הילדות של גלמן

צהרי שישי מוקדמים ,

אנחנו בבית .

יוצאת לשפוך את הקומפוסט בפח.

אישה בכובע גדול מתקרבת אל שער הבית.

אני מברכת אותה לשלום במבט שואל .

"אני מציצה אל בית ילדותי" היא קוראת אלי בחשש מה.

ומאחוריה מציצים איש ואישה . אחותה ובעלה.

כמובן שהזמנתי אותם להכנס , זה הבית שהן גדלו בו.

זה הבית שלהן.

מסתובבות בחצר ומסתכלות על העצים .

"זה המנגו הכי טעים שאכלתי בחיי" היא מצביעה על העץ הזקן 

סיפרתי להן את סיפור העץ ,ומזל של הפרפרים 

מחייכות למראה הטרסות שמתפוררות , ומזהות כל צמח זקן .

"זה שיח שאמא שלי מאוד שמחה כשמצאה שתיל שלו "

"כאן הכל היה גפנים" 

ונכנסות אל הבית מסתובבות בחדרים, מספרות לי את הסיפורים שרצו בדמיוני ,

איך טפיפות רגליים יחפות של ילדות רצות על אותן רצפות ישנות מתקלפות .

וכל הזמן אני רואה שהן שמחות, נושמות לרווחה.

"כמה יפה שימרתם את הבית, ואפילו שידרגתם אותו."

אני משתפת אותן באהבה שיש לנו אל המבנה הזה ,שהוא בית מהרגע שנכנסים אליו,

שבקירות שלו ספוגה הרבה אהבה. 

אהבת משפחת גלמן.

מבטיהן מלטפים את הקירות, ממש ככה, לא כאלגוריה לכלום. 

וככה אני למדה שהוא נבנה ב1942 , וכאן וכאן היו התוספות,

שהמשרד שבו אני יושבת עכשיו נבנה מאוחר יותר בשנות השישים.

איך אבא שלהן אהב גינון ,

איך אמא שלהן היתה גם היא משקה את הגינה במי הכביסה .

"הם היו מאוד אקולוגיים "

גם אנחנו (: 

ולפני שהן עוזבות את החצר הן אומרות לי 

"ההורים שלנו היו שמחים לדעת שאתם גרים כאן עכשיו "

אני מבקשת רשות לצלם אותן ליד הבית שגדלו בו. "אני צלמת" קצת מתנצלת על הבקשה המוזרה "חייבת לצלם דברים "

והן מתייצבות, צוחקות .

ומחליפות מספרי טלפון כדי שאוכל לשלוח להן את התמונה בוואטס-אפ...

וכל זה אולי לא היה מתרחש אלמלא ילדי העקשנים שסרבו בכל תוקף לצאת מהבית או ללכת לים.

תודה לאל על חסדים קטנים

וילדים שאוהבים להיות בבית...

רחלי ועדה הילדות של גלמן

...ויש המשך מפתיע..
במוצא"ש קיבלתי מייל מקסים מרחלי הבת של גלמן.
היו בו שלוש תמונות .אחת של הבית ושתיים משפחתיות
ורחלי כותבת : 

"התמונה צולמה על ידי סמי-צלם מקצועי ממוצא הודי אשר צילם את המשפחה כל שנה... מצבם הכלכלי של הורי היה בשנים אלה, כמו כולם, גרוע למדי ובכל זאת הם חשבו כי זה חשוב מאוד לתעד את התפתחות המשפחה." 

התרגשנו .

לקבל תמונות מלפני שישים שנה ויותר, ולראות משפחה מחייכת .

לראות סוףסוף בעיניים מי בנה את הבית שבו בחרנו לחיות ולגדל משפחה,

ועוד לגלות שהם יכלו להיות לקוחות שלי כיום..שבת'כלס הם בול האנשים שמבינים שתמונה ,פעם בשנה, היא אוצר של זכרונות ופוטנציאל להמשך הדור.

והנה הבית 

1942  לא גדר ולא כביש,
 "במרחב נזרעות דהרות סוסים לא נראים "

וחזרנו בספירלה הבלתי נגמרת של החיים -צילומי משפחה.

כי היום ומחר עוברים כהרף עין.

בואו פעם בשנה. תקדישו לעצמכם את הזמן והכסף.

אתם שווים את זה וההסטוריה המשפחתית שלכם היא מה שקורה ממש עכשיו.

לפרטים והזמנות 0522454032 

ותודה לאילנה פלדה ,שכנתי , שהזתה  והפיקה את אירוע מקום שמור כרכור ,שהביא את הבנות לביקור .

יום המשפחה

"מה בעצם את עושה?ולמה אני רוצה שתבואי לצלם לנו ? "

שאלה בדיונית שאני מעיפה אל החלל ..

איך להסביר מה אני עושה ?ולמה מה שאני עושה ומי שאני קשורים בקשר כלכך ישיר? 

אני אנסה להסביר ולספר.

קודם כל הסטוריה : אני בת 43 (!) מצלמת באופן מקצועי 25 (!) שנים .

מקצועי זאת אומרת שאנשים מזמינים אותי לצלם משהו שהוא לרוב חד פעמי,שהזמן שלהם יקר , שצריך להעביר בתמונה אחת מסר ששווה אלף חמש מאות מילים , שאי אפשר להגיד :הרצפה עקומה האור לא טוב החדר לא מסודר הכלה לחוצה 

כשאני מגיעה לצילומים אני כמו חיילת( בצבא האהבה.. )מדוייקת  מנוסה ובטוחה במה שאני עושה .

בשנים הראשונות שיקשקתי כהוגן לפני כל סשן צילומים ,בלילה לפני הצילומים הייתי מבוהלת שואלת את עצמי איך תעשי את זה?ומה יקרה אם? ...ולא קרה.
 והתוצאות היו משביעות רצון .והלקוחות היו מרוצים .

בימים ההם השתמשתי בסרטי צילום ואת התוצאות יכולתי לראות רק כעבור כמה ימים.
לא היה מקום לטעויות וזו היתה 'טירונות' מעולה.

למדתי צילום בבתי ספר משובחים  בארץ ובניו יורק .

ממש מהתחלה צעד צעד. התחלתי מבניית מצלמה מקופסת שימורים ,למדתי כל מה שהיה ללמוד על סרטי צילום תהליך הייצור שלהם,עבדתי בחדר חושך והדפסתי תמונות במשך שנים על גבי שנים . ולסיכום הוזמנתי ע"י יקי הלפרין  צלם מאסטר ,להיות אסיסטנטית שלו וללמוד בשטח תוך כדי עבודה .

