בית ,ספר,מחשב

יום ראשון בבוקר
קשה להתעורר .
בד"כ הבנים קמים לפני מעירים אותי בסביבות שבע ואנחנו מתארגנים לגן ולבה"ס .
הבוקר יותם שוכב מתחת לשמיכה ,לא רוצה לצאת.
אני שאוהבת לישון ומאמינה ששינה יפה לבריאות לא ממהרת להעיר אותו ולנער אותו מהחלום.
הוא מגיח ושואל ' אני יכול יום חופש היום?' ולפני שאני מתעצבנת אני עונה לו שכבר היה יום חופשי שלשום ושלא מתאים לי היום כי אני חייבת לעבוד ובכלל...והוא בשלו 'אני רוצה להשאר בבית' ,מסתכלת על דף המערכת שמורכבת בעיקר משיעורים שהוא בחר ללמוד ומשני מקצועות "ליבה" ..רשומה בכתב ידו על נייר שהורדנו מהאתר של 'דוד אריה' : שעתיים חשבון ושעתיים עברית ,איתמר החונך ביום חופש ויואב החבר באילת ,תלוש ולא מעוניין ..הבנתי את התמונה.
 לא רוצה בכח "בסדר אתה יכול להשאר אבל אין טלויזיה ואין מחשב ויהיו לימודים לפי המערכת" ..."אין מחשב בכלל??"  " יהיה כמו תמיד -אחרי הצהריים ".. " טוב"  .
חזרתי מפיזור הקטנים ,אכלנו ארוחת בוקר ויום הלימודים נפתח קודם שישה עמודים בחוברת החשבון : הוא מתחיל כשיש קושי קורא לי ואנחנו פותרים יחד את השאלות,על הדרך מחפש במילון את המילה 'אסטרטגיה' כדי להבין למה מתכוונים כששואלים אותו ‘מה האסטרטגיה שלך לפתרון הבעיה ?’  ..‘להשתמש במחשבון ‘ הוא עונה בכתב יד…בעיה בחוברת של 'אוסף בולים' הופכת מיד לאוסף 'קלפי סופר גול' מייצר אצלו עניין והופך את תרגיל החשבון רלוונטי לחייו ..מעדני חלב אנונימיים על מדפי הסופר הופכים למילקי וניל ומילקי שוקולד, והוא מצליח לפתור את התרגילים .
 סופר, מתכנן, מפרק,מֶחשב בראש, ואז מעתיק לדף משובץ. 
תחושה של הישג ושמחה ממלאת אותו ואותי.
אח"כ הפסקה של רבע שעה הוא מבקש ממני לזמזם את המנגינה של yellow submarin שהיתה פעם הצילצול בבה"ס שלו (והוחלפה באסיפה ל'שוטר מבוורלי הילס')יוצא לשחק בחצר ..
'נו אמא נגמרה כבר ההפסקה?' ואני פוצחת בַשיר .
החלק הבא - משחקי חשבון 

יש אתר שב'משבר חשבון 'הראשון מצאתי ,והפך ללהיט בבית : משחקי חשבון בעברית באנגלית (מספרים הם מספרים גם באנגלית) אני מחפשת את האתר "אמא,זה נמצא במועדפים" הוא קורא אלי מההפסקה ..  
בוחרת  משחקי כפל הוא משחק ופותר וקצת נאבק אבל צולח את המשחקים ,אח"כ בוחר לעצמו משחקים שבהם קל לו יותר ,מה אכפת לי?הילד נהנה ומשכיל בו זמנית...
אני רואה ומבינה שהוא חושב אחרת, הוא רואה אחרת את הדברים ,חשבון יושב אצלו בראש בנקודת הסתכלות שונה ממה שבבה"ס מלמדים. הוא מעדיף לחשב בראש הוא מחבר מספרים במקום לזכור את לוח הכפל בע"פ ומיד פעם הוא נתקל בחישוב שכבר מכיר ואומר "אה את זה כבר עשיתי פעם אני יודע את התשובה" מה שנקרא לומד בע"פ אבל בדרך שלו.

מה שהיה אתגר שנוא הפך למשחק של שנינו .
במקום מאבק הנחתי לו ולחשבון והנה עברו שבועיים והוא חוזר אל התרגילים .
עכשיו הפסקה גדולה הוא יוצא אל החצר להאכיל את התוכים ולשיר .
שיעור עברית. בעברית קל לו הוא לומד חומר של כיתה ה' וגיאוגרפיה במקום עברית של כיתה ג' .
הוא עובד בחוברת על מניה נכונה של זכר ונקבה ,כותב מאמר קצר בנושא ומתאמן ומשתפר מאוד לשמחתי הרבה, ואח"כ יוצא לשעת קריאה 'מטילדה'הילדה המחוננת והלא מובנת  (למרות שלדעתו כבר אין שם קטעים מצחיקים ..אחרי השיא של הדבק ורוח הרפאים ..).שעת קריאה אצלו לעיתים קרובות זו שעת בליסה של ספר או שניים.

חבל שצריך לחצות כבישים בדרך אל הספריה הייתי שולחת אותו לשם לשעור עברית...
והבוקר הזה שכמעט עלה על דרך הכעס והמריבות נותב למשחק ללימוד מאהבה .
אני מסבירה לו שככה זה "הום סקולינג"..האמת - אם לא היה העניין החברתי הייתי משאירה אותו בבית שילמד לבד ,הוא עושה את זה כלכך טוב.

