הלב גמיש

 כשהם מתוקים כשהם כועסים וגם כשהגדול מקלל אותי באבי אבי ..
להיות לצידם . לאהוב לתת לרגש שלהם מקום לפחדים לכעסים לשמחות לאהבות לקבל נשיקות וגם בעיטות רגשיות מידי פעם.
כשהיא מעירה אותי שוב ושוב בלילה כשהיא מפזרת את כל הנעליים בבית כשהם משחקים יפה יחד כשהם מבקשים את הזמן שלהם על המחשב כשהיא צועקת 'לה לה ' וחוטפת לי את העכבר כדי שאתן להם לשחק בטלאטביז .     
כל הזמן להרחיב את המקום שיש ולתת לאהבה להוביל.
ברור שאני גם צורחת כשאני מאבדת את השליטה , אני האמא ואני משתדלת להיות יותר בשליטה מהילדים .
ככל שאני מבינה אותם יותר אני מאבדת את זה פחות .
אמש ,כשכולם כבר ישנו שכבתי בסלון מול הטלויזיה צופה בסדרה חדשה,שניה לפני שכיביתי ,הבליח רגע אחד של אמת  וריגש אותי , כשהאמא מבינה שהילד שלה לא מתקשר איתה והיא צורחת עליו 'די כבר די '(היה שווה לחכות )די כבר לקושי לנסיון לחיות כאילו הכל בסדר הכל מושלם וזורם , היא מבינה שהילד שלה מיוחד היא רצתה שיהיה רגיל ולא גאון ולא מיוחד אבל אין לה ברירה אלא להבין , ולצרוח 'די' .
ומכאן והלאה עם קבלת החלקיות שבמושלם עם קבלת הילדים שלנו כמו שהם כל אחד עם השפיצים המיוחדים שלו ,אפשר להתחיל לאהוב גם את החלקים הקשים יותר לעיכול .
ללמוד מכל טעות מכל קושי ,באמת להקשיב ללב הנקי .
לעמוד לצידו כשהוא קורא למורה שהפילה אותו 'מטומטמת' להציב גבול מולו ולכבד את הרגשות שלו , לא להקל ראש בחוויה שלו .
ולראות שגם מי שעומד מולו נע על הציר של מחנק ונשימה מרווחת .לאמא וגם למורה מותר לטעות (אבל פחות ממה שמותר לו )
ואני מה?אני כאן האמא שומרת מחנכת מציבה את הכן והלא במקומות המדוייקים לאותו רגע ואוהבת ללא
תנאי ללא סוף

בתמונה: עלים מהערוגה שלנו