השעות שהצטברו לשנים בעבודה עם כימיקלים וטכנולוגיה שנעלמה מהעולם לא היו לשווא , ההבנה שלי של אור ואיך הוא משפיע על סביבתו היא עמוקה מאוד. הרבה לימוד ונסיון שמתחברים לתכונה מולדת שלי לראות את האור:

זההפיסי - שמציץ מאחורי עצים בואדי של פרדס חנה בשעות הבוקר ,כשאני מסיעה את הילדים לבה"ס
או מאיר עץ בחורש 

  
 וזה שמאיר את האדם מבפנים .

במשך השנים פגשתי אלפי אנשים .ראיתי אותם במצבים שונים רבים ,בכל מצב את הדברים הטובים שיש בכל אחד. גם הלקוחות הקשים ביותר לפיצוח התמסרו בסופו של דבר אל המצלמה.

אחרי כלכך הרבה זמן שמצלמה היא כבר חלק בלתי נפרד ממני ,אני עובדת אתה בסימביוזה מושלמת היא ואני מול העולם. 

אני מביאה איתי אל המפגש שלנו את המצלמה והציוד שלי וגם כמה דברים שאי אפשר לקנות וללמוד : 

חמש דקות אחרי שנפגשנו אנחנו כבר כאילו מכירות שנים. כמו שכתבה לי עינת ספקטור במייל ששלחה אחרי הצילומים :
 'היה תענוג לפגוש אותך במרחב הטבעי שלך, את יוצרת קשר נפלא עם כולם, ותוך שניות כולם מרגישים טבעי ונוח. את מצלמת נפלא. שמחה על המפגש שלנו אז, ועכשיו. 
המון תודה,
עינת.' 

חברות טובות שלי : 'נינוחות' ו'אוירה של באנו להנות' מגיעות איתי לכל מקום.

אני מסתדרת מצוין עם ילדים :

מסיבות רבות ומגוונות יש לי אתם תקשורת מאוד טובה ובלתי אמצעית ,אני סקרנית לראות את הבובה האהובה עליהם ומה הם בנו בלגו שלהם , נכנסת איתם אל עולם הילדות ומתחברת אליהם מידית. 

עם האמהות והסבתות אני בתקשורת שבטית מגדרית שותפות למסע ההורות. זה טבעי וברור ,לאנשים שיש להם ילדים תמיד יש על מה לדבר ,לא? 

ויש גם אבא,לרוב ..

היתה משפחה אחת שההורים גרושים והאבא הביא את הילדים אל הסטודיו שלי , הוא לא היה אמור להיות בצילומים,האמא הזמינה תמונות..קלטתי שהיחסים בין ההורים טובים ולאחר החלפת מבטים קצרצרה עם האמא הזמנתי אותו להצטרף אל התמונה. הצילום היה מושלם ! משפחה לדוגמא . מה יש לאמר ? 

ואיזו מתנה נפלאה קיבלו הילדים המתוקים :את אבא ואמא שלהם איתם יחד בחיבוק אחד משפחתי . 

אז איך בעצם זה עובד ?

יש שתי אפשרויות 

אצלי או אצלכם .

אצלי - בסטודיו או בטבע באזור מגורי פרדס חנה כרכור . 

מתכנסים לסשן ומתחילים לצלם .

מזכירה להורים לא להסתכל על הילדים ולא לצעוק להם "ילדים איפה הצלמת?..." כי אז ההורים יוצאים עקומים והילדים במבט שואל מחפשים את הציפור שבתוך המצלמה....

אני מדברת מרגיעה ומכוונת . לא מביימת אלא מוצאת את הרגע הנכון ללחוץ ו'קליק'

או אצלכם בבית.

אני כלכך אוהבת לצלם אצלכם בבית .
להכנס אל מקום שהוא שלכם ישר לתוך הלב הפועם של המשפחה : הבית שלכם.
בסלון או במטבח לעקוב בשקט אחרי הילדים ולתפוס אותם ברגעים הטהורים שלהם .
אני כמו זבוב על הקיר שקופה ושקטה (יותר נעים לי דימוי של פייה מאשר זבוב..) אף אחד לא זוכר שאני מצלמת
וגם אם שמים לב זה תמיד מגיע ממקום של משחק והתעסקות וחיזור הדדי הילדות מחייכות אלי חיוך עם חור שן שנפלה, ומסמיקות...

אחרי שמסתיימים הצילומים אני ממיינת ומעבדת את התמונות ,לרוב הן מצולמות בפורמט שלא ניתן לצפיה אלא בתוכנה ייעודית. נשמעה מסובך? כן, אבל בשביל זה אני כאן.
אני מקדישה כעשר שעות עבודה נטו (לא כולל טלפונים והודעות טקסט נרגשות )
מעלה את התמונות לאתר פרטי ממנו תוכלו לצפות בהן ולבחור אם לשתף עם כל חבריכם ,או לא.
דרך אותו אתר אפשר להזמין ישירות מוצרים כמו הדפסות ,קנבסים,ואלבומים .
אני עורכת ומכינה אלבומים נהדרים! שיהיו זמינים תמיד להצצה או דפדוף מעמיק והרבה חיוכים בדרך.
זו העבודה שלי שבחרתי . לתת חווית משתמש הכי טובה שאני יכולה , ולשמחתי המשפחות שלי חוזרות אלי שוב ושוב להצטלם כי כייף להם .

אני מביאה את עצמי ,לא יכולה להשאיר אותי בבית ולצאת לעבודה.
זה חלק ממני : להנות מהחיים לראות תמיד את הצד הטוב שלהם.
זו בחירה שאני עושה בכל שבריר של שניה בחיי היומיום ,וזה חלק בלתי נפרד מהמהות שלי -לבחור במה שטוב .
וטוב לי לחבר את כל החלקים שיש בי לכדי שלם אחד . לקחת את הפרעת הריכוז שלי את הסקרנות הטבעית את היכולת לאסוף חלקיקי מידע לכדי תמונה אחת שלמה .
ואם אפשר שתהיה תמונה של אנשים שיודעים כי מה שיש להם הוא טוב , שמשפחה זה לא דבר מובן מאילו, ושאם הם יביאו לסבתא תמונה טובה של הנכדים, היא תהיה מאושרת( וזה לפחות חמישים נקודות בכרטיסיית גן העדן שלנו )
אם כל זה מתחבר גם אליכם אז אשריי .
אני אומרת לעצמי את זה אחרי ולפני כל מפגש :זו זכות גדולה לצלם משפחות !
 זו הזדמנות לגעת בלבבות.

