Sunday, February 27, 2011

felt food * " הרגשתי פיצה "

משהו קורה לי ...
הקדמה היסטורית לסיפור.
לא עניין אותי. לא התעסקתי בדברים שבתוך הבית,התחברתי לבן זוג מעצב מוכשר ובעל טעם מצויין ,אקולוג ,נחרץ,וחרוץ,לא היה כל צורך בהתערבות שלי בנושאי עיצוב הבית ותאורה.
וגרנו בבתים שכורים,גם אם שנים ארוכות בית שכור.
פעם אחת יחד עם חברה סובבתי את הכורסאות בסלון לכיוון של החלון ..זה היה בתקופת הנקה ונמאס לי לשבת לבהות בספריה הענקית שלנו ,אז עישינו מעשה העברנו את הטלויזיה על כבליה את הספות ותמונה או שתיים .

ופעם אחרת קניתי ביחד עם אמא שלי שולחן אוכל באיקאה ויחד גם הרכבנו אותו ,השולחן יציב ומשמש אותנו עד היום ואני תמיד גאה לספר איך הרכבנו אותו שתינו בתנופה של עשיה.
מלבד אפיזודות זכורות אלה ,לא עניין אותי כלום.

לא שתלתי בגינה ,לא ניסיתי אפילו לגדל בזיליקום בעציץ ,גם חמותי היקרה הפסיקה להביא עציצים פורחים כי הכל אצלי קמל. מילא בחורף ,פה ושם, היה יורד גשם.
אבל תחת השגחתי בעקביות כמעט מקצועית ,הצלחתי לייבש ולהמית כל פרח או עציף שניסה לגדול בגינה.
הייתי אישה מצטיינת בעלת עסק משגשג ,הרווחתי בערב אחד משכורת ממוצעת חודשית ,היה ביקוש ,ויכולתי לבחור לי מתי וכמה לעבוד.פירנסתי בשמחה את משפחתנו המתרחבת והולכת ,היינו המון בבית יחד שולי ואני
הוא עבד על המוצרים המרהיבים שלו טיפל בילדים בישל לנו ארוחות צהריים וערב ובנה את עצמו ואת הקן המשפחתי שלנו.
אידילה .היינו אוכלים יחד צהריים כל יום ,עובדים כל אחד בסטודיו שלו באותה קומה בביתנו השכור הענקי במושב בני ציון.כתף אל כתף בשלווה ונחת.
ואז עברנו לפרדס חנה .קודם קנינו בית ,בית חלומותי .
בן שישים עם רצפות חומות,אשר דורות רבים של רגליים יחפות רצו עליהן .שני חדרי שינה חדר עבודה סלון ומטבח. פשוט ויפה .כמו בית מלגו ,עם לבנים אדומות וגג רעפים וחצר נהדרת שעליה כבר כתבתי הרבה.
אהובי שיפץ את הבית בעצמו עם עזרה של צמד חשמלאים שלומיאלים ובחור אחד שעזר בשבירת קיר .
לא הגעתי אל הבית אלא לעיתים נדירות,כשהייתי באה ראיתי רק בלאגן וליכלוך ולא יכולתי לדמיין איך יראה הבית כשיסתיים השיפוץ.
חסרת סבלנות לפרטים כמו צבע הריצוף או הקיר, קיבלתי החלטה לרצף את חצי סלון במרצפות שהיו זמינות אצל היצרנים,נחמדות צהבהבות טרצו כמו של פעם,לא רעות בכלל ,וגם- לא דומות אפילו לריצוף הקיים שבשאר החדר. לחכות חמישה שבועות עד שגלוסקא ייצרו ריצוף תואם את המקורי שבבית ,נראה לי כמו בזבוז זמן משווע.
מה גם שברצפבהט היו כלכך נחמדים ואדיבים שמייד רצינו לסגור איתם.
כשהגעתי עם חברת הניקיון יומיים לפני שעברנו נכנסתי לחדר השינה העתידי שלנו והתקשרתי אל אהובי 'איזה צבע יפה בחרת לקיר '... באמת צבע יפה ,לא הייתי חושבת לטרוח ולבחור צבע לקיר .

עד כאן ההקדמה .

בשנתיים האחרונות משהו השתנה..מאז שנולדה הקטנה הורדתי את כמות העבודות ,צימצמתי את העסק,שיחררתי את הצלמים,ונפנתי אל מה שאני הכי אוהבת -צילומי משפחות ופורטרטים של אנשים(מפגשים מצומצמים ואינטימיים עדיפים על פנים חמש מאות אורחים בחתונה...),והתחלתי לקנן ,להיות בבית לאסוף את הילדים להכין ארוחת צהריים,לאפות עוגיות ולשחק שעות על השטיח.
אני גולשת באתרי עיצוב ולייפסטייל,קוראת בלוגים של סטיליסטיות לעניני בתים,מעיינת במגזינים ,חושקת במנוי למארי קלייר ,מזיזה מיקום של חפצים בבית ,אפילו יודעת איך לבטא נכון את השם הצרפתי המצחיק roche bobois 
לומדת לבד ומפלסת את דרכי אל הטעם העצמאי שלי .
גיחות מהנות אל האוסף של רענן ואביב מעלות בחכתי מגוון שכיות חמדה ואני אפילו לא מייצרת חור גדול בארנק או באוזון.
אני מחפשת מתכונים קוראת ספרי בישול,ומסתכלת סביב ,יש לי גינת ירק מזינה ,חברה מעצבת פנים ,ואפילו קניתי בדי ריפוד לבד ! בלי להתיעץ עם הגבר האחראי על הטעם בבית.

