפה מעוצב בטעם  (אוסף הצילומים והאומנות לא משהו :איקאה עם נטיות אימפריליסטיות) בכניסה ספריית עץ יפה מלאה ספרי עיצוב ותיירות ,ועמדות מקינטוש לרשות אורחות המלון .
שמחתי שהגענו לשם .
המיקום מרגש אותי במיוחד: "סופר מרכזי זה ליד גן החיות במערב" כותבת לי טל אלון

סריקה מהספר "אני כריסטיאנה פ."
"תחנת גן החיות " בדמיוני  ביליתי בה שעות וימים רבים ,בין כנפי הספר "אני כריסטיאנה פ. "שהיה התנ"ך הפרטי שלי בגיל 13 (" איזה גיל קשה זה היה" הסכמנו מלי ואני  ). התחנה היתה מקום הנחיתה והיציאה שלנו בכל סיור בעיר ברלין . 
הסתובבנו בה בערב הראשון וראיתי את הנערים הרזים "הזונים" , עדיין מקום מפגש לנרקומנים עדיין נערים מוכרים שם את גופם. המקום בלילה הראשון נראה פחות מלוכלך מאשר דמיינתי אבל לא  נעים בשום צורה .
מרחק הליכה קצר מתחנת גן החיות מרכז זכוכית מודרני ואיש שלג מתכתי מחכה לשלג הראשון.
העיר מתכוננת לחג היפה (וריק מתוכן כמדומני..) מקושטת בנורות מנצנצות.
יום הולדת ענקית של איש שנולד חי סבל ומת חצוי בין לאומים ותרבויות . 
ואני נמשכת אל הצבעים והאורות כמו עורב לשרשרת זהב .בכל פינה שוק כריסטמס , דוכנים מחופשים לבקתות עץ קטנות וצבעוניות שילוט אחיד בצבעי הריין , מוסיקה ו"מאכלי עדות ":פטריות , נקנקיות,לביבות ,בירה וסוג של רום מתוק וחם . אחלה .ילדים מתרוצצים בוכים כשלוקחים להם את הסוכריה או כשהם רוצים עוד סיבוב בקרוסלת הסוסים ולא מקבלים . לי לא אכפת ! לא ילדים שלי ! (:  "יוהו איזה כייף לנו שאנחנו לבד !!" 
מה אני יודעת על ברלין ? מה שקראתי .

"אלכסנדרפלאץ " מאז קראתי את הספר בגיל 20 בערך צמד המילים "ברלין אלכסנדרפלאץ" נשמעו כמו מילות המפתח לעולם קסמים .
עולות על אוטובוס הנהג גועלי לא מחזיר לנו עודך מ2.5 אירו על נסיעה של 2.20 ממהרות להבלע בקומה השניה מקוות לראות את העיר בלילה, ברלין לא מוארת בלילה חוסכים חשמל .
אכזבה קשה בערב הראשון ,כשאנחנו מגיעות לאלכסנדרפלאץ אני מבינה שהפער בין מה שקראתי לבין מה שאני רואה עכשיו הוא גדול,כמו המרחק בין חנות מכולת בקומת קרקע של בניין דירות ל"גלריה "של מזון בשלוש קומות זכוכית. 
אלכסנדרפלאץ מכוערת ומלאה קניונים אנחנו מנסות גם, אבל מהר מאוד מבינות שאין טעם , שלא באנו לעשות כאן שופינג . קונה גרביים לאיתי עם ציור של ספידי המכונית האדומה .בחיי שחיפשתי גרביים נורמליות בארץ ולא מצאתי .
אורות הקניון מסנוורים אותי ומכניסים אותי למוד מצוברח ביותר ,הליכה מהורהרת של סטודנטית צעירה כבר לא תהיה כאן .
בעשר נסגרות החנויות, המון אנשים מגיע מבחוץ אל מרכז הקניות כמו עדר שועט של באפלו שיכורים ,כשהשומרים מנסים לעצור בעדם ,אנחנו נקלעות בתווך נדחקות החוצה רק כדי לגלות את הסיבה  לגל האנושי: השוק נסגר , כולם עוברים לשתות בקניון המחומם גם אנחנו חוזרות אל היכל הקניות הסגור , מקיאות עצמנו מתוך הקהל מחפשות מוצא וחזרה לרכבת או לתחתית או אולי לאוטובוס או טראם? כלכך הרבה אמצעי תחבורה כלכך מבלבל ,ואף מילה באנגלית.
חבורות צעירים שותים אלכוהול בתחנת הרכבת ,בשוק וברחובות. ריח רע עולה מהבל פיהם  וקשה במיוחד למצא מי שיענה לנו באנגלית ,ויעזור לנו למצא את הדרך חזרה . אישה אחת צעירה ויפה נעצרת ועונה ומסבירה לי איך למצא את הS שאנחנו רוצות. תמיד ידעתי שאפשר לסמוך על טוב ליבן של זרות. 
יושבות ברכבת העמוסה , קבוצת שיכורים שרים בקצה הקרון שירה סוערת הכוללת רקיעות רגליים קצובות, לי הם נשמעים כמו חיילים נאצים אוהבי שירה , האנשים מגיבים בעצבנות וציקצוקי לשון . מתח דק ושקוף עומד באויר,כאילו בכל רגע עלול הזרם האנושי בתעלות הרכבת לההפך לשבטים נלחמים . יוצאות בתחנת גן חיות.
ההליכה חזרה ברחובות ריקים נעימה ,ברחוב צדדי אני רואה חלון מואר"כאן נעשה בר מצווה"..