עוד לא פגשתי בני משפחה שלא היו מאושרים מההחלטה להזמין אותי לצילומים ויש כמה מאושרות במיוחד שמזמינות אותי לתיעוד קבוע בכל כמה חודשים...

והגברים ש"כאילו פחות מתחברים לזה"?
מהם אני מקבלת את תגובות מרגשות , משפטים כמו "עכשיו אני רואה איזו משפחה יפה יש לי "
עושים לי את היום.
אתן מוזמנות להזמין אותי אני אבוא בשמחה גדולה !!
לפרטים והזמנות 0522454032 
כדאי לך .

צו השעה

מתקשרת אלי אמא .
היא לפני תספורת של בן השלוש,רוצה מזכרת מתלתליו היפים. אנחנו מדברות חושבות ומתלבטות ..היא באה לי בדיוק בזמן שבו אני מתחילה ללדת מוצרים חדשים.
 "לכל אחת מגיע אוצרת רגעים"..אני הוגה בהם..מחפשת בודקת ושואלת את עצמי :איך להרכיב חבילות שיתאימו לצו השעה?  (סוף החופש הגדול שעלה לכולנו מלא כסף,תחילת שנת לימודים שעולה לכולנו מלא כסף, החגים המתקרבים שיעלו לכולנו מלא כסף..הבנתן את הפרינציפ) 
אני מבינה את החשיבות והצורך בצילומים טובים , וצר לי לאכזב נשים ומשפחות שהחבילה הרגילה גדולה עליהן כלכלית.
לכן אני מכינה מוצרים חדשים, מותאמים לצרכים של לקוחותי , מבלי לוותר על האיכות .
אז האמא מחדרה ואני חושבות יחד בקול רם . אני שואלת מה היא רוצה לעשות עם התמונות? כמה ילדים מצטלמים ? מה הצפיות שלה ? סטודיו או טבע ? ..והיא עונה לי ויחד אנחנו מוצאות :
סשן קצר, חצי שעה , אצלי בחצר היפה .
"זה יספיק ?"היא שואלת אותי
"בטח!" אני אומרת "אחד היתרונות שלי שאני תקתקנית, בעלת המון נסיון ואיך שהוא עובדת מאוד מהר ובקלילות"
"והוא ישתף פעולה ?" היא שואלת בחשש לגבי בן השלוש "אם את לא תגידי לו כלום, ולא תרצי שיעשה משהו מיוחד ,אני מבטיחה לך שהוא ישתף פעולה איתי " אני עונה לה בבטחון של אמא שיודעת הרבה על סרבני צילום.
ואז אני נזכרת בסשן שעשינו כאן בחצר - ומפנה אותה ואת עצמי אל הפוסט שכתבה ליאת שרון על הצילומים שעשינו אצלי בחצר.
הנה מה שליאת כתבה :

..."נפגשנו אצלה אחר הצהריים אחד בהתרעה של שניה,
כשהילדים שלה היפים משחקים עם הילדים המתוקים שלי,
והיא מצלמת אותנו, בנונשלנטיות אין סופית, ללא שום קיטשיות
ועם המון קוליות היא צילמה את המשפחה שלי..
מלאה בטחון וידיעה ברורה של מה שהיא עושה.
מדהים לראות איך כל אמן עובד ולראות את נועה זה סוג של השראה,
ללא כל מאמץ, כאילו זה הטבע השני שלה, או הראשון.. להתבונן על אנשים
ולקלוט את היופי שבהם, להוציא ולהראות את מהות הטוב שקיים בכל אדם שעליו היא מתבוננת, 
מיומנת וחדה."... 

הלקוחות שלי מנסחות את החוויה שלהן יותר טוב ממני.. 

ואני קוראת ומתרגשת .

ושמחה כלכך על המוצר החדש שנולד בטבעיות עם דולה מייעצת ומיילדת לקוחה פוטנציאלית .

"לכל משפחה מגיע אוצרת רגעים ".

לכל אחת מגיעה תמונה יפה ורגע אחד קסום שנשאר לעולמים בתמונה.

מזל שהמציאו מצלמות,אחרת מה הייתי עושה ?

 מה ??

* חבילות צילום חדשות מותאמות למידות שלכם -בול .

לפרטים והזמנות 0522454032 

ביכורים של יום

יצאנו אל החצר,

היא קטפה מלפפונים ,תות 

ופיטנגו.

שמנו בסל, ויש טנא למחר לגן.

בנתיים הוא מדגים לי שחקני כדורגל מצטלמים :

 "יש כאלה שעומדים למעלה וכאלה שישובים למטה בשורה. ויש כל מיני חיוכים ." הוא מפרט 

"זה חיוך רגיל של מסי "

"זה החיוך הכי גדול של מסי "

"זה:  החיוך שלי "

.

באותו זמן היא רוקדת ושרה 

עד שבאו לקחת אותו לאימון הוא הראה לי סוגי בעיטות .

ובין פוזה זועפת לפוזה של קשוח עם סנטר בחוץ.

ברגע שבו מתחלפת ההבעה ,תפסתי את הילד שאני מכירה מהלב .

יפה וטוב וגדל לי מתחת לכנף .

והוא כבר יוצא מהחצר אל הרחוב תיק כחול על הגב ונעלם .

* ככה אני מצלמת גם ילדים של אחרות, לפרטים והזמנות 0522454032

משפחה חוזרת ציר זמן ספקטור

משפחת ספקטור חוזרת ,לפני שלוש וחצי שנים הצטלמו אמא אבא ילד ילדה והריון .
עכשיו הם חוזרים לצילומי משפחה 
"ואוו,איך גדלתם " ככה אמרתי כשהם דפקו אצלי בדלת ויצאתי אליהם.
בפעם הקודמת הצטלמו בסטודיו הפעם מבקשים משהו אחר בטבע "יש בבלוג שלי תמונות של שדה שאנחנו אוהבים לטייל בו " אמרתי לעינת היא אהבה את הרעיון, ואני התלהבתי ממנו.
אז ככה זה נראה שלוש וחצי שנים ושני(!) ילדים נוספים . 