אני עובדת והוא גם - פורטרט עצמי 

מתנה לאישה בת 40

הילה היא בת דודתי , אמא שלה ואבא שלי -אחים.
עמית בן זוגה של הילה התקשר אלי הוא רוצה להכין לה הפתעה ליום הולדת  .
יש להם שני בנים תאומים בני 8 והילה בשבועות אחרונים של הריון , בת 40 . אין מה להגיד האישה גיבורה,הריון בגיל ארבעים זה לא פשוט , אחחח נשים נשים אמיצות וחזקות אפילו כשנראות שבריריות כמו איילה .

הוא הביא אלי דיסק מלא תמונות חשבתי מה לעשות וזה מה שיצא : 

הדפסתי את הקולאז/ על קנבס בגודל 50/70 ס"מ שיהיה מקום על קיר פנוי ושלחתי עם שליח עד לעבודה של עמית, הוא התקשר נלהב מהתמונה ורצה להזמין אחת גם למשרד...

משפחה יפה ואישה יפה , שיהיה במזל טוב ובהצלחה .

*עיצוב והפקת אלבומי תמונות וקנבסים מיוחדים , מהתמונות שיש לכם בבית או כאלה שאני אצלם 

לפרטים והזמנות 0522454032

עין יפה ..צילום נשי

את רעות אני מכירה מאז שהיתה תינוקת עם עיניים ענקיות , הייתי עושה לה ביביסיטר ,בבית של הוריה שהיה מלא עציצים וחפצים יפים . אמא שלה עידית פגשה אותי בחנות שלה נכנסנו לשיחת חולין ואז היא סיפרה לי שרעות שונאת מצלמות .מסיבות שונות ואישיות היא פיתחה יחס של טינה כלפי המצלמה ועידית היתה רוצה לתת לה במתנה סשן של צילומים שישקפו אליה את עצמה האהובה . מייד הסכמתי לרעיון אני כלכך נהנית לצלם נשים ולתת להן את הזמן והתהליך לקבל את עצמן כפי שהן משתקפות בעדשה ובעין האוהבת שלי .
רעות התרצתה ובאה . ראיתי לפני אישה מהממת מלאת חיים וחיוניות דעתנית בליינית שאוהבת לרקוד להביע את עצמה ויש לה מה להביע . רעות שמה דיסק שהיא הביאה מהאוטו ועם המוסיקה האהובה עליה התחלנו בצילומים ,התהליך היה איטי היא באמת שונאת מצלמה ..ואני ככל שהתקדמנו בצילומים יותר התלהבתי ממנה וממה שהיא מביאה לצילום . נשית בסגנון צועני צבעונית בשיער מתולתל ותנועה בגוף .
זה היה בשישי בבוקר ,לא התאפקתי ובשבת כבר העלתי עבורה א התמונות לאתר שלי .התגובה לא אחרה לבוא .
רעות היתה מאושרת מהתמונות ומהשתקפותה בהן היא אהבה את עצמה ואת צלמה ולא יכלה להתאפק לראות אותן מודפסות.
אם לא היתה לי תקלה במחשב הייתי יכולה למצא את המייל הנרגש שלה ולהעתיק אותו לכאן.
איזה כייף זה !

להיות חלק ממשהו טוב .

תמונות חדות

הייתי בערך חמישה חודשים אחרי לידה , חשבתי שהגיע הזמן להתחיל להתעמל ולנסות לחזור למה שהייתי(מבחינה חיצונית ..) בזמן שסיכמתי עם עצמי את המחשבה ובחרתי בפילאטיס ,הטלפון צילצל ועל הקו היתה נורית מדריכת פילאטיס.
היא התקשרה להזמין  ממני צילומים של המכון שלה בגבעת עדה .
לאחר פגישת הכרות  , קבענו יום לצילומים .
בבוקר הצילומים הבנתי שאין מי שישאר עם תמרי בשעה שאני מצלמת.
העמסתי אותה יחד עם הציוד ,ונסענו לצילומים .
את תמר הרכבתי עלי לאורך כל זמן הצילום במנשא הקסם שלנו יאמו שלא ברור לי כלל מה הייתי עושה בלעדיו ...
הבנות התאמנו ואני הסתובבתי בינהן וצילמתי .
אני אוהבת להסתובב ולצלם אנשים או מקומות עבודה שלהם , יש אופי ואווירה במקום ואני אוהבת להרגיש אותם ולקלוט אותם בתמונה.
המקום הזה כמו הפילאטיס שעושים בו - מדוייק מעוצב חד ומאתגר את הגוף .
התמונות יצאו כאלה גם -חדות מדוייקות והמראות שמחזירות אל המתעמלות את דמותן שמשתקפת בהן כדי לראות האם את מדייקת בתנועה. אני נמנעת ממראות בעיקר כשאני רוקדת או מתעמלת כי זה מבאס אותי לראות דברים שאני לא רוצה לפגוש ..כמו בטן שנוזלת מהמכנסיים או תנועה עקומה .
אחרי הצילומים נמלאתי אמביציה להצטרף לפילאטיס ..החזקתי מעמד שני שיעורים . נהנתי בשעור אבל כאב לי אח"כ . לפני חודש כשנסעתי לתקן את המחשב שלי פגשתי את התמונות שלי כפוסטרים ענקיים שמכסים את חלונות מכון פילאטיס בחדרה. שמחתי לראות שהן משמשות את נורית ,הייתי גאה בתוצאה .
ובנתיים , אני לא עושה שום התעמלות ... 

silver screen

פעם לפני הרבה שנים הייתי רק אני , בדירה שכורה בתל אביב. היה לי הרבה זמן מסך ,בהיה אדישה באירועי העולם שסביבי .תוכנית טלויזיה אמריקאית משנות ה50 על נימוסים והליכות, הוקרנה משום מה באחד הערוצים ואני נדלקתי - הכל היה שם מאוד ברור מה כן ומה לא איך בחורה טובה צריכה להתנהג , היו שם משפטים מאוד החלטיים שעשו לי קצת לצחוק וקצת לרצות להאמין שאפשר להיות בחורה טובה שעושה את הדבר הנכון ..וללמוד הכל מהטלויזיה .

