אמא טובה (מספיק טובה)

לפני שהייתי 'אמא של ' כשגרנו במקום אחר הייתי מסתכלת על ילדים ושופטת את האמהות .
היו ילדים שקראתי להם  'ילדי פרדס חנה' הם היו יחפים או בכפכפי קרוקס ,פניהם מרובבות בחול בוץ ולעיתים גם נזלת ,הבגדים שלהם היו מוכתמים בכתמי פרי ושוקו כאלה שמכבסים בחומרים אקולוגיים ואף פעם לא באמת נקיים...'
כשהייתי אמא של אחד הצלחתי לעמוד ברוב המשימות ..הנקתי פירנסתי ניקיתי סידרתי ואפילו כיבסתי את הבגדים שלו ונלחמתי בכתמים במיני חומרים .
ככל שעברו הימים סדרי העדיפויות  השתנו ובמקביל נשארו הדרישות הגבוהות שלי -שלא עמדתי בהן .
מידי פעם העברתי חבילות בגדים לאיפסון אצל הורי ואמא שלי הייתה מזדעזעת מהאפור במקום לבן בוהק ,  החזירה אותם למצב לבן, ורק אז מוסרת אותם הלאה " אני מתביישת לתת ככה בגדים" היא אמרה  ושאלתי  את עצמי ואותה -מה מביש כאן? זה שאני לא מכבסת טוב ? זה אומר שאני לא אמא טובה? למה אני נבוכה מהבגדים האפרפרים ?
ארבעה עשר ימים של כאבי גב בלתי נסבלים ששלחו אותי לשכב ולנוח .
שמונה שנים ושלושה ילדים מאוחר יותר, אני מסתכלת על תמר מסתובבת בחצר ביתנו שבפרדס חנה : היא יחפה -דורכת בבוץ ,משחקת עם האוכל של הכלב מלטפת אותו ושוכבת לצידו על האדמה , הבגדים שבבוקר היו ורודים הם עכשיו חומים באזורים רבים , פניה מרוחות בפרי סגול  קצת נזלת והן בגוון ליכלוך כללי ,ידיהמלאות חול  והיא לועסת בנחת ענבים סגולים אחרונים לעונה ,שהיא קוטפת ישר מהגפן .
העיניים שלה מחייכות אלי מתוך הליכלוך שהיא מכוסה בו ואני מבינה שככה זה הולך להיות.
שבועיים שאני לא יכולה לאסוף ,לסדר ולנקות ואני נעשית עצבנית מזה...רק מחכה שכולם יעופו מהבית כדי שאוכל לכבד את הרצפה בספונג'ה הגונה,אבל הגב שלי חושב אחרת ומכריע לטובת השכיבה מכניעה אותי. 
ואני מעלה את עצמי למשפט ומודה בפה מלא  אני נועה ואני חולת סדר ונקיון , ואני מבינה ומכירה בכך שאי אפשר שהכל יהיה כל הזמן במקום,שהרצפה מתמלאת חול משלושה ילדים שנודדים במשחקם מהחצר אל הבית ובחזרה,שאני לא יכולה ולא רוצה לרוץ אחריהם עם מטאטא כל הזמן ,שבמקום להתעצבן אני צריכה ללמוד כאן משהו .
אני לוקחת את המצלמה ומצלמת את הבלאגן ,את המרק שנשפך, את היופי שאני רואה כשאני מאחורי המצלמה.
בשבת כשכולנו יחד הבלאגן חוגג אני יוצאת לחצר להרגע מהקריזה שמצטברת לי בגרון . הילדים משחקים בחצר שולי ואני יושבים ומשוחחים שותים קפה והדברים מקבלים צורה אחרת.
חיבוקים וצחוק ואהבה רגעים מופלאים של שקט מערכתי של עונג מהמשפחה שלנו (זה כלכך הרבה יותר נעים מלכעוס כל הזמן ) . אלה החיים שלנו אלה שרציתי אלה שיש לנו ואני כלכך אוהבת אותם. ולאט לאט נכנסת ומתישבת הרגשה חדשה: רכות תופסת את מקום הקושי ,נתינה מחליקה אל המקום שיושבות בו הדרישות הבלתי אפשריות וההחמרה ,חיוך אחד קטן וגם חיבוק שאני מפנה אל עצמי הזועפת ,ומרגיעה אותה 'זה בסדר,את מספיק טובה'.
אני נועה ואני עושה טעויות .
ילדה טובה.