לא משתחררת מה"גרמניה האחרת" העבר רודף ומטריד .בכל תחנה אני שואלת את עצמי"מכאן יצאו משפחות ?" כאן הלכו?" "כאן חיו? " איך נראתה תחנת הרכבת?האם היא היתה שונה? מה היו המראות האחרונים ,של איזו ברלין ?שנחרתו בזכרון ? ורואה את הבתים הגדולים ושומעת בדמיוני קולות צעדים ברחוב . 
בשיחות שלנו על חוק האדם, חוק הטבע ,חוקי המוסר המלאכותיים, על גורל קארמתי משותף ליהודים וגרמנים.
אנחנו מדברות ומכירות בפוטנציאל השנאה הקיים בכל בני האדם ,ואינו ייחודי לגרמנים .
תמונות של ילדים עם כיפה סרוגה גדולה לראשם יורקים על ערבים צפות מתאי זיכרוני (וגם כמה גרועות יותר ואת הכל ראיתי במו עיני ).אני חושבת על ישעיהו ליבוביץ' על יהודונאצים .
מזינים אותנו בשנאה ופחד,ולשם מה?
אני רואה את האלימות והשינויים המפחידים שמתרחשים בארץ.
ומברלין ,המרחק מאפשר פרספקטיבה. 
הפנקס הפתוח והיד הרושמת רועדים , כמה אנחנו באמת שונים מהאחרים? מה מבטיח לי שלא ננהג בדיוק באותה דרך של אדישות לגורל אנוש אחר? 
"נראה שברלין היא הרבה יותר הסטוריה מאשר קניות"אני מסכמת את היום .
ועוד דבר: אני מרגישה צורך לא מוסבר לגעת בהסטוריה ללכת ברחובות לעמוד במקום בו נאמו נאומים ,נשרפו ספרים , ומקום אחד חשוב לי במיוחד . הוא לא מופיע בסיור המודרך ,קראתי עליו אצל חיים באר ב'לפני המקום ' , הפקיד הנחמד במלון לא יודע איך מגיעים לשם אבל משתדל ונותן לי הוראות( שיתגלו אח"כ כמאוד לא מדויקות) . תחנה מספר 17 " . אני רצה להדליק שם נר נשמה ולהגיד קדיש
"אבל אנחנו לא יודעות להגיד קדיש " אומרת מלי . לא משנה,אני רוצה להגיד קדיש מהלב.
מתוך הבטן עולה גל חם של רצון לסלוח לקבל ודמעות שוטפות את פני בלי קול , רק לב מתרכך ורוצה להפסיק לשנוא .
למרות העיפות הגדולה ממשיכות לדבר עוד ועוד, עד שהמילים נעשות כבדות מידי על הלשון והמוח העייפים, ואנחנו שוקעות כמו אבנים במים אל שינה עמוקה ונטולת חלומות. 
"מחר " אנחנו מבטיחות לעצמנו "נצא בבוקר לסיור מודרך ונבין יותר את העיר" 