   

                                       

הצבתי מול הטלויזיה מצלמה על חצובה וצילמתי תוך כדי צפיה  .
ומאז פיתחתי הרגל כזה - לצפיה דרך מצלמה וככה צילמתי במשך כמה שנים . עבודות לעיתון ,צילומים של אירועי מיוחדים ,הלוויה של נסיכתי דיאנה ,פיגועים ,ראיונות , והרבה הרבה סרטים בשחור לבן.
פעמיים ביום הקרינו בערוץ הסרטים - סרטי אהבה ישנים בשחור ולבן ,מעולם שהיה הרבה יותר שחור לבן מהיום . היה אהוב היתה אהובה היו צרות והיה סוף טוב.

הלב שלי היה פחות גמיש אז  שבור ועייף וחשדן .אביתר בנאי הוציא שיר : 'צריך להפסיק לשקר בטלויזיה על אהבה' הוא אמר במילים מה שהתמונות שתקו .
את אלפי הפריימים שנאספו פיתחתי ושמרתי באוסף תמונות .

חודשים ארוכים עבדתי בחדר חושך עם אמולסיה צילומית חיפשתי חומר שיתאים להדפסה ובחרתי באלומניום . ובסוף ביחד עם המילניום שהתחלף(אמרתי שזה היה מזמן)
היתה תערוכה מוכנה . רק לא היה איפה להציג אותה .
התחברתי אל סינמטק תל אביב כי היה לי קל לגשת אליהם בלי לפחד מגלריה אמיתית .
היתה אחלה תערוכה כולם באו והרבה אנשים רצו לקנות את העבודות וגם קנו ..
התעסקות של שנים מצאה תימצות מדוייק ונכון . הכל התחבר ,אפילו מצאתי אהבה.

לפני שנה , הוצאתי את התמונות שנשארו מהתערוכה ותליתי אותן בבית שלנו .
מעל הכיריים תלויה 'היי אישה טובה ורעיה למופת' ליד המחשב בפינת העבודה מסתכלת עלי מרלין מונרו ואומרת 'לא חכמה כלכך'
וליד הדלת בצאתי ובשובי אל  הבית שלנו יש מסר אחד שחוזר ומזכיר : '
כשהאהבה נכונה הכל נכון' -'אמת לאמיתה'

 

ערוגת סתיו

מחר חמסין היום נעים .
לוח השנה אומר  סתיו איתי אומר חשון יותם אומר נובמבר ,אני תופסת חלון של זמן שישי אחה"צ - הגיע זמן לשתול.
קניתי מעמליה ,אמא של הגינה הקהילתית ,שתילי חורף .
שבוע הם שהו בעציץ במטבח התחזקו והצמיחו עלים .
והיום שתלנו אותם
חפרנו בידיים בקומפוסט הביתי ,השקנו וכיסינו בשמיכת עלי שלכת  .
אח"כ באמבטיה משותפת שטפנו את הבוץ מהרגלים .

ואני מתפללת לגשם ולעוד דבר : שהפעם לא ימותו הצמחים ..

שאזכור להשקות בזמן, שהאדמה תהיה טובה ,שהחרקים יחפרו תעלות איורור ויהיו לנו חסה כרובית ברוקולי ועלים ירוקים לסלט .

שיעור בחשבון ונשימה

הגענו לכיתה ג' ופתאום יש שעורי חובה ופתאום שיעורי בית והילד מפריע בשיעור והמורים מורים כמו בבה"ס שהייתי בו ילדה , ופתאום אני מוצאת את עצמי עומדת בתחתונים בצהרי היום צועקת על הבן שלי בטון פיצ' גבוה כלכך שתיכף אני אתפוצץ.
והכל בגלל שיעורי בית .
אני מתעצבנת ומייד מצטערת שאמרתי שאזרוק את הספרים לפח שלא יילך יותר לבי"ס .
חצי שעה לפני כן בשקט ובשלווה הבטחתי  לו שאני איתו באש ובמים ,והסברתי שכדי לשנות את המערכת צריך לפעול מבפנים ולא להפריע בשיעור גם אם משעמם לו. ומשעמם לו .והוא שונא חשבון חושב שהוא טיפש ולא מבין.
התיסכול שלו מדביק אותי והופך לכעס, אני מתנצלת על הצעקות ומבקשת להתחיל מחדש .
הוא מכין לנו משחק קופסה שהוא חושב שאני אוהבת ואנחנו משחקים ולא מדברים על שיעורי בית בחשבון .
אני מרגישה מתוסכלת וכועסת , הפכתי לשוטרת שיעורי בית לשוטרת נוכחות בשיעור ,ולא לשם כיוונתי ולא רציתי להגיע למקום הזה.
לקח למורה שלנו מכיתה א ב שנתיים להראות לנו שאפשר לסמוך עליו שיש לו מידה וחוש ללמוד בקצב ובאופן שהוא רוצה . וכלכך הייתי מאושרת וגאה בבה"ס הליברלי ,בילד שמלמד אותי שגם מחוץ לשיעור הוא לומד .
ועכשיו  כולם באותה חוברת באותו עמוד .
ואני מתפרצת עליו כשבעצם מה שאני באמת רוצה לעשות זה להתנער ולהתחיל הכל מהתחלה .
ואז אני מוצאת לוח שבו הוא עשה לעצמו תירגול חשבון והוא אומר לי 'אמא הבנתי כל מה שהייתי צריך לדעת זה מה זאת אומרת תרגיל כפל'
מקבלת שוב חיזוק למה שהאמנתי בו כל הזמן : בית ספר דמוקרטי -זה כן מתאים לכל ילד ,זה כן צריך להיות חוזה של כבוד בין הילד המורה וההורים,לא צריך להיות בכפיה ,כל אחד בקצב שלו , עם הרבה כבוד והדדיות ,עם בחירה ואחריות ומחויבות .
'אתה רואה'אני אומרת לו אחרי כמה דקות כשאנחנו מחובקים 'לפעמים צריך להגיע לקצה של מריבה להוציא את כל הכעסים החוצה כדי לעבור למקום חדש של הבנה'