כשעינת יצרה קשר מחודש בפיסבוק היא שלחה לי תמונה לעזור לי להזכר כתבתי לה :"אני זוכרת את הבת שלך היפיפיה ושהילד היה חכמצ'יק הזכיר לי את יותם שלי." 

ואכן הילדה היפה הפכה לנערה יפה והילד החכם נשאר חכם אבל גבוה יותר ויותר חריף .

וכמו בהזמנה מתוך קטלוג הצטרפו אל המשפחה בת ובן תאומים :

זה נדמה לי - או שעינת משתבחת עם הזמן ? 

לא נדמה לי , היא משתבחת.

כיוון שהיה לא פשוט לארגן אותם לתמונה אחת עשיתי תחרות פוזות בנים מול בנות ...

טיילנו ודיברנו והיה קר מאוד ורוח חזקה הקפיאה לכולם את האוזניים ,בסוף הקטנה נשברה ורצתה אל האוטו הביתה לישון , נפרדנו לעת עתה .

ותמונה אחרונה שעינת ביקשה לצלם ואני מתחילה לחשוב שאאמץ אותה כפוזת סיום לכל המשפחות המצטלמות :

תודה למשפחת ספקטור ששמחו לחזור , תודה לאמא שלהם שרצתה לחזור ,והציעה להם צילומים בצהרי שישי ,לאלוהימא על ההפוגה בגשם שאפשרה לנו לצלם בחוץ. 
ושוב אני רואה כמה נהדר המקצוע שבחר בי ,או אני בו ?

 צילומי משפחה אצלנו בחצר בשדות וגם בים לפרטים והזמנות 0522454032 

25.3.2012 התוספת שבאה אחרי...

עינת שלחה לי קישור לאתר שהקימה ונדלקתי .

בימינו הדיגיטליים מעטים טורחים להדפיס את תמונות המשפחה , לפעמים מעבירים אותן אל המחשב הביתי ולרוב הן נשארות לגור במצלמה או גרוע מכך בטלפון איתן צולמו. אני מקפידה להדפיס תמונות ללקוחותי ,

ועינת לקחה את העניין צעד אחד קדימה : 

הרעיון פשוט אל האתר שהקימה מעלים תמונה מהמחשב , שותלים את התמונה בתוך מסגרת מעוצבת ומקבלים גלויה או מגנט עם התמונה וברכה,או הזמנה מקורית לחתונה .

שמחה מאוד לשתף ולהמליץ על השרות והמוצר המקסים של עינת 

*מזמינים http://www.mazminim.co.il

הו רוי (מכירה אותך כשהיית בבשא"ש *)

בוקר, שמש נעימה מחממת .
אני מגיעה אל בית המשפחה ,פותחת לעצמי את השער בקוד המוכר ,ונכנסת לחצר.
פוגשת את רוי המתוק לבוש בייביגרו בפסי תכלת ולבן ,רגוע ,שקט ומתוק  .
מניחה את המצלמות ומבקשת מאווה המטפלת לתת לי להחזיק אותו קצת .
'הממממ' איזו התפנקות של בוקר: איש קטן ,בן ארבעה חודשים ,כולו רוך חמימות ורוגע ,מתרפק לי על הכתף.
מיד אני מוצאת את עצמי מדברת אליו ומסתובבת איתו בבית מסתכלת עליו והוא עלי .
'אוי רוי אתה כלכך גדול ומתוק '
אמא שלו מגיעה 'היה ים מדהים הלכתי לחתור קצת  '
תמי, שזופה ויפה עם שיער בלונדיני של גולשת , תותחית . אמא לארבעה ,מקסימה ואופטימית .
היא יוצאת מהמקלחת עטופה במגבת.
רוי כלכך רעב הוא לועס לי את הכתף,לא בוכה לא מתלונן הוא יודע שאמא שלו תטפל בזה מייד.
היא לא מספיקה להתלבש ומתישבת להניק.
הוא מאוד שמח על ההחלטה שלה: נהמות של סיפוק עולות מבטנו המתמלאת.
אני רוצה לצלם את העור החשוף באור הרך שנכנס בחלון.
מצלמת .

אני חושבת 'כמה פעמים צילמתי אותה במשך השנים שאנחנו מכירות ?'
נדמה לי שעברו עשר שנים מאז קיבלה מבעלה מתנת יום הולדת מפתיעה :הדפסת ענק של תמונה ,שצילמתי אותו ואת הילדים.
מאז הפכתי מאוצרת רגעים לשומרת הזיכרון , הארכיונאית המשפחתית .
מלווה אותם בצילומים קבועים וגם דרך ארכיון התמונות המשפחתי, עליו הופקדתי, אני נוברת בו ומלקטת תמונות עורכת  מתוכו אלבומים שאני מגישה להם כרוכים, מחכים ליד ולעין שתדפדף בהם .
כלכך הרבה אימג'ים חקוקים בזכרוני מהמשפחה הזו .כולה שנתיים וחצי עברו מאז הצילומים הראשונים . 12 אלבומי תמונות ארבעה סשנים של צילום . הכרות אינטימית.
איזה כייף לי ! שזו העבודה שלי שאלה הלקוחות שלי ,הטובים ,שסומכים עלי, ופותחים את דלת הבית ואת מטמון המשפחה בפני.
ואם חמים וטוב ונעים שם אני נשארת. 

בית ברכה.               

 

*בבשא"ש = בבטן של אמא שלך (גבעת חלפון )

משהו טוב

מיום חמישי בצהריים עד שבת בערב ,שהות רצופה בבית שלושה ילדים ביחד  .
אַת בתי הקטנה הסתדרת בחיים. יש לך שני אחים שמלמדים אותך הרבה דברים ולומדים ממך לא פחות.
הם שומרים עלייך ומשתוללים איתך
את נסיכתי הסתדרת בחיים
חכמה שידעת לבחור  לאן לבוא.