לבד בברלין ,שוב? השלט כאן אבל אין סיור מודרך ב10.30 
מחר:
בעקבות המלצות חמות של טל וריקי נרשמנו מראש לסיור של חברת sandman  באתר החברה כתוב שיש סיור ב10.30 בבוקר וב12.00 .קמנו אכלנו התעטפנו ויצאנו אל נקודת המפגש ב"מערבית ",הגענו ב10.32 לא היה שם איש "איחרנו,אמרו 10.30" אני אומרת ופני נופלות . מלי מבררת במקדונלד הסמוך "הם אומרים שנחכה הוא מגיע כל חצי שעה " אנחנו מחכות ומחכות הרוח מקפיאה לנו את התאים אנחנו מתחילות להתיאש,כעבור ארבעים ומשהו דקות אנחנו נשברות,רוחי שפופה אני מאוכזבת קשות מרגישה שלעולם לא אבין את העיר הזו הגדולה הזרה. מחליטות לנסוע לאיזור שהגברת מהמטוס המליצה לנו עליו לקניות.."נפטר מעול המתנות ונוכל לקחת סיור אחר אחה"צ " משכנעות את עצמנו.

רובע הקניות שאליו אנחנו מגיעות מדכא אותי עוד יותר :כולם נראים לי מכוערים, בכל החנויות אותם בגדים תוצרת סין , הכל משעמם ומכוער . "את נשמעת קצת עצובה" אומר לי יותם מעברו השני של הקו "כי במקום לראות את העיר אני בקניון מכוער ,עם חנויות מגעילות ,ואני לא מוצאת חולצת כדורגל של דורטמוד " עונה לו אמא שלו שלא יכולה לשקר..
אני מוצאת נחמה בשתי חנויות לעיצוב הבית שמלאות פריטים מתוקים שנמכרים בארץ בהמון כסף וכאן הם זולים להפליא.
מלי יוצאת למשימת הצלה וסיגריה וחוזרת עם פתק קטן עליו כתבה אישה נחמדה,הוראות הגעה לאזור שבו היא מתגוררת והיא ממליצה לנו לטייל שם : "קרוייצברג " . "אה! גם טל ואולף גרים שם ! אבל הם בפראג היום .."
כשאנחנו יוצאות בתחנת gneisenaustr ופונות שמאלה אנחנו מאושרות, הליכה ברחובות קטנים יותר , הרבה אנשים ילדים על אופניים , חנויות קטנות ועמוקות "בואי לכאן " אני מושכת אותה לתוך מה שמתגלה כשוק אוכל מקורה : מקדימה מוכר דגים מאחור מכינים מהם מעדנים ,אני בעננים ,וכשמתגלה דוכן לממכר מוסקה אין גבול לשמחתי .
קרוייצברג מקסימה מזכירה לי את המארה של הפריזאית אבל עם פחות טקס בישבן , מזכירה לי את סוהו של סוף שנות השמונים .
אני מרגישה בבית.
מטיילות ומטיילות שותות קפה מתכסות בשמיכה שלא יהיה קר מפטפטות,ומסביב הכל יפה וקטן וטוב.
עכשיו אני רוצה לגור בברלין.העבודות של שולי צריכות להיות כאן בחנויות העיצוב,ואני רוצה מלגת אומן לחזור להיות בת 25 שהעולם כולו מונח פתוח לכף ידה , חייבת לדבר עם טל על איך הם עשו את זה עם שני ילדים קטנים.
התאהבות מסעירה ועמוקה ממלאת את המקום שהיה בו קודם פחד וטינה, ברלין הרבה יותר מדליקה מפריז אין מה להגיד.
גם הלילה אנחנו מבטיחות לעצמנו "מחר נקח את הסיור המודרך " כבר לא מתוך אכזבה וזרות אלא מתוך רצון להכיר עוד מהעיר המקסימה הזו.
עוד פעם מחר :
על הבוקר מסמסת לריקי " הסיור המודרך יוצא מהמערבית או המזרחית ?" "משער ברנדנבורג " מגיעה התשובה . 
הסיור מתחיל באחת יש לנו זמן ,אנחנו יוצאות בבוקר ומטיילות ברגל אל שוק קטן שהמליצו לנו עליו במלון ,
גם כאן צריך לבחור -שמאל או ימין ,שמאלה אומנים מקומיים ,ימינה יד שניה . בחרנו שמאלה . מקסים .
קניתי צילום קטן מצלמת שקוראים לה קירה מאזוצ'י לקחתי כרטיס לשלוח לה תמונה של הצילום שלה בישראל.
סיבוב בשוק יד שניה, מעילי פרווה וכלי כסף.."מלחיץ לחשוב מאיפה הם הגיעו " אני מציינת בהרגל של פעם.