ים שלנו

בכיכר לפני הקיבוץ אני מרגישה ששוב עולה לי הלחץ 'האם השומר הרע יעצור אותנו בכניסה?' 

מתרגזת על עצמי .

אחרי שנים של כן ,היה 'לא' אחד מגעיל ומאז בכל פעם שאני מתקרבת אל השער ,הבטן שלי מתכווצת קצת.

'ססאומו ,מה אני רוצה ?ללכת עם התינוקת שלי לחוף הים?למה זה צריך להיות עניין מסובך של חניה ותחינה?

הים -ים תיכון והוא של כולנו ושל אף אחד, לא?אז למה הקיבוצניק שבשער לא נותן לנו לעבור???'

אני מדברת אל עצמי בקול רם 'זה נהיה מלחיץ ומעצבן שאת נלחצת'

שמאלה לשער הקיבוץ ,הנה השומר ,הוא עומד ומדבר עם מישהו מסתכל עלינו ,אני מחליטה להתעלם מקיומו ולהמשיך לנסוע.

דקה אח"כ אנחנו עומדות ומסתכלות על זה :

חולצות נעליים וסנדלים עומדות ומסתכלות 

החוף ריק  אין איש מלבדנו .

תמרי אוספת אבנים ובריצה ברווזית ממהרת אל המים לזרוק אותן .

גל ועוד גל מגיעים אל החוף ומרטיבים לנו את הרגליים ,

צעד ועוד אחד לתוך המים בעקבות האבן שזרקה-והיא מתיישבת בלבוש מלא כולל חיתול, כולה בתוך המים .

טוב שהבאתי מגבת ותפוח .אני מחלצת אותה מהבגדים הרטובים והקרים .

איזה סתיו מקסים,רוח נעימה ושמש נעימה והכל בדיוק במידה המושלמת.

יושבות לאכול יחד תפוח

 

מרחוק על החוף מתארגנת קבוצת ילדים נכנסים אל המים עם סירות קייאק צהובות , כמו שורה של ברווזים אחרי המדריך משיטים וצועקים אליו שיחכה . אני מקנאה בילדים , מתנדנדים על הגלים השקופים . 

שוכבות על החוף . הכל מלא צדפים ואבנים קטנות מצע מושלם לשכיבה .

מאחורינו מגיחה פתאום שמנמנה בלונדינית וחברותית ביותר  כלבת לברדור נשכבת לצידי ואנחנו מלטפות אותה.

'איזה קסם' של אמיר לב מתנגן לי בראש .

איזה קסם ,שתינו .

בעשר וחצי , אנחנו מתקפלות .

שני רוסים שמנים

נהיה כאן קצת מורבידי עם כל ימי הזיכרון שלי.

ביום שישי אחרי שירד קצת גשם נסעתי לביקור פתע ב'אוסף'

לא שתיתי קפה למרות שהציעו , דיברתי דיברנו חיטטתי הרמתי מדדתי והסתחררתי מהשפע .
תמר מדדה נעליים של גברת אספה בובות תוכים קטנות
והקשיבה לשיחה
יצאתי משם עם שלל מארצות הכפור הסיבירי
אחד -שמן רוסי שהוא גם רדיו שעובד אך לא קולט כלום.
אבל הוא כלכך חביב ותמר בטוחה שהוא בבושקה ומנסה לפרק לו את התחת .

  אחד שמן אדום - משקל מטבח מושלם

'אתה בטוח שזה לא שוקל ברוסית?זה בגרמים לא רובלים ?'

הבאתי אותו הביתה רחצתי אותו והוא חזר לזהור באדום כמו שפעם רוסיה היתה ..

מאז הילדים כל הזמן שוקלים עליו דברים :טלפונים קופסאות שימורים נעליים
ונשיקות.

