..'הולכים לחדר אוכל?' ..
השאלה הזו וחשש מהול בה ,עולה בכל שנה לפני יום העצמאות.
השנה גם .
עשור ומשהו שאני חיה עם קיבוצניק לשעבר , מסיבת יום העצמאות בקיבוץ היא סוג של טראומה משפחתית קולקטיבית ..התייצבות מעוקמת פרצוף משתקפת משולחנות סמוכים , מוכרחים להיות שמח. אחת חברת קיבוץ צווחת במיקרופון ומבקשת שנשב אל השולחנות הארוכים ,אשר משנה לשנה נעשים פחות חגיגיים ויותר ריקים (יתרון במקרה של חדר האוכל בקיבוץ ,כמה שפחות אוכל על השולחן פחות סיכוי להתאכזב בטעימה) ואח"כ מדליקים זיקוקים שממלאים את החלל עשן מחניק ואז שרים כמה שירים מישהו קורא מקמה חגיגית ושולי עובר למצב 'אין לי כח להנות 'ואנחנו מסתלקים .
השנה - לא .
השנה הבנתי שאם להיות עם הילדים במסיבה כללית עם אנשים מלבדנו עדיף כאן : קצת תוכן , הרבה רצון פשטות ותקלות טכניות ,קצת ביחד הרבה חיוכים צפיפות נסבלת, 'חברים ,נרים כוסית לכבוד מדינת ישראל ' נרים חמש שש יין פטישים ,שישחררו אותו כבר אמן ,'הורים להשגיח על הילדים ' דגלים דגלים ונפש יהודי הומייה.
וחוץ מזה ,איפה עוד הם יזכו לראות את אמא שלהם נוערת בשירה : 'איפה הבחורות ההן עם הקוקו והסרפן' ?
שירי יום העצמאות עם הטקסטים שהפכו נכס צאן ברזל אבל כלכך לא רלוונטיים לעולמנו כשירי פלמ"ח שוביניסטיים גבריים
(לא,באמת אין לי איפה להחביא סטן ורימון בחזייה אני באמת מצטערת..)
החלום נגוז ומתרקמת מציאות של חיים שמנסים בכל יכולתם להיות נורמליים.
אמא לשלושה שואלת את עצמה שאלות על מוסר על אמונה וסמל .וזה לא פשוט ,האמת אינה קלה או נוחה לעיכול ומי אומר שיש אמת אחת?
אבל הבוקר לשלוש שעות על הדשא מול חדר האוכל הרגשתי בבית.
אם כבר יום העצמאות אז בחניתה על הדשא .
פשוט ומקסים.
תחנות : קליעה למטרה ,ברכת גומי לדוג בה דגי פלסטיק, טרמפולינה,מתנפחים ,באולינג מאולתר בירידה של החניון החדש,קיר טיפוס, צמר גפן מתוק ,פופקורן ,וכמה ארגזים של ארטיקרח עוברים בין החוגגים .
מסורת בחניתה -טורניר כדוריד -הגברים מציגים יכולת פיזית (מתדרדרת עם הגיל..) משחקים ומזיעים וסביב סביב יושבות נשות השבט אמהות ובנות זוג ,ובנות זוג פוטנציאליות, עוקבות אחר המשחק. מחול חיזור מיוזע שמהווה תחליף לחגיגות האהבה המקראיות בשחת ..
יום העצמאות בקיבוץ, אין את התחושה הדוחה שיש במקומות רבים של ..'בואו נראה כמה כסף אנחנו יכולים להוציא מההורים של הילדים..' הכל של כולם ,בקטן בצניעות, ארטיק קרח למי שרוצה ואין תורים ודוחק ועצבים ,רק חופש ושמחת העצמאות המתחדשת. חזרה למידה לנורמליות :יורדים מהמגדל מרחיבים את תחום החומה (בונים בתים חדשים ויפים ,בניה ביטחונית נגד טילים)
וברקע על צלע ההר עמדות (נטושות ?) של חיזבאללה..
תחי מדינת ישראל
השאלה הזו וחשש מהול בה ,עולה בכל שנה לפני יום העצמאות.
השנה גם .