מגיעות לתחנה ועולות על הרכבת הנכונה .
'ברנדנבורג טור ' ברלין שוב אחרת : איזור רחב ידיים מלא תיירים ומצלמות ,מקימים במה להופעות,שחקנים מחופשים לדמויות הסטוריות מצטלמים עם תיירים,אחד מהם במדי צבא רוסיה קורא בקול:"i love my work" כשאני מביטה בשותפו שלבוש בתחפושת דוב אני מבינה למה הוא חש כלכך בר מזל. 

דארט ויידר גם כאן -מקומו לא נפקד מנופף בחרב ובגלימה מזכיר את הרוע . שוב -מדים שחורים וקסדה בשער ברנדנבורג.
לפני השער 'מעגל מדיטציה למען השלום' . כריות ושמיכות שלא יקפא התחת המדיטטיבי מוכנות ליד הזמנה פתוחה להצטרף אל המעגל. פרדס חנה זה כאן.
מלי מצטרפת אל המעגל ואני מסיירת בשטח .כעבור ארבעים דקות היא חוזרת עיניה מבריקות והיא נרגשת כולה מספרת על חוויה מיוחדת במינה . מדיטציה למרגלות המקום ההסטורי ,למרגלותיה של אלת הניצחון סמל השלום .
מול סניף סטארבקס מתחילים להתאסף תיירים ומדריכים,אני מקבלת מספר (כמו שציינה טל אלון - מחלקים לא מטביעים את המספר..) המדריך שלנו-ליאו ,צעיר בריטי חובב הסטוריה בעל חוש דרמתי קומי מפותח ,ומראה ישראלי למהדרין . מוביל אותנו לסיור מרתק ארוך ומלא בסיפורים מענינים בנקודות הסטוריות של ברלין המזרחית. 
הסיפורים שלו מענינים הוא מרתק את הקבוצה , צועדת נמרצות אחריו  "זו פעם ראשונה שאת תלמידה כלכך שקדנית" אומרת לי מלי מתפעלת מהקצב שתפסתי.הסיור חינם* משלמים כמה שרוצים. מיד הישראליות שבנו מחשבות "כמה הוא מרוויח מקבוצה ל 20 אנשים? "..תופסות את עצמנו וצוחקות עלינו המתחשבנות.(* הערה חשובה בעניין בסוף הפוסט )
עברנו בתחנות החובה , באנדרטת השואה קיבלנו זמן לסיור עצמאי,חוויה מצמררת ומשעשעת גם יחד ,ההליכה בין האבנים הופכת להליכה בין מבנים גבוהים ,הד מכפיל את קול צעדי ומימין ומשמאל אבנים גבוהות ואי אפשר לדעת מי יצוץ פתאום בין האבנים.
מבוגרים הולכים בשקט ילדים משחקים מחבואים וקולות הצחוק שלהם מגיעים אלי. 