האוסף בקיבוץ משמרות

יותר מחנות יד שניה - זה מסע בזמן

פתוח כל הזמן

מסבירי פנים 

אקולוגים ומשפחתיים

תמונות שבפנים

בין התמונות שלא הספקתי לצלם יש אחת :
את עומדת למעלה על המדרגות בבית שלך ושל יובל בטבעון, לבושה מכנסי טרנינג לבנים וחולצה מסתכלת עלינו יורדות אל המכונית . את קוראת לי ואני מסתובבת אלייך -פנייך עגולות ובוהקות ואת מחייכת ואומרת לי 'בעוד חודשיים נעשה מסיבה גדולה יהיה על האש ' אני מחייכת אלייך בחזרה ומביטה למעלה 'בטח שנבוא ! עם הילדים!' אני מעבירה יד על בטני ,איתי מחכה שם לתורו לצאת אל העולם.
ושתינו מביטות בעיניים.
'את יודעת ' גלית שוברת את השתיקה 'יום אחד יגיע הטלפון שיודיע לנו ' אני מבטלת את דבריה :'איזה שטויות,נראה לך אפשרי ?' התמונה הזו מתרחשת בצמת מרומזר שלוקחים בו  שמאלה ל'נשר' (אני לא מכירה את הצמת הזה אבל  זה שם)
באמת הייתי כלכך תמימה ?
באמת,ראיתי אותך ככה חולה ולא הבנתי?
כן , באמת.


תמונה אחרת :מטבח הדירה בדב הוז ,משמאל הדלת למקלחת ממול חלון המרפסת , על אדן החלון בצנצנת ריבה שקופה נובט ומטפס גרעין של אבוקדו .
 מהחלון אור מזרח נופל על הפינה הזו צבעונית ויפה .'תמיד את עושה כל דבר אסתטי'


 והנה אנחנו הולכות יחד בפלורנטין יורדות מהמשרד שבו את עובדת ,לכיוון החומוס של החתול המטפס (שהיה שודד ואח"כ הפסיק ) בטקס קבוע של מפגש  צהריים .
על מה אנחנו מדברות כל הזמן?
באחת הפעמים האלה אמרת לי לא להתחיל לעבוד כצלמת אצל מישהו אחר 'אם הם כלכך רוצים אותך סימן שתוך שנתיים יהיה לך כל מה שמושך אותם אצלך..מחשב,כסף..' באמת ,נשארתי( והיה לי הכל אפילו מחשב)
את התמונה הזו צילמתי משום מה מלמעלה ואחת מאיתנו לבושה סוודר אדום..


 ועוד אחת שאני אוהבת במיוחד כי היא כלכך מתמצתת :
באור יום ב'מרפסת' שלך אנחנו יושבות ומדברות,שתינו עסוקות בכאבינו מנחמות את עצמנו בבריחה למפגש באמצע היום. נגמר הדיסק של גונג ,את קמה והולכת אל המערכת ושמה שיר אומרת לי 'תשמעי איזה שיר יפה ' הביטלס נשפכים אל החדר .פס הקול של חיינו היה מעולה,הכל היה סביב מוסיקה וצילום .


אני עולה אלייך במדרגות עייפה ועצובה סוחבת אלבומים לעיצוב ..כשאת פותחת את הדלת אני מרימה את הראש מהרצפה ואל חדר המדרגות החשוך גם ביום  ,מתפרצת אלומת אור ובתוכם אמא ובן ,תינוק יפה עם עיני שקד ,מחייך אלי . ואני נושמת לרווחה ואומרת לך שהדבר הכי יפה והכי מחזיר לפרופורציות הוא הילד שלך היפה והזך .


ככה יש לי כלכך הרבה תמונות ומקומות שהם שלך .. ומקום כמו הכביש שנוסע צפונה אחרי יוקנעם ,הכביש שירדנו בו ימינה לכיוון בית הקברות של טבעון שמאז הוא הכביש של תמי .

הכל בתמונות הרבה זמן ומחשבות וצחוק ובכי ושותפות סוד ,ורגעים שאת כאן  נוכחת .


ופתאום כל אוקטובר סיפורים ותמונות של נשים של מחלות של בדיקה עצמית ..ואני שואלת אם זה חודש המודעות או משהו? ואומרים לי שכן.
שלא רק מחנכים,גם מזכירים ומספרים, אני מספרת .


אהובה ,
החמישה עשר בנובמבר בכל שנה הוא יום הזיכרון הרישמי , כולל עצרת במטבח והדלקת נר זיכרון .
לעילוי נשמתך המוארת שהיתה טובה והביאה הרבה אהבה ויופי אל העולם .

את עכשיו כמו כוכב מנצנץ במרחב את חזרת אל ביתי ,  עכשיו את איתי אני קוראת בשמך לבתי

חביתה לארוחה ערב

זה קורה הרבה

אני פותחת את המקרר להוציא ביצה
ומוצאת שם חבורת חצאי לימונים קטועים שלא הספיקו להגיע אל הטחינה
בסוף הם מצטמקים ונזרקים לפח הקומפוסט

