חזרנו הביתה , אחרי עשרה ימים בקיבוץ ועשרה ימים במושב,חזרנו אל פרדס חנה .
הנסיעה הביתה היתה כלכך חלקה ומהירה שפיספסתי את היציאה מכביש שש (שילוט מחורבן) והוספתי לנו חצי שעת נסיעה לשעה שכבר נסענו.בדיוק יותם ואני דיברנו על אהבה ..כמעט עשרים יום שלא מצאתי את עצמי מאחורי ההגה..
הילדים היו נרגשים ,יותם אמר שהוא מרגיש צורך לבכות ובכה בשיטוט בין החדרים 'על החופש שנגמר ' ,נכנסנו פתחתי את כל החלונות הדלקתי מבער עם שמן לבנדר לתת לאויר קצת איוורור ,יצאנו אל החצר לשחק ,נכנסנו הביתה לסבב ,יצאנו לאסוף מנגו מהעצים ,חזרנו הביתה לאכול אותם ,יצאנו להתאמן בכדור בסיס ,חזרתי לפרוק תיק,ככה בזרימה נינוחה הילדים ואני הלוך ושוב פנימה ואל החוצה, עד הערב כשהאיש שלנו חזר .והיינו שוב יחד חמישתנו .אוכלים ארוחת ערב לשולחן הקטן המשפחתי שלנו עם השטויות שלנו.
הייתי ממשיכה את החופש.
היה לנו טוב להיות יחד כל הזמן .
זה דבר שצריך להתרגל אליו ,החופש הזה. להצליח לעשות כלום.
בהתחלה מתכננים תוכניות אח"כ מצמצמים אותן ומדללים ועושים רק מה שבאמת מחשק ,איזה עונג!
לרבוץ שעות על המרפסת ולא לעשות בעצם כלום - אם נתעלם מהארוחות החלפות חיתול לשים סרט לכבות סרט לעזור לפתוח את לעזור לגזור להפריד מריבות לפתוח ארטיק לנגב פנים דביקות ..ולהתלונן על זה כל הזמן אבל בלב לדעת שתיכף יבוא ספטמבר ונתגעגע לכל רגע כזה .
התברכנו במשפחות בקיבוץ ובמושב ,בבני דודים אוהבים ובמיקום טוב של טבע וחופש (בריכה ומקרר ארטיקים)
בימים של משפחתיות צמודה אני מצטערת שאנחנו גרים רחוק ,הקשר היומיומי כלכך כייפי.
והוא לא יחזור לקיבוץ ואני לא אחזור אל המושב...
את היום האחרון לחופש נבלה בבית , רק אני והילדים נהנה מעוד קצת מהביחד שלנו ללא הסעות ולוחות זמנים לפני שהגל הגדול של היומיום לוקח אותנו איתו ,לעשות כלום עוד יום אחד אחרון .
באסה שנגמר .
הנסיעה הביתה היתה כלכך חלקה ומהירה שפיספסתי את היציאה מכביש שש (שילוט מחורבן) והוספתי לנו חצי שעת נסיעה לשעה שכבר נסענו.בדיוק יותם ואני דיברנו על אהבה ..כמעט עשרים יום שלא מצאתי את עצמי מאחורי ההגה..
הילדים היו נרגשים ,יותם אמר שהוא מרגיש צורך לבכות ובכה בשיטוט בין החדרים 'על החופש שנגמר ' ,נכנסנו פתחתי את כל החלונות הדלקתי מבער עם שמן לבנדר לתת לאויר קצת איוורור ,יצאנו אל החצר לשחק ,נכנסנו הביתה לסבב ,יצאנו לאסוף מנגו מהעצים ,חזרנו הביתה לאכול אותם ,יצאנו להתאמן בכדור בסיס ,חזרתי לפרוק תיק,ככה בזרימה נינוחה הילדים ואני הלוך ושוב פנימה ואל החוצה, עד הערב כשהאיש שלנו חזר .והיינו שוב יחד חמישתנו .אוכלים ארוחת ערב לשולחן הקטן המשפחתי שלנו עם השטויות שלנו.
הייתי ממשיכה את החופש.
היה לנו טוב להיות יחד כל הזמן .
זה דבר שצריך להתרגל אליו ,החופש הזה. להצליח לעשות כלום.
לרבוץ שעות על המרפסת ולא לעשות בעצם כלום - אם נתעלם מהארוחות החלפות חיתול לשים סרט לכבות סרט לעזור לפתוח את לעזור לגזור להפריד מריבות לפתוח ארטיק לנגב פנים דביקות ..ולהתלונן על זה כל הזמן אבל בלב לדעת שתיכף יבוא ספטמבר ונתגעגע לכל רגע כזה .
התברכנו במשפחות בקיבוץ ובמושב ,בבני דודים אוהבים ובמיקום טוב של טבע וחופש (בריכה ומקרר ארטיקים)
בימים של משפחתיות צמודה אני מצטערת שאנחנו גרים רחוק ,הקשר היומיומי כלכך כייפי.
והוא לא יחזור לקיבוץ ואני לא אחזור אל המושב...
את היום האחרון לחופש נבלה בבית , רק אני והילדים נהנה מעוד קצת מהביחד שלנו ללא הסעות ולוחות זמנים לפני שהגל הגדול של היומיום לוקח אותנו איתו ,לעשות כלום עוד יום אחד אחרון .
באסה שנגמר .