"ראינו איך זוכרים את הנרצחים עכשיו נראה איך זוכרים את הרוצחים" אומר המדריך(באנגלית זה נשמע יותר טוב)ומוביל אותנו אל מגרש חניה סתמי, כאן מתחת לאדמה היה הבונקר של היטלר, כאן התאבד וכאן נמצאו שרידי גופתו . ככה זוכרים את הרוצח הראשי . נו, טוף.
ליד בניין הלופט-ואפה אנחנו מדברים על ארכיטקטורה גרמנית "אין הרבה בנינים נאציים שנותרו על עומדם וכיום המבנה משמש את מס ההכנסה הגרמני " מעדכן ליאו ומספר על ה17 ביוני של מזרח גרמניה. עוברים אל החומה לשמוע עוד על ההסטוריה של חומת ברלין והחלוקה שלה למזרח ומערב . ההסברים של ליאו מוסיפים הרבה מידע ופרטים קטנים .זה מהנה ביותר.
הפסקה בקפה ארומה שהקפה שלהם מגעיל גם בברלין ,כל ישראלית שפגשתי בעיר טרחה לציין שהוא הקפה הכי טעים בברלין ,נו באמת.
בבל פלאץ .
סוף סוף .
מאז הספר חיכיתי לראות את היצירה של מיכה אולמן הנערץ עלי ,שתמונתו מופיעה על כריכת 'לפני המקום' .
אנחנו עומדים ומקשיבים לסיפור הכיכר , לא רחוק מאיתנו עומד איש ונואם וצועק ומקריא בלהט מספר שבידו . הומלס עם ארומה אינטלקטואלית נביא זעם בחצאית וגרביים. עומד על היצירה של מיכה אולמן אני כמעט נעלבת , מתקרבת ולא מוותרת על המקום . עבודה חזקה .האיש שעומד עליה ובנה לו שם את בית הסמרטוטים שלו קצת מפריע לי להתרגש.
בסוף הסיור הוצאתי את רשימת המלצות על גלריות מענינות שקיבלתי מטל, ושאלתי את המדריך,לצערנו את המעניינת בהן הממוקמת באי המוזאונים הוא לא הכיר.החושך ירד על ברלין המשכנו לטייל בשווקים וחיפשנו מקום לשבת בו לארוחת ערב. באיזור פרידריך שטראסה נפלנו על מסעדת "סושי נוסע "נפלנו תהיה ההגדרה המדוייקת ביותר היה גרוע והמחיר הזול לא ניחם אותי כלל וכלל,יצאתי רעבה .
לפחות הרחובות מקושטים באורות יפים.
"יש עוד תחנה אחת אחרונה שהייתי רוצה להגיע אליה " אני אומרת למלי שמסכימה מיד לצאת איתי להרפתקה .
עולות על 1S לכיוון ואנזה .התחנה לא הארמון .
האיש מהמלון אמר לי ששם נמצאת פלטפורם 17 . הדרך ארוכה ומתחנה לתחנה מתמעטים הנוסעים,אין תיירים ,וחושך בחוץ .הלב שלי דופק במרץ אני חושבת אולי לא היינו צריכות לנסוע לשם,אנחנו נוסעות ולא יודעות לאן. יורדות בתחנה האחרונה 
תחנה ישנה אבן וברזל והשילוט באותיות גותיות מעלה קונוטציות רעות. התחנה ריקה אנחנו יודרות ומחפשות , מה? לא יודעת.
פונה אל שוטר ושוטרת מגמגמת הסבר למקום שאנחנו מחפשות "פלטפורם 17" הם אומרים "זה לא כאן את צריכה להחליף רכבת לתחנה אחרת " מחליפות.
הולכות בתחנה חוצות מנהרה , הולכות לימין ,יוצאות מהתחנה , אין כלום. חושך ובית קפה ריק מאדם .
אני מבחינה בשלט קטן בגרמנית .
צועדות לשם. לא הכנתי שעורים ואין לי מושג איך נראה המקום שאנחנו מחפשות החשיכה כלכך גדולה שרק באמצעות המצלמה והפלאש שלה אני מצליחה לזהות שיש שם משהו.
העיניים רואות מה שהלב כבר הרגיש ,זה המקום. 
פס בטון , קיר אבן שנראה כמו מנהרה סתומה ,ושלט ברזל בגרמנית. מצלמת ולא מבינה מה כתוב .הדרך מובילה מעלה אבל כלכך חשוך ואני ממש מבוהלת ולא ממשיכה עם הכביש,מסתפקת בידיעה שהגענו.   
אנחנו מוצאות נר ומדליקות ,אני לא יודעת להגיד קדיש והגרון שלי חנוק מהתרגשות,בעיני רוחי רואה אמהות עומדות מחזיקות ידיים לילדיהן,רואה אנשים עומדים בתחנה מחכים לנסיעה שתסתיים במותם בסוף עולמם  בהכחדות היופי השמחה וכל מה שהיתה תרבות גרמניה שלפני המלחמה. בסוף העולם.
רוצה לשבת שם לרגע ולשתוק .בדרך חזרה אל התחנה אני שרה בשקט מה שרציתי לשיר בקול רם .
video
"מתי מגיע השלב בו אדם מבין שצריך לברוח?. האם הייתי מבינה בזמן ועוזבת את מולדתי ?" שואלת מלי את עצמה ואותי ואנחנו מהרהרות בדבר כל הדרך חזרה אל תחנת גן החיות.