אבל לאומי

'ביום הזיכרון ליצחק רבין יורד גשם' קביעה מטאורולוגית של בן שמונה . הוא אומר יצחק במילעל וזה פחות או יותר העניין מבחינתו.
אני עדיין מופתעת שהזמן עובר שעברו חמש עשרה שנים שהחיים המשיכו בזרם שלהם ואין מה להוסיף על .."מה היה יכול להיות אילו .."האבל הפרטי התחלף בלאומי הרגש האישי הפך לעוד בית ספר ע"ש רבין הפאתוס - כמו חומה שקופה של ציניות -כיסה על מה שהרגשתי אז .
בנתיים חמסין אפילו גשם לא יירד.
בערב יצאנו מהבית ברחוב שמעון התרס"י להופעה של רוקפור במועדון הטריפ ,בטלויזיה ראו אותו מדבר עם סיגריה ביד ואמרתי אל המסך: 'אוי יצחק יצחק (גם במילעל )הסיגריות יהרגו אותך..'ויצאנו.
באמצע ההופעה שמעתי כמה נערים בקהל מתחילים להעביר בינהם שמועה 'ירו ברבין' אחרי כמה שירים הגיעה תמי ,היא איחרה המון 'היו מלא פקקים בדרך הכל היה סגור' היא אמרה וכששאלתי אם היא שמעה משהו היא אמרה 'כן,ירו ברבין'..
נשארתי, ההופעה נמשכה. ר׳ רצה ללכת אני רציתי להשאר אמרתי 'כבר קרה מה יכול להשתנות,בטח סתם מנפחים את זה ,בטח לא קרה כלום ,אחרי ההופעה יהיו אותן חדשות'
שבעתי מחדשות מפיגועים מפוליטיקה רציתי לשמוע את החברים שלי מנגנים.
(חור בלבנה :'תראו מה יש לו ביד מה שמפריד בין טוב לרע ,זה אחי' )
אלי הפסיק את ההופעה ואמר שירו ברבין וזהו .
נסענו הביתה הגענו בדיוק בזמן ל 'ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה'...ומאותו רגע הכל היה אחר למשך כמה זמן ,באופן אוטומטי דחפתי קלטת לוידאו והתחלתי להקליט את השידורים .למחרת -בלילה נסענו לירושלים לעמוד בתור הארוך עד הבוקר לעבור על פני הארון . בדרך חזרה עצרו את התנועה שיירה של מכוניות שרד עברה אותנו איש אחד התחיל לקלל ואני צרחתי עליו נורא .
היה עצוב היה מחניק הרגשתי נטושה .
(כמה שנים אח"כ רקדנו בכיכר כשברק זכה בבחירות .באמת,היינו נאיביים .)
אני כבר לא רוקדת בכיכרות ולא מאמינה לפוליטיקאים הדברים ממני והלאה אני מחנכת את ילדי ומתעלמת מהשאר זה הכל משחק , משחק בחיים של אנשים. להשאיר את ההחלטות לאחרים זה חוסר אחריות אני משתדלת להחליט כמה שיותר על עצמנו ולצמצם ככל האפשר את השפעתם של ההם  עלינו ,ובכל זאת אני צריכה להסביר לילדים שלי למה ואיך מתנהלים כאן דברים ובכל זאת אני חיה במדינת אפרטהייד ומשלמת מיסים ולא ממש מורדת או יוצאת לרחוב עם שלטים פעם הייתי צועקת .
פעם הייתי .
התמונה הזו צולמה בכיכר מלכי ישראל ,לפני ש..
חלק מעבודת הגמר שלי .
אומנות מדברת בשפה פשוט אל הקרביים לעיתים יש לה כח נבואי , סה"כ רציתי להגיד שאני מחפשת בית .
ובסוף יצא שאני לא לבד ...




(חיפשתי קישורים למילה רבין לשים כאן בפוסט ומצאתי את ההקלטה של 'ממשלת ישראל מודיעה בתהדמה ' והציניות שלי התפוגגה באחת צמרמורת בגוף והלב שלי מחסיר פעימה .

אחד קפה שתיים קסם

'אנחנו עושות בדיקת ספונטניות' רות על הקו אני עם הכלים מהכיור אל המדיח ,הבית במצב  עוזרת (מסודר אבל מבולגן) 'יאללה בואו '. בדיוק כשחשבתי להתחיל לצלם את הנשים שאני מכירה מכאן  ...
מגיעות שתיים יפות ורעננות על הבוקר, בשקית נייר מרשרשים בוקרסים וקרואסונים אני על הקפה והמצלמה.
רות צריכה צילומים לאתר שלה חגית 'הספרנית'* באה כבונוס ,יש לה שעה ואח"כ פגישה .
רות היא מורה ומדריכה. עשיתי איתה מסעות בזמן ובגוף ,איתה למדתי על עצמי ועל מה שאני עוד רוצה להיות, היא פתחה בפני את קלפי הטוטם האינדיאנים שהיו לכלי יקר שימושי ומלא קסם שמשמש אותי.
 איך לצלם אותה?פנים מוכרות שישבתי והסתכלתי בהן במשך הרבה שעות ,איך לתפוס את המבט החם שלה?,רות עם הידיים הארוכות (או שהן רק נדמות ארוכות?) אצבעות שטורפות קלפים במהירות ,וטבעת אחת שתמיד נראית כאילו בלחיצה אחת מעבירה אותך מימדים .
 אני מצלמת כאן ושם וככה וככה היא מחייכת ואני רואה את הילדה שלה מבצבצת בחיוך .
אח"כ מסתכלות על התמונות ,אני אוהבת את אותן תמונות שהכי אהבתי כשצילמתי .
אפשר בפוטושופ לעשות שינויים להסתיר פצעון והעלים קמטוט או כתם צל ,ואני מפעילה את מניפולצית היופי המדומה המושלם זה שלא קיים אלא בעולם המדכא של דימויי האופנה והזוהר .סתם,כדי לראות ..