סקיפ סקיפ סקיפר

הוא מסתכל עלי בעיני הכחולות ומבקש, מתחנן שנרשה לו חתול .
בחופש אצל הורי אני מוצאת אותו עם הגורים -יושב והם מתכרבלים עליו "בבקשה אמא " כשכאבה לו הבטן הוא ביקש להגיע מהר הביתה  "אני זקוק לגור עכשיו" אמר בקול חלוש. 
השתכנענו.
קראנו לו' סקיפר 'כי חתולים אוהבים שמות עם אותיות מזמזמות כמו ס' וז' .
קורא אליו "סקיפ סקיפ סקיפר"והוא מגיח מתחת למרפסת הדק שלנו מכוסה קורי עכביש.
יומיים אחרי שהגיע הגור אל הבית הוא לכד עכבר שחירבן במגרות המטבח מעל לחודש -כבר היה שווה!
היום הוא ישב איתו בסבלנות רבה מנסה להרדים את החתול עליו ,רוצה שיתרפק ,מלטף אותו ברכות.
 אני אומרת לו "אתה תהיה אבא מעולה" 
הוא מחייך ומהנהן 
"אני מטפל בו בעדינות כמו שליאה טיפלה בתינוקת החדשה " 

לגעת בזהר(ה)

חמישי בערב התיק מוכן לנסיעה לסוף שבוע אצל הורי,קבעתי צילומים בסטודיו במושב לשעה 13.00 הכל כבר מוכן רק צריכה לאסוף את הגדול מחבר ונוסעים.
ביפביפ הודעה :" שלום נעה, גילו לי עכשיו שאת אוצרת רגעים ומחר יומולדת לאימי 75 ואולי את פנויה שנשות המשפחה יבואו אלייך לסטודיו לפני הצהריים "
רביטל (כך במקור ,עם ב' )מהקבוצה של יפעת אצל אורנה ...מכירה אותה נפגשנו תחת העץ לילה אחד אחרי שיעור .
מתקשרת לשמוע במה מדובר : נשות המשפחה - בת, כלות ונכדות נפגשות,  בפעם הראשונה ללא הגברים , לחגוג יום הולדת  75 , הן יאכלו ארוחת בוקר ברמת הנדיב ורביטל חושבת אולי יצטלמו ,למרות שהן שונאות להצטלם למרות שלא בטוח אם אני יכולה ולא בטוחה איך יגיבו הבנות ולמרות ולמרות ... אותו רגע אני מבינה שלא נוסעים הערב לשום מקום  .
בזמן שרביטל מעלה את כל הספקות הרגשתי רק מתחזקת ,אני רוצה להיות שם כשזה קורה.
מייד שיניתי את הלו"ז למחר,ניחמתי את הגדול ש"בין כה הערב לא נספיק לאכול פיצה אצל סבא וסבתא ,וחוץ מזה זה אירוע מאוד מיוחד למשפחה" ,הוא מתרצה . ועכשיו כשבני הבית רגועים אני יכולה להודיע לרביטל ש"יש!" 
סיכמנו שאגיע למקום המפגש (רמת הנדיב זה מקום כלכך מקסים ממש "אוירופה" בארץ ישראל ).
הגעתי בזמן מצאתי אותן יושבות לשולחן אוכלות,יצאתי לחכות בחוץ ולהנות מהנוף,ואז הן יצאו , והתחלנו , לא היה צורך בשבירת קרח הן היו חמות ומתוקות והיתה תחושה נעימה ומשפחתית (כשאני חושבת על זה מהצד צריך אומץ להפגש בבוקר שישי עם חבורת נשים שאני לא מכירה ועוד לצלם אותן..) 


זֺהרה - בת 75 היום , מוקפת בכלותיה נכדותיה ובתה . אלגנטית ושלווה משתפת פעולה בשמחה .
צילמתי וצילמתי בחוץ ובפנים , מכוונת מציעה ומקבלת מהן רעיונות , הרכבים שונים חיוכים ונשיקות.
ובסוף ,התישבנו כולן על רצפת השיש הקרירה ,במסדרון המוביל למרכז המבקרים.
תוך צילום התחלתי לשיר 'הנה מה טוב ומה נעים' והן הצטרפו אל השיר" אני אצלם אתכן בוידאו .."  אישה זרה נעצרת לפני שהיא חוצה את המסדרון ואת הפריים , היא עומדת ומחייכת למראה החבורה "תשירו מהר היא רוצה לעבור" .

כשאנחנו נפרדות אני מרגישה התרוממות רוח ושמחה גדולה , מילות פרידה מרגשות ואינטימיות של רביטל מאשרות לי את ההרגשה ,היה כאן זמן קסום.
במוצאי שבת בטלפון היא אומרת לי שמבחינתה החוויה הייתה כלכך טובה שהתמונות הן תוצר שלה  היא מבחינתה מסתפקת בחוויה..זו מחמאה ענקית (והיא עוד לא ראתה את התמונות) אני מעלה אותן אל המחשב רואה מה יצא ומתרגשת כלכך .

*לפני הרבה שנים היתה לי מורה רוחנית אישה נדירה , הייתי סטודנטית מתוחכמת מ'בצלאל' היא ליוותה אותי בכל תחום בחיי יום אחד ,בעת שיעור, היא עצרה לרגע ,ופנתה אלי " את תצלמי משפחות בשמחתן " זה היה רגע נדיר של שיחה על מה שיהיה ולא על מה שעכשיו .

הייתי מ ז ו ע ז ע ת (שאני ? אצלם משפחות?!?!?!?) ,

המתוחכמת הנרגנת מבצלאל עוד לא הייתה בשלה נפשית להבין כמה טוב יכול להיות לצלם אנשים,משפחות .

"טוב, היא מורה רוחנית מה היא מבינה באומנות?.." אמרתי לעצמי.

 מורתי היתה ,כרגיל, הרבה יותר חכמה ממני וראתה למרחקים קרוב לתוך נפשי .
אני נזכרת בזה עכשיו כשאני מאושרת מהתמונות ומהמפגש .

 אני מודה על המפגשים האלו על הכלי שקיבלתי לתת בו עוד ועוד אהבה. ולקבל...

