Showing posts with label אהבה. Show all posts
Showing posts with label אהבה. Show all posts

Thursday, November 29, 2012

נצא מזה


אני יוצאת מזה . הרבה יותר מהר מפעם .
יש 'סולם זהב בקצה של בור' * 

עברו שבועיים טראומטים על כולנו בארץ הזאת .
ונדמה שאנחנו חיים בתקופה מבלבלת ואנשים נסערים ומתרגשים ונתפס להם הגב ,
וממהרים לחזור אל המסלול ולהתנהג כרגיל , ובחירות וכעסים ,ולאנשים נתפס הלב.
חברה שלי אומרת שזה תמיד היה כך, לא היה כאן קל יותר . 
אף פעם .
כשאני בבית ,כשאני ברחובות של פרדס חנה ,
בהופעת רוק, מול ציור שמרגש אותי .
כשהילדים משחקים בחדר על השטיח .
הבחירה בטוב, ההשתדלות והרצון לראות אותו , 
כמו סולם זהב .

ויש מתנות לכולם .


*אביתר בנאי אומר את זה יפה , 
הוא מוצא את אלוהים
אני את עצמי .

Monday, October 24, 2011

מיקוש

" זאת התינוקת שלי ,קוראים לה מיקוש"
היא חובקת בובה קטנה בידיה, מכסה אותה בשמיכה ושוכבת לצידה .
מיקה האמיתית ומיקוש הבובה .
תמרי מאוהבת ,מפצה עצמה על המרחק הפיזי מסבתא ממיקה ומהמשפחה המורחבת בחיבוק בובה.

Saturday, September 17, 2011

משהו טוב


מיום חמישי בצהריים עד שבת בערב ,שהות רצופה בבית שלושה ילדים ביחד  .
אַת בתי הקטנה הסתדרת בחיים. יש לך שני אחים שמלמדים אותך הרבה דברים ולומדים ממך לא פחות.
הם שומרים עלייך ומשתוללים איתך
את נסיכתי הסתדרת בחיים
חכמה שידעת לבחור  לאן לבוא.









Sunday, December 19, 2010

הלב גמיש

 כשהם מתוקים כשהם כועסים וגם כשהגדול מקלל אותי באבי אבי ..
להיות לצידם . לאהוב לתת לרגש שלהם מקום לפחדים לכעסים לשמחות לאהבות לקבל נשיקות וגם בעיטות רגשיות מידי פעם.
כשהיא מעירה אותי שוב ושוב בלילה כשהיא מפזרת את כל הנעליים בבית כשהם משחקים יפה יחד כשהם מבקשים את הזמן שלהם על המחשב כשהיא צועקת 'לה לה ' וחוטפת לי את העכבר כדי שאתן להם לשחק בטלאטביז .     
כל הזמן להרחיב את המקום שיש ולתת לאהבה להוביל.
ברור שאני גם צורחת כשאני מאבדת את השליטה , אני האמא ואני משתדלת להיות יותר בשליטה מהילדים .
ככל שאני מבינה אותם יותר אני מאבדת את זה פחות .
אמש ,כשכולם כבר ישנו שכבתי בסלון מול הטלויזיה צופה בסדרה חדשה,שניה לפני שכיביתי ,הבליח רגע אחד של אמת  וריגש אותי , כשהאמא מבינה שהילד שלה לא מתקשר איתה והיא צורחת עליו 'די כבר די '(היה שווה לחכות )די כבר לקושי לנסיון לחיות כאילו הכל בסדר הכל מושלם וזורם , היא מבינה שהילד שלה מיוחד היא רצתה שיהיה רגיל ולא גאון ולא מיוחד אבל אין לה ברירה אלא להבין , ולצרוח 'די' .
ומכאן והלאה עם קבלת החלקיות שבמושלם עם קבלת הילדים שלנו כמו שהם כל אחד עם השפיצים המיוחדים שלו ,אפשר להתחיל לאהוב גם את החלקים הקשים יותר לעיכול .
ללמוד מכל טעות מכל קושי ,באמת להקשיב ללב הנקי .
לעמוד לצידו כשהוא קורא למורה שהפילה אותו 'מטומטמת' להציב גבול מולו ולכבד את הרגשות שלו , לא להקל ראש בחוויה שלו .
ולראות שגם מי שעומד מולו נע על הציר של מחנק ונשימה מרווחת .לאמא וגם למורה מותר לטעות (אבל פחות ממה שמותר לו )
ואני מה?אני כאן האמא שומרת מחנכת מציבה את הכן והלא במקומות המדוייקים לאותו רגע ואוהבת ללא
תנאי ללא סוף