מסתכלת שוב במקור ושוב מבינה עד כמה כל סימן  בעור הוא שלנו הוא חלק מהיופי מהשלם .
ונכנסות לשיחה על הדימוי השיקרי של גוף ושל פנים שמפורסם על שלטי החוצות ודפי הכרומו , על הצרת היקפים בדוגמניות רזות ממילא ,החלקת העור המתוח ,הפיכת האישה לאנדרואיד שכמוהו אין.
הפיכת הילדות לקורבנות של שקר של אשליה אופטית מזוייפת .
הבן שלי מאמין לפרסומות הוא באמת חושב שכל מי שיש לו רכב מסוג פורד יכול לטוס למשחקי ליגת האלופות ..ואני מסבירה לו ומוצאת את עצמי משתמשת במילים מוחלטות כמו ' שקרנים'.
(הפוסט על סופר גול עוד יעלה ..אני מחפשת תמונה שתבוא איתו)

לא תיכננתי להכנס לזה..
רק רציתי להעלות תמונות  .
בתור אחת שאין לה תמונה שהיא אוהבת ומזדהה איתה אני מקנאה באחרות

אמא טובה (מספיק טובה)

לפני שהייתי 'אמא של ' כשגרנו במקום אחר הייתי מסתכלת על ילדים ושופטת את האמהות .
היו ילדים שקראתי להם  'ילדי פרדס חנה' הם היו יחפים או בכפכפי קרוקס ,פניהם מרובבות בחול בוץ ולעיתים גם נזלת ,הבגדים שלהם היו מוכתמים בכתמי פרי ושוקו כאלה שמכבסים בחומרים אקולוגיים ואף פעם לא באמת נקיים...'
כשהייתי אמא של אחד הצלחתי לעמוד ברוב המשימות ..הנקתי פירנסתי ניקיתי סידרתי ואפילו כיבסתי את הבגדים שלו ונלחמתי בכתמים במיני חומרים .
ככל שעברו הימים סדרי העדיפויות  השתנו ובמקביל נשארו הדרישות הגבוהות שלי -שלא עמדתי בהן .
מידי פעם העברתי חבילות בגדים לאיפסון אצל הורי ואמא שלי הייתה מזדעזעת מהאפור במקום לבן בוהק ,  החזירה אותם למצב לבן, ורק אז מוסרת אותם הלאה " אני מתביישת לתת ככה בגדים" היא אמרה  ושאלתי  את עצמי ואותה -מה מביש כאן? זה שאני לא מכבסת טוב ? זה אומר שאני לא אמא טובה? למה אני נבוכה מהבגדים האפרפרים ?
ארבעה עשר ימים של כאבי גב בלתי נסבלים ששלחו אותי לשכב ולנוח .
שמונה שנים ושלושה ילדים מאוחר יותר, אני מסתכלת על תמר מסתובבת בחצר ביתנו שבפרדס חנה : היא יחפה -דורכת בבוץ ,משחקת עם האוכל של הכלב מלטפת אותו ושוכבת לצידו על האדמה , הבגדים שבבוקר היו ורודים הם עכשיו חומים באזורים רבים , פניה מרוחות בפרי סגול  קצת נזלת והן בגוון ליכלוך כללי ,ידיהמלאות חול  והיא לועסת בנחת ענבים סגולים אחרונים לעונה ,שהיא קוטפת ישר מהגפן .
העיניים שלה מחייכות אלי מתוך הליכלוך שהיא מכוסה בו ואני מבינה שככה זה הולך להיות.
שבועיים שאני לא יכולה לאסוף ,לסדר ולנקות ואני נעשית עצבנית מזה...רק מחכה שכולם יעופו מהבית כדי שאוכל לכבד את הרצפה בספונג'ה הגונה,אבל הגב שלי חושב אחרת ומכריע לטובת השכיבה מכניעה אותי. 
ואני מעלה את עצמי למשפט ומודה בפה מלא  אני נועה ואני חולת סדר ונקיון , ואני מבינה ומכירה בכך שאי אפשר שהכל יהיה כל הזמן במקום,שהרצפה מתמלאת חול משלושה ילדים שנודדים במשחקם מהחצר אל הבית ובחזרה,שאני לא יכולה ולא רוצה לרוץ אחריהם עם מטאטא כל הזמן ,שבמקום להתעצבן אני צריכה ללמוד כאן משהו .
אני לוקחת את המצלמה ומצלמת את הבלאגן ,את המרק שנשפך, את היופי שאני רואה כשאני מאחורי המצלמה.
בשבת כשכולנו יחד הבלאגן חוגג אני יוצאת לחצר להרגע מהקריזה שמצטברת לי בגרון . הילדים משחקים בחצר שולי ואני יושבים ומשוחחים שותים קפה והדברים מקבלים צורה אחרת.
חיבוקים וצחוק ואהבה רגעים מופלאים של שקט מערכתי של עונג מהמשפחה שלנו (זה כלכך הרבה יותר נעים מלכעוס כל הזמן ) . אלה החיים שלנו אלה שרציתי אלה שיש לנו ואני כלכך אוהבת אותם. ולאט לאט נכנסת ומתישבת הרגשה חדשה: רכות תופסת את מקום הקושי ,נתינה מחליקה אל המקום שיושבות בו הדרישות הבלתי אפשריות וההחמרה ,חיוך אחד קטן וגם חיבוק שאני מפנה אל עצמי הזועפת ,ומרגיעה אותה 'זה בסדר,את מספיק טובה'.
אני נועה ואני עושה טעויות .
ילדה טובה.

היורד*

הוא תפס אותנו כשיצאנו יד ביד מדיקור (גב כואב ותפוס ) רטוב ומהיר וקצר ,הוא ניקד את האבק שעל האוטו והפעיל את המגב האחורי האוטומטי , עמדנו ברחוב הרמנו את הראש והוצאנו לשון ללכוד טיפות ענקיות.
ואז הוא נפסק ויצאה השמש ושוב חזר ונפסק ושוב ונפסק. אחה"צ הוא חזר יחד עם שולי שחזר מהעבודה
רצנו החוצה , האויר היה חם ולח האדמה רטובה שמש זרחה הקשת הופיעה לרגע ויונים שללים עשו לנו מצב רוח חיובי .