תודה לרביטל ולנשות משפחת אופיר 

צילומי משפחה בהרכבים מיוחדים מתנה שממשיכה לתת..לפרטים והזמנות 0522454032

צביטה

אמא ואני במקלחת עם תמר ,יותם כבר התארגן יושב בסלון מוכן למשחק  (ישראל לטביה -נגמר לטובתנו..)
זמן קיפולים שבע בערב יום שבת .
אני יוצאת לקרא לאיתי למקלחת ,רואה אותו ואת אבא שלי יושבים בחצר מדברים , במקום להפר את הרגע מביאה מצלמה ומציצה בהם .רגעים של אהבה ושמחת ה'ביחד' מעוררים בי געגוע (עוד לפני שהם נוסעים הביתה )

 

                                                                                     

 

שוב הילד עם חולצה של ברצלונה? יש לו שתיים ואני מכבסת אחת כל יום...אמא טובה 

אדם צריך בית

הבוקר ,יום א הכל זרם על מי מנוחות,שלוש שעות עבודה סיום לענינים,כמה טלפונים עם התחלות של ענינים ושיחה טלפונית אחת ארוכה עם חברה . אני מגיעה אל השלב הכייפי ביותר שמפריד בין בוקר לחול (הסעות צהריים ילדים אמא אמא אמא ...) 
שלב - השיטוט החופשי ,שלב ההשראה מחכה לי ברשת ובתקיות שלי שלא פתחתי מזמן...
משוטטת בתיקיות תמונות ומיילים, והודעה אחת מגיעה נעימה במיוחד שמזכירה לי את אתמול ,
וברקע בדיוק מושלם מתנגן אצלי על הפלייליסט ביוטיוב  השיר שאומר כל מה שאומרות התמונות מאתמול.
אני מקדישה אותו ואת התמונות למשפחתנו הענפה היפה האהובה ,לדודים ולדודות מכל הסוגים שהתקבצו ובקשרי אהבה הפכו משפחתנו ,הילדים שלהם - בני הדודים מכל הסוגים ובשלל גילאים ותחומי עניין , והסבא וסבתא ,הורי והוריו ,שהם כלכך מיוחדים שכמותם יש רק לנו והתברכנו בהם.


שימו לכם את השיר בפול ווליום ברקע, ותסתכלו בתמונות שיש לכם בתיקית 'התמונות שלי' על המחשב שלכם ..החויה מובטחת .


(קישור פרטי לאלבום המלא ישלח אל המקורבים .לא כולם בתמונות,הצלמת כלכך נהנתה אתמול שכחה לצלם..כולם בלב (:    )

אדם צריך בית מילים ולחן: ישראל ברייט

אדם צריך בית מי שלא אז לא איך הוא עובר, הלילות שלו חרדות מלטפות את קירות הבית מה זה בית? מה זה בית? המיטה, הכסא, השולחן, החלון העולם שמסביבו אדם צריך מישהו לדבר איתו איך הוא מוציא את החום שלו הלבד והזמן מחביאים ת'רגש מה זה רגש? מה זה רגש? המגע, הליטוף, הבנה, אהבה העולם שמסביבה אדם צריך דרך שתקח אותו איך הוא הולך לכיוון שלו

פלאי החורף

הבנים אצל סבא וסבתא ואני מתגעגעת אמא שלי שואלת 'מה את מתקשרת כל שעה?' ....

אז הכנתי לי סרטון ובילינו יחד .בכאילו. מחר חוזרים!

זה קשה לי לגור רחוק מההורים ,אחי ואחותי גרים במושב ורק אנחנו שעה וחצי לכל כיוון ,כל ביקור הופך לחגיגת נכדים מרוכזת לאימוני כדורגל ורביצה על הדשא .ויש בריכה מחוממת בחורף מצננת בקיץ ,ומשחקיה רחבת ידיים ועצי פקאן ופסיפלורה ופיצריה מעולה ,וים קרוב ,מה עוד צריך?

כמו שהגדירה את זה ולרי -זה סבא וסבתא למבורגיני .

אוהבת את המשפחה לא אוהבת את המושב שבו גדלנו ,יותר מידי זיכרונות לא נעימים ,ומעט מידי אופציות לחינוך אלטרנטיבי .

אז נוסעים שעה וחצי לכל כיוון ובשאר הזמן מתגעגעים .

ילדים סקרנים מתמטיקה לחיים

פגישת משולש הורים ילד חונך שלחה אותי שוב אל מחוזות הספק והשאלה: איך ולמה מאבד הילד שלי מידי יום את הסקרנות הטבעית שלו ללימוד? שיחות ביננו ,שיחות איתו - מהן עולה 'ככה' ו'בערך' לא משהו ספציפי לא יכול להצביע על דבר אחד שהוא ממש אוהב בבה"ס שלו ומה הוא בעצם עושה שם?(בעיקר משתעמם-הוא אומר)  לפני שנה ,בכיתה ב' ,הוא אמר לחונכת שלו שבה"ס 'מגדיל לי את המח ' שהוא לומד דברים בהפתעה כמו למשל כשהוא יוצא לשחק בחצר עם הגוגו'ס שלו . עכשיו הוא כבר לא מרגיש כך הוא מדבר על לעבור למקום אחר ,הוא פוחד לעזוב את המוכר אבל לא הולך בשמחה גדולה כמו שפעם היה .

לפני שנה לא היתה אמא גאה ממני בבה"ס המיוחד שלו ,היו עוד אמהות גאות היינו מתהלכות בחצר בה"ס עם חיוך גדול ,גאוות יחידה גאווה במסר ,בחינוך ,בראיית כל ילד וצרכיו, היה מקום לכל ילד והדבר החשוב שהם למדו שם היה קבלת השונה יחס חברי אהבת הזולת .הילדים האלה החזירו לי את האמונה ביצר האדם טוב מנעוריו ,היתה זו חוויה מאירה ומעוררת. מה השתנה? אנחנו שואלים אותו ואת עצמנו. ובעיקר - איך אנחנו יכולים ללמוד לקבל ולחזק אותו?בתוך השיחות הארוכות עם עצמנו,עם הצוות בבה"ס ועם הורים אחרים , קיבלתי מחברה את הקישור לטקסט של דני לסרי. לאחר ההקדמה הארוכה הזו מצרפת כאן מאמר קצר ומעורר תקווה על מתמטיקה ודרכי הוראה .המאמר מובא מתוך אתר האקדמיה הדיאלוגית 

מתמטיקה מושחתת

מאת: דני לסרי

באופן מפתיע אני מגלה כל פעם מחדש את חוסר סובלנותי לאופן שבו מלמדים מתמטיקה בבית הספר. אני לא חושב שילדים חייבים ללמוד מתמטיקה, שום נזק לא יגרם להם אם לא ילמדו, אדרבא אם הם לא יכנסו לשיעורים מסודרים תוכל המתמטיקה לצמוח להם מעצמה, כל אחד ברמתו, על פי רצונו וצרכיו. מצדי שלא יהיו שיעורים בכלל, אבל בינתיים, כשכבר יש, הם עושים נזק רב. נזק למתמטיקה שאני אוהב, נזק לחשיבה של הילדים, ואולי אפילו נזק עמוק יותר השייך לתחום המוסרי: אלה שיעורים שמשחיתים.

