Wednesday, October 24, 2012

השקט שנשאר (זה שיר דבילי,אני יודעת)

זה פוסט לא קל כלכך.
אני מצלמת מגיל צעיר, בערך כיתה ד . 
אני צלמת מקצועית עשרים ומשהו (אמאלה!)שנים .
בין הילדות לעכשיו מידי פעם קורה שעולה תמונה מפעם, מתקופת סרטי הצילום היקרים , ואני סורקת אותה ומשתמשת בה לאיזה עניין. 
ויש כאלה שיש בהן אנשים שמתו צעירים . 
חבר מהכיתה , חברה מהחיים , קרובת משפחה . 
בתמונות הם מחייכים וצוחקים, התמונות נשארות והם אינם .
ואני בשבילי תמונה היא תמונה, לא משהו מורכב .
בשבועות האחרונים בזכות כמה תמונות ומילים קצרות למדתי שיעור על אהבה לאהובים שאינם.
כמו למשל התמונה הזו :


 בית ספר תיכון , כיתה י"ב , אביגיל עדי אודי ואני (ושם מאחור  ניסים וסופי . ניסים חבר שלי בפייסטוק ואת סופי פגשתי בחנות הגדולה לציוד חקלאי במושב) 
אני בחולצת THE SMITHS שרכשתי בממון רב ב'בית בתקליט' אותו מקלט תרבותי שמצאתי ברחוב פינסקר בתל אביב .עובדת על פלקט שמבקש מכולם להרתם ולאסוף מהר כסף למסיבת סוף השנה המתקרבת. אביגיל עדי ואני צוות האירגון ,
עדי ואודי זוג אוהבים , לא נפרדים בשיעור ובהפסקה , תוך כדי הכנת הפלקט אודי מצחיק אותנו ומדבר שטויות. 
"תרשמי שגם אני עוזר !" הוא מבקש ממני ,אז כתבתי : אודי יוסף גם אוסף " כי זה היה מצחיק, כי אף אחד לא באמת חשב שהוא יאסוף את הכסף וכי התחבר לי החרוז ..למרות שהעזרה שלו היא בעיקר מורלית ולפעמים הוא מפריע לעדי להתרכז..

וזו התמונה שיש מאודי.
אין עוד, חיפשתי כל הבוקר , מצאתי הרבה אוצרות .
אבל לא של אודי, הוא היה טיפוס כזה שחומק מתחת לרדארים .
עד שנתפס , כשהיה חייל בג'יפ דוהר בדרך לא סלולה . 
הייתי בניו יורק כשאמא שלי התקשרה לבשר לי שהוא נהרג .
בטלפון עדי נשמעה מותשת "חשבתי עלייך היום, שחבל שאת לא כאן " היא אמרה לי ,אוקיאנוס מפריד ביננו .
"איך תקע אותי פה עם כל החברים שלו , כל השבעה..." 
ככה, מת . צעיר מידי , כדרכם של צעירים .
זמן לא ארוך אחר כך הצטרף אליו חברו הטוב ליאור , שנהרג גם הוא בתאונת דרכים ,בכניסה לבית הוריו .
כמו בסיפורים ובשירים של יום הזיכרון שניים שלא נפרדו בחייהם ומה אנחנו יודעים של מה שהם עושים לאחר מותם ? 
אני מאמינה שאודי חיכה לליאור בשער השמיים, על טרקטורון אדום נוצץ יוצאים למסע ארוך .

כשנעמה הזמינה אותי לכתוב פוסט לאתר שלה , סרקתי תמונות מפעם והעלתי לפיסבוק, לאלבום פרטי וסגור/
 לא ידעתי איך זה ירגיש לאנשים שהכירו אותו לראות פתאום תמונה שלו ברשת. פחדתי להעלות זיכרון פוצע , כאילו הלב לא פצוע מספיק כאילו הכאב לא נמצא שם כמו הד קלוש אבל מהדהד, כאילו אין יום שבו אני לא חושבת על תמי ...  השבוע כשתייגתי בחשש מה את עדי בתמונה , היא שלחה לי הודעה נרגשת. וביקשה אם אפשר שאשלח את התמונה למשפחה של אודי .
שלחתי, כמובן.
תמונות של אנשים שמתו צעירים, זה מלחיץ להעלות ולחלוק, כי אני מתלבטת בין החשיפה להצנעה, בין הפרטיות לציבוריות המסויימת , מה עדיף ?

עדי שלחה לי מכתב , ריגשה אותי מאוד ולימדה אותי שעור . 
על השמחה וההתרגשות שתמונת אדם שראית בפעם האחרונה לפני עשרים שנה מעוררת ( את זה אנחנו מכירים) אבל אדם שאי אפשר לפגוש ואפשר רק להתגעגע אליו , זה אוצר מרגש במיוחד. 
כי לפעמים את כבר בטוחה שזו, שלא יהיו הפתעות ממנו יותר..
והנה.
תמונה חדשה שלא ראית ,והוא שם חי ושמח וצוחק אלייך כמו שזכרת .

היא שאלה אם יש לי עוד תמונות ,
פתחתי את הארגזים והתחלתי לחפש...