היה לי חשבון ארוך ועקוב מדם עם העיר ברלין, חשבון שאי אפשר לסגור שאני לא רוצה להגיע בו לנקודת השוויון .
הדרך להתקדם הלאה בחיי היא סליחה .
הסליחה משחררת , גל ששוטף אותי ואחריו שקט קבלה והשלמה .
ברלין עיר יפה וכובשת ,פגשתי גרמנים נחמדים ,על כל אחד מהם יכולתי לעצור ולשאול בליבי "מי אתה ?ומה היו אבותיך?"
אבל בסוף הבנתי שלא,שאני לא רוצה ככה להמשיך ,שאנחנו לא יותר טובים מאף עם אחר. שאולי זה היה מקרי ואולי חינוך מיוחד שהביא דווקא את הגרמנים להיות הנאצים של העולם,שתי מלחמות עולם בפנקס החשבונות אבל גם באירופה של 1995 היו מחנות ריכוז , ובישראל שנת 2011 עוברים חוקים אשר מצרים את דרכו של היחיד ורומסים את האחר . גם אצלנו גזענות על כל שעל בין יהודים ליהודים ובין יהודים לכל השאר. אנחנו יודעים לאן מובילה נקמת דם ילד קטן אנחנו לא מכירים דרך אחרת. ואולי הגיע זמן שנכיר.


מסע לברלין - שתי חברות יצאו לדרך בים בם בום


*הערה לגבי הסיור.לאור גילויים מרעישים הגיעו באיחור ,תרשו לי לחסוך לעצמי הקלדה ונסיון לנסח, אצטט ישירות את טל אלון הברלינרית בעניין ה"חינם": מה שבאמת מבאס זה הסידור של המדריכים עצמם: זה שהם לא מקבלים שכר ומרוויחים רק מטיפים זה לא סוד – זה כתוב באתר. אבל מה שלא כתוב זה שהם מחויבים לשלם לחברה שלושה יורו על כל משתתף בסיור שלהם. כלומר מדריך שיוצא עם קבוצה של עשרים תיירים מתחיל את יום העבודה שלו במינוס שישים יורו. המנהלים הבטיחו את הרווחים שלהם, ועכשיו העובדים צריכים לסמוך על חסדי הטיפים. אז קחו בבקשה בחשבון שהסיור הזה הוא ב"חינם" רק אם אתם רוצים על מצפונכם מישהו שעבד קשה ועוד שילם על זה כסף. נראה לי שעשרה יורו טיפ זה המינימום, ועדיין זה ממש שווה"