אני יודע, המילה "השחתה" אולי חריפה, ובכל זאת אני מתעקש להשתמש בה, היא ביטוי הולם לתחושת ההתקוממות שעולה בי כשילדיי חוזרים משיעור מתמטיקה ומראים לי מה למדו.

אל תתבלבלו, אני לא מתקומם על זה שהמורים שלהם לא יודעים ללמד מתמטיקה, אני מתקומם על זה שהם יודעים יותר מדי, שהם פשוט מלמדים את הדבר הלא נכון.

המורים לא אשמים. הם חלק ממערכת שמכורה לקליפות. הם ילמדו את הילדים את כל השיטות והטריקים להצליח בבגרות, ובזה פחות או יותר זה מסתכם – זה איבד כל קשר למתמטיקה. זה הפך למערכה טכנוקרטית, נטולת פנים, נטולת הבנה, נטולת כל הגיון פנימי. עשייה שאיבדה את הטעם הפנימי שלה, את היופי והאצילות, ונרתמה כולה לשרת איזה שיגעון של מראית פנים, בשעה שאם יש סיבה טובה ללמד מתמטיקה הרי זה בדיוק בשל "אצילות האמת" שהמתמטיקה היא נציגה מובהקת שלה.

דווקא היא, המתמטיקה, יכלה לשמש עוגן של שפיות בתוך תרבות צרכנית שהתמכרה לעולם התדמיות והריטינג. דווקא היא יכלה להוות דוגמא לאופן שבו אי אפשר לקמט את האמת בערפל של "כאילו", היא הייתה יכולה להיות אימון בבהירות.

ותחת זאת הפכה הוראת המתמטיקה לתרגול במשמעת ריקה, בסתמיות אטומה.

תרשו לי רגע להיכנס לפרטים של דוגמא:

כשלימדו את ילדיי לפתור משוואה ממעלה שנייה הציגו להם את הנוסחה המפורסמת:

מה פתאום?

הרי הנוסחה הזו היא פרי מאמץ של אנשים שאהבו מתמטיקה וחקרו והגיעו אליה מתוך הבנה. זה לא איזה קסם מוזר. מה פתאום לתת את הדבר הזה במתנה למי שלא מבין, למי שלא טרח, שלא רצה בזה בכלל? מילא תגידו שיש כאן מישהו שחייב לפתור משוואות במעלה שנייה כדי לסיים את ביתו, הייתי נותן לו בכיף, זה עניין מעשי לגמרי, ואין לי כוונה להגביל את השימוש, גם אם הוא לא מבין. אבל הם, הילדים המסכנים, בכלל לא רוצים לפתור משוואה ממעלה שניה, הם בכלל לא מבינים מה זה, ולמה זה טוב, בשבילם זה רק שיעורי בית, תרגיל במבחן. אני לא רוצה לתת להם את זה במתנה. זה כמו לתת מכשיר מתוחכם לאדם שבכלל לא מסוגל להעריך אותו, שמשתמש בו בתור סרגל. זה מקומם, נותן תחושה של חוסר כבוד, של פחיתות ערך והשחתה של הישג אנושי.

אם לא מעניין אותם שיעסקו במשהו אחר. ואם מעניין אותם, (ובמקרה זה גם עניין את ילדיי, ואני מניח שזה יכול גם לעניין עוד ילדים), אז קדימה, בוא נבין במה המדובר. לא, לא את הנוסחה, בוא נבין את העניין עצמו, מה זה בכלל משוואה ממעלה שנייה, ומה זה באמת אומר "לפתור".

נכנס עוד טיפה לעומק של דוגמא:

כשאני מלמד ילדים את מושג המשוואה בכלל, וגם ילדים בגיל הגן יכולים להבין את זה, אני מאפשר להם לנחש. הניחוש הוא דרך לגשש, להרגיש, לשמור על קשר עם. כשילד בן שמונה צריך למצוא את הנעלם במשוואה מסוג:

3X + 8 = 20

זה אתגר אמיתי. חלילה לי מללמד אותו כל מני שיטות. הוא יצטרך לחשוב, לנסות, לבדוק, להבין, ולמצוא את התשובה מתוך גישוש וטעייה. מה שחשוב בתהליך הזה זה שהעצמאות והעוצמה נמצאת בידו. לאורך כל הדרך הוא יכול לבדוק את עצמו, כי הוא מבין מה שהוא עושה. הוא לא צריך אותי כדי שאגיד לו אם זה נכון או לא. כשהוא שואל אני פשוט אומר לו לבדוק, ולכל היותר עוזר לו לבדוק. האחריות היא אצלו. לא נלקחה על ידי ה"שיטה". וכשהוא מוצא את התשובה יש לו שמחה פשוטה, הוא הרוויח אותה ביושר.

והניחוש הזה, חייבים להסביר את זה לכל מי שעוסק בהוראת מתמטיקה, הוא לגיטימי מבחינה מתמטית. בסופו של דבר, במובן עמוק, תמיד מנחשים.

אני לא אלמד ילד "להעביר" איברים מצד אחד של המשוואה לצד שני. בשום אופן לא. אני לא אלמד טכניקות. אבל אני אאפשר לו לגלות ששתי המשוואות הללו בעצם זהות.

3X + 8 = 20

3X = 12

ושבמה שנוגע למשוואה, כמו במאזניים, מה שעושים לצד אחד של המשוואה אפשר לעשות לצד שני ועדיין זה יהיה מאוזן.

ואני אעזור לו לראות שיש משוואות שיותר קל לנחש בהן את הנעלם. למשל המשוואה הזו:

3X = 12

ולמשל גם המשוואה הזו:

X = 4

אכן: זו גם משוואה, אין זה "פתרון" שאומר מה הוא הX, זו משוואה.

זו משוואה שכמובן מאוד קל לנחש מה בה יכול להיות הX כדי לקבל פסוק אמת. אבל עדיין זו משוואה. ועדיין נדרש האדם שם לנחש את הנעלם. לכן, אפילו זה מובן מאיליו, יש מקום לכתוב :

4 = 4

תמיד זה ניחוש. ובאופן עקרוני אם הילד יכול לנחש את זה גם מן המשוואה היותר "מסובכת" זה מעולה – הוא רואה עמוק יותר.