התמונה היחידה שמצאתי הבוקר היתה זו 
מהטלויזיה , ביום הזיכרון. רעדה לי היד . 






18 comments:

  1. אני רוצה לזכור את הרגע הזה. בטח הסתכלתי עליכם בהערצה מהצד, חושבת שאולי עוד שנתיים גם אני אהיה "קולית" כזו, אבל יודעת שאין סיכוי. צחקתי ודמעתי, אני זוכרת את כולם.

    ReplyDelete
  2. נעמונה את מבינה שהתחלת לגלגל לנו את הגלגל הזה..תודה שלא התייאשת ובגילגול הבא- בבקשה לא להתרשם מחיצוניות ודימויים , ולבוא להגיד שלום .
    אני יודעת שהייתי טיפוסית קשוחה אז ..אבל בתוכו תאמיני לי , פעם אותו לב כמו שהיום .

    ReplyDelete
  3. פוסט מרגש ונפלא.
    תמר

    ReplyDelete
  4. מרגש ויפה

    ReplyDelete
  5. אפילו שלא הכרתי אף אחד מהם - אני דומעת מול הפוסט שלך. כאב האובדן, הצורך לזכור מחד ולהמשיך לחיות מאידך דווקא מוכרים. אני מניחה שאין תשובה אחת, או אמת אחת (לא כאן ולא בכלל) אבל נראה לי שהאוהבים שנותרו שמחים לכל אזכור וזיכרון של אהוביהם שאינם, נותן תחושה של הנצחה ואולי גם של מעט חלוקה בנטל ההישארות.

    ReplyDelete
  6. עשית לי דמעות.
    וגעגוע לאנשים שלא ישובו עוד

    ReplyDelete
  7. אחרי כל פוסט שלך אני נשארת מרוגשת בשל יכולתך הנפלאה להעביר רגשות ותחושות בכמה מילים ותמונות נפלאות.הפעם זה הרבה הרבה יותר מכך.מעבר לכל הנ"ל אני חושבת שוב על מקומינו כהורים במארג החיים של ילדינו החווים חוויות "כאילו בנאליות" המתגלות ברוות הימים כחרוטות עמוק בבשרם...נחנקת מהתרגשות . באגף ההורים של אז והיום.

    ReplyDelete
  8. הוי אמא .
    מי כמוך יודעת כמה 'בנאלי' הוא יחסי , וכמה מהסיפורים שלך שסיפרת לנו חרוטים בDNA הרגשי שלנו .
    תודה על התגובה. התלבטתי אם לפרסם ,האינסטינקט וההבנה החדשה שהתגלתה לי בזכות הסיפור הזה אמרו כן .
    המבוכה אמרה לא .
    אני מקווה שזה יעבור בטוב .

    ReplyDelete
  9. נעה, נדמה לי שאני צילמתי....המקור באלבום אצל אבא שלי.....בעיני, מקור לזכרונות נעימים, ככה הם נשארים אצלנו חיים....

    ReplyDelete
  10. This comment has been removed by the author.

    ReplyDelete
  11. פוסט מרגש ביותר, כל כך נוגע לכל אחד באופן אישי ..בישראל שלנו.
    כל אחד כמעט הכיר מישהו בעבר שכבר איננו...מדינה כזו.
    ריגשת עד דמעות!

    ReplyDelete
  12. נועה את יודעת לנגוע באופן ישיר שכה מייחד אותך ודרך המצלמה את מספרת לנו את הסיפור שהעיניים מדברות וקולטות את החיים. מקסים!

    ReplyDelete
  13. נעה,אוף , הדמעות מסתירות לי את המסך...הפוסט שלך הזכיר לי איך אני ואחותי היינו מוציאות את התמונה של אחינו שמת, בסתר, בלי שההורים יראו, כדי לא להכאיב להם. ואת אומרת דבר כל כך נכון, שהמבט הזה אחורה דרך התמונות יכול להיות מרגש, אולי אפילו מנחם בצורה מסויימת. נהדרת את!

    ReplyDelete
  14. ריקי,
    תודה על השיתוף ועל הסוד שיוצא לאור.
    אני עדיין מתלבטת אם זה היה נכון לפרסם . לפי התגובות שמגיעות גם בפרטי- זה היה טוב .
    לפי צנעת הפרט אני לא סגורה על עצמי ..

    ReplyDelete
  15. נעה,
    אני חושבת שכתבת כאן על זווית מאוד אישית שלך, חשפת משהו מעצמך ולא חיים של אחר. במובן הזה אני בספק אם הייתה כאן פגיעה ממשית בצנעת הפרט. ואם חשבת שחשפת יותר מדי, אני רוצה לומר לך שאני חושבת שעבור אדם שמאבד אדם קרוב, האפשרות להיפגש איתו מחדש באמצעות תמונה אבודה, סיפור או זיכרון, היא דבר מיוחד ומרגש.

    ReplyDelete
  16. haya_shtinberg tiipotOctober 26, 2012 at 3:41 PM

    מדהים ומרגש , עלו לי דמעות .

    ReplyDelete
  17. גם אותי זה ריגש .תודה נעה.

    ReplyDelete
  18. מרגשת את נעה. פוסט קסום ודרך מיוחדת להעלות את זכרם

    ReplyDelete