בתמונה: עלים מהערוגה שלנו

Sunday, October 31, 2010

תמונות שבפנים

בין התמונות שלא הספקתי לצלם יש אחת :
את עומדת למעלה על המדרגות בבית שלך ושל יובל בטבעון, לבושה מכנסי טרנינג לבנים וחולצה מסתכלת עלינו יורדות אל המכונית . את קוראת לי ואני מסתובבת אלייך -פנייך עגולות ובוהקות ואת מחייכת ואומרת לי 'בעוד חודשיים נעשה מסיבה גדולה יהיה על האש ' אני מחייכת אלייך בחזרה ומביטה למעלה 'בטח שנבוא ! עם הילדים!' אני מעבירה יד על בטני ,איתי מחכה שם לתורו לצאת אל העולם.
ושתינו מביטות בעיניים.
'את יודעת ' גלית שוברת את השתיקה 'יום אחד יגיע הטלפון שיודיע לנו ' אני מבטלת את דבריה :'איזה שטויות,נראה לך אפשרי ?' התמונה הזו מתרחשת בצמת מרומזר שלוקחים בו  שמאלה ל'נשר' (אני לא מכירה את הצמת הזה אבל  זה שם)
באמת הייתי כלכך תמימה ?
באמת,ראיתי אותך ככה חולה ולא הבנתי?
כן , באמת.


תמונה אחרת :מטבח הדירה בדב הוז ,משמאל הדלת למקלחת ממול חלון המרפסת , על אדן החלון בצנצנת ריבה שקופה נובט ומטפס גרעין של אבוקדו .
 מהחלון אור מזרח נופל על הפינה הזו צבעונית ויפה .'תמיד את עושה כל דבר אסתטי'


 והנה אנחנו הולכות יחד בפלורנטין יורדות מהמשרד שבו את עובדת ,לכיוון החומוס של החתול המטפס (שהיה שודד ואח"כ הפסיק ) בטקס קבוע של מפגש  צהריים .
על מה אנחנו מדברות כל הזמן?
באחת הפעמים האלה אמרת לי לא להתחיל לעבוד כצלמת אצל מישהו אחר 'אם הם כלכך רוצים אותך סימן שתוך שנתיים יהיה לך כל מה שמושך אותם אצלך..מחשב,כסף..' באמת ,נשארתי( והיה לי הכל אפילו מחשב)
את התמונה הזו צילמתי משום מה מלמעלה ואחת מאיתנו לבושה סוודר אדום..


 ועוד אחת שאני אוהבת במיוחד כי היא כלכך מתמצתת :
באור יום ב'מרפסת' שלך אנחנו יושבות ומדברות,שתינו עסוקות בכאבינו מנחמות את עצמנו בבריחה למפגש באמצע היום. נגמר הדיסק של גונג ,את קמה והולכת אל המערכת ושמה שיר אומרת לי 'תשמעי איזה שיר יפה ' הביטלס נשפכים אל החדר .פס הקול של חיינו היה מעולה,הכל היה סביב מוסיקה וצילום .


אני עולה אלייך במדרגות עייפה ועצובה סוחבת אלבומים לעיצוב ..כשאת פותחת את הדלת אני מרימה את הראש מהרצפה ואל חדר המדרגות החשוך גם ביום  ,מתפרצת אלומת אור ובתוכם אמא ובן ,תינוק יפה עם עיני שקד ,מחייך אלי . ואני נושמת לרווחה ואומרת לך שהדבר הכי יפה והכי מחזיר לפרופורציות הוא הילד שלך היפה והזך .


ככה יש לי כלכך הרבה תמונות ומקומות שהם שלך .. ומקום כמו הכביש שנוסע צפונה אחרי יוקנעם ,הכביש שירדנו בו ימינה לכיוון בית הקברות של טבעון שמאז הוא הכביש של תמי .

הכל בתמונות הרבה זמן ומחשבות וצחוק ובכי ושותפות סוד ,ורגעים שאת כאן  נוכחת .


ופתאום כל אוקטובר סיפורים ותמונות של נשים של מחלות של בדיקה עצמית ..ואני שואלת אם זה חודש המודעות או משהו? ואומרים לי שכן.
שלא רק מחנכים,גם מזכירים ומספרים, אני מספרת .


אהובה ,
החמישה עשר בנובמבר בכל שנה הוא יום הזיכרון הרישמי , כולל עצרת במטבח והדלקת נר זיכרון .
לעילוי נשמתך המוארת שהיתה טובה והביאה הרבה אהבה ויופי אל העולם .






את עכשיו כמו כוכב מנצנץ במרחב את חזרת אל ביתי ,  עכשיו את איתי אני קוראת בשמך לבתי







Monday, June 28, 2010

חופשה בכפר

ליותם היה קיץ אחד של רומן אמיתי:
 תאומות
צרפתיות
יפות ופרועות שיער בצבע קש .
יחד הם שחו בבריכה ,שיחקו בדמיונות ,וראו סרט בנשיאונל ג'יאוגרפיק,
בלי להבין מילה.
וללא צורך במילים
אהבה ...