תמיד זה בסופו של דבר ראיה. וזה בדיוק חלק מן העניין: הוראת המתמטיקה המצויה מנסה לעשות את האדם מיותר: השיטות יכולות לעשות את הכל, והוא רק המבצע של טכניקה, ולכן אין כל חשיבות שיבין, שיראה. אין כל חשיבות שהאדם "יראה", שיהיה שם אדם שרואה.

זה חלק מן התפיסה הטכונקרטית שהופכת את האדם לעוד גוף במערך הגופים הקיימים בעולם, משתמשת בו כמוציא לפועל, ולא מבינה שהאדם לא רק קיים – הוא נוכח, ובתור נוכח, העולם הוא בשבילו.

נכון, המתמטיקה עוזרת לדברים רבים בעולם הטכני. אבל מה הטעם בכל העזרה הזו אם אין שם אדם שבשבילו לכל זה יש משמעות?

מה שחשוב בחשבון ארוך זה לא שהילד ידע לפתור, אלא שהילד יעמיק את הראיה שלו. בין אם זה ראיה מתמטית או אחרת זה לא משנה, הראיה היא צד של הנוכחות. לפתור זה במקום לראות. אני לא רוצה שיפתור את המשוואה, אני רוצה שיראה אותה, שיחוש אותה, שיבין אותה. הראייה היא מה שעושה את האדם אדם. ומה שבא כפיתיון כדי לא לראות, הוא מה שמשחית את האדם. לא צריך אדם בשביל להשתמש בטכניקות, המחשבים, המכונות, עושות את זה מצוין.

זה חלק ממגמה של התמכרות לצורה המאפיינת את התרבות שלנו. סוג של עבודת אלילים שהיא תחליף לנוכחות. אני יודע, יש פיתוי גדול לאב להראות לבנו איך עושים את זה ב"שיטה", הוא לא מבין שהוא גונב משהו מן הילד שלו, גונב ממנו את האחריות, את העוצמה, את אפשרות הגילוי, האפשרות שהמתמטיקה תהיה שלו. כי רוב הסיכויים שילד שלומד להשתמש בנוסחאות יהיה בטוח שהמתמטיקה שייכת לאחרים – שאצלם הקסם. וילד שגילה את הדברים בעצמו הוא חש שהדברים שלו. גם כשילד לומד לדבר הוא מאמין שהוא המציא את המילים, שהן שלו, ובמובן עמוק הוא צודק.

"אז מה," יגידו לי הורים, "אתה חושב שהילד צריך לגלות את כל המתמטיקה לבד?" כן, בהחלט. בדיוק כמו שאני לא מעלה ילד לעץ, אלא מאפשר לו לטפס לבד, והגובה שהוא מגיע אליו לבד, זה גם הגובה הבטוח לו, כך אני מאפשר לו לגלות במידה שהוא רוצה, צריך ויכול את המתמטיקה. נכון, יהיו כאלה שלא יגלו באופן זה את הפתרון של המשוואה במעלה שנייה. הם יגלו דברים אחרים שמתאימים להם. לגובה שלהם, לגיל שלהם. לא מטריד אותי בכלל שהם לא "יודעים" את הנוסחה למשוואה השנייה.

מה זה אומר? שכל דור צריך להמציא את המתמטיקה מחדש? לא, מה פתאום, המתמטיקה כבר הומצאה, הדרכים כבר נכבשו, שערים כבר נפתחו. ילד לא גדל בג'ונגל הוא גדל בתוך סביבה רוויה במתמטיקה, ובדיוק כמו שהוא לומד לדבר עברית כי הוא נמצא בקרב אנשים שמדברים עברית, כך הוא יכול ללמוד מתמטיקה, מתוך עניין, חיכוך, השראה, דיפוזיה, מחקר. הוא חי בעולם שבו המתמטיקה כבר הומצאה.

ותפקידי כמורה למתמטיקה לפיכך הוא בעיקר להיות שם נוכח בשבילו, להציב לו אתגרים, לדבר אתו בשפה הזו, לתמוך בהתמודדות שלו, להאמין בכוחו, להציב בפניו דברים שיעזרו לו לראות אבל אני איני יכול לראות במקומו. אין דבר כזה. זה הוא שיצטרך לראות, והאחריות הגדולה שלי זה לא שידע לפתור או שיכיר כל מני נוסחאות, אלא שיבין מה הוא עושה, שיראה. שלא יתקדם אפילו צעד אחד בלי להבין מה שהוא עושה. בשביל זה אני לא צריך לעשות הרבה מלבד לא להפריע לו, לא להציע לו קיצורי דרך.

ואם הוא יוכל לנווט בעולם הזה בכוח ראייתו, יש גם סיכוי שיוכל לתרום להרחבת המתמטיקה בשביל האנושות כולה.

* * * *

אין פלא אחרי זה שנציגים של ישראל באולימפיאדה בין לאומית למתמטיקה, זוכים במקום החמישים. הרבה פחות טוב ממה שזכו לפני שנים. ולא שזה חשוב, המלחמות הללו בין לאומים, אבל זה יכול לשקף את אובדן החוכמה בתרבות שאנו חיים בה.

מכיוון שחכמה זה לא טכניקה,

זו מידה מוסרית.

והיא נשענת על אומץ הלב, היושר, והיכולת לא להתמכר. אנחנו תרבות שמתמכרת, ומגדלת ילדים מתמכרים: מתמכרים לצורה, לקיצורי דרך, לחיצוניות, למסלולים ללא חיכוך, לסוכר, לאנרגיה זמינה, לחוסר אחריות, למשחקים מוכנים מכבר, להפעלות, לחוסר אונים. תרבות שבאופן לא מודע גוזלת מן הילדים באלף דרכים את מלאכת הבגרות שלהם, את אחריותם להיות הם מקור של אנרגיה, אקטיבי, יוצר. אין זו גנבה פעוטה, ואף שלקחתי את המתמטיקה כדוגמא יש לה השלכות לכל תחומי החיים, לבריאות של היחיד, ולבריאות של החברה. המתמטיקה כמו כל תחום אחר, הייתה יכולה להיות הזדמנות להתאמן במידה מוסרית, הזדמנות לאצילות ויופי. והיא הפכה, כמו כל כך הרבה דברים בתרבות שלנו, לזירת מאבק מסחרי.