איזה אושר. לגלות את הבית ולצלם מה שאני באמת אוהבת.
בשבת האחרונה ,ישבתי כל הבוקר ליד הקמין המחמם.
בחוץ ירד גשם ואני גזרתי רקמתי ותפרתי ...
אורי אהוב נפשי ה'ילד לא שלי ואני מתגעגעת אליו בלב מפרפר ' יהיה בן שנתיים בשישי הבא.
בהתקף לא ברור של יצירתיות קניתי לבד בכל מיני צבעים (כל הצבעים שהיו בחנות) חיטטתי בבלוגים ואתרים של אמהות כאלה ,אזרתי אומץ והחלטתי על פרוייקט פיצה לאורי .
זה תוכנן כפרוייקט יצירה משותף לילדים ולי,דמיינתי איך נשב יחד: אחד יגזור שני יתפור והשלישית תסדר הכל לפי צבעים ומרקמים ,הגשם ירד על החוץ ואנחנו נהנה מזמן איכות של אמא וילדים...
וכמובן שהקמין יבער ואני אגיש עוגיות חמאה מתוקות על צלחת חרסינה צבעונית .
ובאמת כמעט הכל קרה ,הקמין בער הגשם זילפף ואני מצאתי את עצמי מול הר של לבד מספריים וחוטי תפירה ,מתאמצת להשחיל את החוט לקוף המחט ,מנסה להעביר תמונה לתלת מימד רוקמת בעקמומיות גוזרת ככה בערך לפי העין ותופרת ביד לא מקצועית.
הילדים..היו עסוקים בעניניהם ,יותם יוצא ונכנס רטוב ומבוצבץ ,תמר חגה בין החדרים מאבא אלי אל איתי וחזרה ,שולי במטבח מכין פנקייקס של שבת ואיתי משחק בחדר.
עסוקים.
סידרתי צלחת עם עוגיות חמאה ,והתחלתי לעבוד על עיוור ככה ייצא מה שייצא.
וזה מה שיצא :
 

פיצה עם תוספות,פלפל ירוק משני סוגים עגבניות בצל (הפיתוח העצמאי שלי )תירס וזיתים (רעיון של איתי)


פיצה ,שטוחה (לתפור שכבה כפולה עם גבשושית בצק קראסט..היה גדול עלי )
 ותוספות .
רוטב עגבניות וגבינה צהובה

עגבניה תלת מימדית מושקעת

פילפל ירוק פשוט ושלושה מושקעים (לא בתמונה)
פטריות בשני צבעים
רק אננס חסר לי ,לא היה צבע מתאים .
ופפרוני שאני אוהבת אבל לא יתאים מטעמי כשרות מצד האם וצמחונות מצד האב.

ואחרי שסיימתי הרמתי את הראש וראיתי מה מחכה לי :


וגם :


אז הלכתי לטפל בכביסה .
כשקמתי מתנומת הצהריים איתי הגיש לי עוגיות ופיצה וניל שהכין משאריות שמצא על השולחן

מתוק!
ידעתי שבסוף מישהו יצטרף !!
מה אני יכולה לאמר? היה שווה לעשות את כל הדרך מיסורי האומנית הצעירה בבצלאל עד לאמא הפרברית המרוצה שאני היום...


*felt זה גם 'הרגשתי' וגם 'לבד' (הבד) ואני אוהבת לחשוב שיש יצירה שקוראים לה' אוכל הרגשתי '
גם בעברית השם של לבד הוא קצת עצוב ..

4 comments:

  1. נעה, את כותבת יפה ומרגש, הפוסט כל כך אמיתי ונוגע ללב, נהנתי מכל רגע.
    אפשר להבין אותך, להזדהות איתך, פשוט תענוג.

    ReplyDelete
  2. תודה ורד או הדס...
    זה נעים שמזדהים

    ReplyDelete
  3. אורי שואל 'מה תרצי על הפיצה שלך?' ..המשחק הצליח

    ReplyDelete
  4. אורי בן השנתיים קיבל בהתלהבות גדולה את הפיצה הארוזה. וכל היום עובר מאחד אל השני בבית ושואל מה את/ה רוצה על הפיצה שלך.היום הוא ארח את סבתא רינה ועדי.סבתא רינה ענתה לו "פטריות"ואז ללא היסוס "איזה חום או לבן או שתיהם?..."

    ReplyDelete