Friday, May 3, 2013

הילדות של גלמן

צהרי שישי מוקדמים ,
אנחנו בבית .
יוצאת לשפוך את הקומפוסט בפח.

אישה בכובע גדול מתקרבת אל שער הבית.
אני מברכת אותה לשלום במבט שואל .
"אני מציצה אל בית ילדותי" היא קוראת אלי בחשש מה.
ומאחוריה מציצים איש ואישה . אחותה ובעלה.
כמובן שהזמנתי אותם להכנס , זה הבית שהן גדלו בו.
זה הבית שלהן.
מסתובבות בחצר ומסתכלות על העצים .
"זה המנגו הכי טעים שאכלתי בחיי" היא מצביעה על העץ הזקן 
סיפרתי להן את סיפור העץ ,ומזל של הפרפרים 
מחייכות למראה הטרסות שמתפוררות , ומזהות כל צמח זקן .
"זה שיח שאמא שלי מאוד שמחה כשמצאה שתיל שלו "
"כאן הכל היה גפנים" 
ונכנסות אל הבית מסתובבות בחדרים, מספרות לי את הסיפורים שרצו בדמיוני ,
איך טפיפות רגליים יחפות של ילדות רצות על אותן רצפות ישנות מתקלפות .
וכל הזמן אני רואה שהן שמחות, נושמות לרווחה.
"כמה יפה שימרתם את הבית, ואפילו שידרגתם אותו."
אני משתפת אותן באהבה שיש לנו אל המבנה הזה ,שהוא בית מהרגע שנכנסים אליו,
שבקירות שלו ספוגה הרבה אהבה. 
אהבת משפחת גלמן.
מבטיהן מלטפים את הקירות, ממש ככה, לא כאלגוריה לכלום. 
וככה אני למדה שהוא נבנה ב1942 , וכאן וכאן היו התוספות,
שהמשרד שבו אני יושבת עכשיו נבנה מאוחר יותר בשנות השישים.
איך אבא שלהן אהב גינון ,
איך אמא שלהן היתה גם היא משקה את הגינה במי הכביסה .
"הם היו מאוד אקולוגיים "
גם אנחנו (: 
ולפני שהן עוזבות את החצר הן אומרות לי 
"ההורים שלנו היו שמחים לדעת שאתם גרים כאן עכשיו "
אני מבקשת רשות לצלם אותן ליד הבית שגדלו בו. "אני צלמת" קצת מתנצלת על הבקשה המוזרה "חייבת לצלם דברים "
והן מתייצבות, צוחקות .
ומחליפות מספרי טלפון כדי שאוכל לשלוח להן את התמונה בוואטס-אפ...

וכל זה אולי לא היה מתרחש אלמלא ילדי העקשנים שסרבו בכל תוקף לצאת מהבית או ללכת לים.
תודה לאל על חסדים קטנים
וילדים שאוהבים להיות בבית...
רחלי ועדה הילדות של גלמן

...ויש המשך מפתיע..
במוצא"ש קיבלתי מייל מקסים מרחלי הבת של גלמן.
היו בו שלוש תמונות .אחת של הבית ושתיים משפחתיות
ורחלי כותבת : 

"התמונה צולמה על ידי סמי-צלם מקצועי ממוצא הודי אשר צילם את המשפחה כל שנה... מצבם הכלכלי של הורי היה בשנים אלה, כמו כולם, גרוע למדי ובכל זאת הם חשבו כי זה חשוב מאוד לתעד את התפתחות המשפחה." 

התרגשנו .
לקבל תמונות מלפני שישים שנה ויותר, ולראות משפחה מחייכת .
לראות סוףסוף בעיניים מי בנה את הבית שבו בחרנו לחיות ולגדל משפחה,
ועוד לגלות שהם יכלו להיות לקוחות שלי כיום..שבת'כלס הם בול האנשים שמבינים שתמונה ,פעם בשנה, היא אוצר של זכרונות ופוטנציאל להמשך הדור.
והנה הבית 
1942  לא גדר ולא כביש,
 "במרחב נזרעות דהרות סוסים לא נראים "


וחזרנו בספירלה הבלתי נגמרת של החיים -צילומי משפחה.
כי היום ומחר עוברים כהרף עין.
בואו פעם בשנה. תקדישו לעצמכם את הזמן והכסף.
אתם שווים את זה וההסטוריה המשפחתית שלכם היא מה שקורה ממש עכשיו.
לפרטים והזמנות 0522454032 


ותודה לאילנה פלדה ,שכנתי , שהזתה  והפיקה את אירוע מקום שמור כרכור ,שהביא את הבנות לביקור .


8 comments:

  1. אפרת סטרטינרMay 4, 2013 at 9:19 AM

    נעה, הכתיבה שלך ריגשה אותי מאד.
    איזה מזל שהילדים לא רצו ללכת לים, ואת זכית בביקור מתנה שכזה.

    ReplyDelete
    Replies
    1. אפרת, חופשי איזה מזל..את ראית כמה התלוננתי שהם לא רוצים לבוא..והנה -הפתעה

      Delete
  2. הי אני נועה הבת של עדה. מאד התרגשתי לקרא את הפוסט ובעיקר לראות את הבית והגינה. בפעמים האחרונות שהיינו באיזור הייתי מציצה והכל היה מוזנח ומדכא. לראות את הבית חוזר לתפארתו זה כמו לראות קצת את סבא וסבתא שלי, אני בטוחה שהם היו גאים בכם.

    ReplyDelete
    Replies
    1. נועה, איזה כייף. אמרתי לעדה ורחלי שהן מוזמנות להביא את הילדים והנכדים(?)לביקור בבית . ואיזה יופי -אמא שלך צלמת אני צלמת ושמי..נעה (: לפעמים אני חושבת שכנראה יש אלוהים שכותב לנו סיפור חיים מפתיע .

      Delete
  3. מדהים איך דברים מסתדרים. בודאות נקפוץ פעם הבאה שנהיה בסביבה.

    ReplyDelete
  4. אני לא יודעת אפילו איך להודות לך. אני הבת של רחלי ולא גרה בארץ, ככה שלא ראיתי את הבית של סבא וסבתא כבר המון שנים. מידי פעם יש לי חלום ביעותים על זה שאני מבקרת בפרדס חנה ומגלה שהבית נהרס ובמקומו הקימו וילה ענקית / קניון / רב קומות. אני כל כך שמחה לראות שהבית עוד עומד ושמצאה אותו משפחה שאוהבת אותו כמו שאנחנו אהבנו לבקר בו.
    זה באמת המנגו הכי טעים בעולם.

    ReplyDelete