עשור ומשהו שאני חיה עם קיבוצניק לשעבר , מסיבת יום העצמאות בקיבוץ היא סוג של טראומה משפחתית קולקטיבית ..התייצבות מעוקמת פרצוף משתקפת משולחנות סמוכים , מוכרחים להיות שמח. אחת חברת קיבוץ צווחת במיקרופון ומבקשת שנשב אל השולחנות הארוכים ,אשר משנה לשנה נעשים פחות חגיגיים ויותר ריקים (יתרון במקרה של חדר האוכל בקיבוץ ,כמה שפחות אוכל על השולחן פחות סיכוי להתאכזב בטעימה) ואח"כ מדליקים זיקוקים שממלאים את החלל עשן מחניק ואז שרים כמה שירים מישהו קורא מקמה חגיגית ושולי עובר למצב 'אין לי כח להנות 'ואנחנו מסתלקים .
השנה - לא .
השנה הבנתי שאם להיות עם הילדים במסיבה כללית עם אנשים מלבדנו עדיף כאן : קצת תוכן , הרבה רצון פשטות ותקלות טכניות ,קצת ביחד הרבה חיוכים צפיפות נסבלת, 'חברים ,נרים כוסית לכבוד מדינת ישראל ' נרים חמש שש יין פטישים ,שישחררו אותו כבר אמן ,'הורים להשגיח על הילדים ' דגלים דגלים ונפש יהודי הומייה.
וחוץ מזה ,איפה עוד הם יזכו לראות את אמא שלהם נוערת בשירה : 'איפה הבחורות ההן עם הקוקו והסרפן' ?
שירי יום העצמאות עם הטקסטים שהפכו נכס צאן ברזל אבל כלכך לא רלוונטיים לעולמנו כשירי פלמ"ח שוביניסטיים גבריים
(לא,באמת אין לי איפה להחביא סטן ורימון בחזייה אני באמת מצטערת..)
החלום נגוז ומתרקמת מציאות של חיים שמנסים בכל יכולתם להיות נורמליים.
אמא לשלושה שואלת את עצמה שאלות על מוסר על אמונה וסמל .וזה לא פשוט ,האמת אינה קלה או נוחה לעיכול ומי אומר שיש אמת אחת?
אבל הבוקר לשלוש שעות על הדשא מול חדר האוכל הרגשתי בבית.
אם כבר יום העצמאות אז בחניתה על הדשא .
פשוט ומקסים.
תחנות : קליעה למטרה ,ברכת גומי לדוג בה דגי פלסטיק, טרמפולינה,מתנפחים ,באולינג מאולתר בירידה של החניון החדש,קיר טיפוס, צמר גפן מתוק ,פופקורן ,וכמה ארגזים של ארטיקרח עוברים בין החוגגים .
מסורת בחניתה -טורניר כדוריד -הגברים מציגים יכולת פיזית (מתדרדרת עם הגיל..) משחקים ומזיעים וסביב סביב יושבות נשות השבט אמהות ובנות זוג ,ובנות זוג פוטנציאליות, עוקבות אחר המשחק. מחול חיזור מיוזע שמהווה תחליף לחגיגות האהבה המקראיות בשחת ..
יום העצמאות בקיבוץ, אין את התחושה הדוחה שיש במקומות רבים של ..'בואו נראה כמה כסף אנחנו יכולים להוציא מההורים של הילדים..' הכל של כולם ,בקטן בצניעות, ארטיק קרח למי שרוצה ואין תורים ודוחק ועצבים ,רק חופש ושמחת העצמאות המתחדשת. חזרה למידה לנורמליות :יורדים מהמגדל מרחיבים את תחום החומה (בונים בתים חדשים ויפים ,בניה ביטחונית נגד טילים)
וברקע על צלע ההר עמדות (נטושות ?) של חיזבאללה..
תחי מדינת ישראל
התמונה של תמר והעיסוק בעצמאות נוגעים ללב. מאוד קינאתי בפשטות של חגיגת העצמאות שלכם, מישהו סיפר לי קודם, שהלכו להרצליה פיתוח לגן הציבורי ושם גבו 100 שח לילד על כניסה, לכמה מתנפחים וזיקוקים. האירוניה היא שכל הערב נהרס, כי היו כל הזמן הפסקות חשמל.
ReplyDeleteתודה ריקי,
ReplyDeleteגם כילדה מעולם לא גררו אותי הורי לאירועי יום העצמאות ההמוניים,פעם אחת ויחידה הייתי באירוע כזה כצלמת מטעם עריית אשדוד צילמתי זמרת אנונימית בתחילת דרכה-זהבה בן.