* איתי: אני יודע איך קוראים לגשם הראשון- היורד

ילד וגיר

לפעמים זה קורה ,רגע אחד ספונטני נקודת מבט מדוייקת והכל מתארגן לתמונה .באמצע משחק כדורגל שערכנו במגרש כדורסל נעמד איתי על ציור גיר והביט אלי .

עץ נדיב

אחת עשרה בבוקר נקישה בדלת 'כן' ..'פתוח' ..אין תשובה, 'אולי הילדים משחקים?' אני ממשיכה בעניני ושוב שומעת נקישה חלושה מהוססת. בדלת שלנו יש חלון קטן בגובה אדם ,בדרך אל הדלת אני לא רואה דרכו איש וחושבת שדמיינתי את הנקישה . 'אולי ילד' אני חושבת ופותחת .
אישה קטנה עם משקפיים ענקיות ומטפחת ראש : 'עברתי ברחוב וראיתי שיש פרי על האדמה רציתי לשאול אם אפשר אולי לאסוף מהאדמה ?'
'בוודאי בוודאי אני אעזור לך' אנחנו יוצאות אל החצר היא נעזרת במקל הליכה קשישה ללא גיל אולי בת תשעים אולי בת מאה אולי צעירה יותר אני לא יודעת . אני רוצה לצלם אותה אבל מתביישת לבקש .
היא אוהבת מנגו שמחה לאסוף פירות כמו ילדה שאוהבת ממתקים , גרה לא רחוק ממני עלתה לארץ בת 13 מתימן עם הוריה . אביה שנישא לאמה כשהיתה בת שבע לא הסכים לחתן אותה צעירה וחיכה בסבלנות .


היא מספרת לי על בעלי הבית שלנו המשפחה שבנתה אותו ונטעה את עצי הפרי 'הוא היה נפש של צדיק (אומרת סדיק )איש טוב מלאך עלי אדמות ' היה מנהל ב'מלבן' הדלת היתה פתוחה תמיד ואנשים באו '
הדלת , אותה הדלת שאנחנו נכנסים דרכה הביתה.


'זכיתם ,הנשמה הטובה שלו עדיין בבית מסתובבת בבית , הוא שמח שאתם גרים כאן '
אני שואלת אם היא גרה לבד ,היא  נשענת על המקל בכבדות שלא היתה קודם ומספרת :בנה יחידה נפטר בגיל 28 השאיר אישה בהריון 'אז יש לך נכדה ' אני מחפשת משהו משמח בסיפור שלה 'באמריקה ,הוא התחתן עם אמריקאית והילדה שם ,לא רואה אותה ,רק בטלפון ' היא נעצרת ועיניה מתמלאות דמעות 'אני בודדה' .
את בעלה לקח הסרטן.
האיסוף נמשך ואני מבינה בין השורות שהמנגו הזה הוא הארוחה שלה לימים הקרובים , אני מוסיפה ענבים סגולים מהסוכה ,הענבים שתמר אוהבת לעמוד ולאכול ישר מהגפן.
ליד הבית שלה בונים עכשיו בתים חדשים . היא מדברת על עלויות המחיה הגבוהות לצעירים היום ,לא מבינה איך אפשר לקנות בית ו'יש לכם גם ילדים וטלפון וחשמל' ...
היא חיה מ1600 ש"ח בחודש . אני חושבת על התקציב שלנו שהוא צנוע ותואם את אורח חיינו , אבל הגן של הילד עולה יותר מתקציב החיים שלה .
לפני שהיא הולכת לדרכה (מסרבת בכל תוקף לבקשתי לתת לה להסיע אותה הביתה) אני רושמת לה את מספר הטלפון שלי על פתק שיהיה אצלה צמוד ומבקשת ממנה להתקשר אלי ולבוא ,היא לא זוכרת את מספר הטלפון שלה .
'עכשיו יש לך כאן משפחה 'אני אומרת לה 'אני נעה ' מושיטה את ידי ללחיצה 'אני מזל ' היא מחזירה לי לחיצה חמה , אנחנו מתחבקות והיא מנשקת אותי .
היא מברכת אותי שוב נרגשת מהמחווה הכלכך פשוטה של מנגו מהעץ .
אני מתרגשת שמחה על ההזדמנות למפגש עם אישה ממקום אחר כלכך קרוב אלי .
כועסת על העולם על המדינה ועל מנהליה שכך נראים פני הזיקנה 1600 ש"ח בחודש ,והחורף מתקרב .


האיש שנטע לפני שישים שנים עצי פרי בחצרו נתן לנו שפע , בכל עונה החצר מתמלאת ריחות ופרי ואנחנו זוכים לאכול מהפירות ואם יש לנו ממש מזל - לחלוק אותם .
תודה למר גלמן.
תודה להורים שגידלו אותי למשפחה שמקיפה אותי ולאלוהים שנותן לנו  מפרי הארץ.

להתחיל ולסיים דבר אחד ביום

הוסף כיתוב

http://www.youtube.com/watch?v=Dsxg7oA5j4c

את כל הבוקר ביליתי מול המחשב
מנסה להתרכז בדבר אחד
ניסוח תמונות עיצוב
אני צריכה למצא גרפיקאית מוכשרת שתעשה את העבודה שצריך..