Wednesday, October 31, 2012

אישה עם כנפיים


איריס אמנית רב תחומית מעצבת פנים ויוצרת . שלחה לי הודעה : הגיע הזמן לצלם !
הרבה זמן היא מחכה לרגע. 
ולאחר שהצלחנו להסביר זו לזו מה אנחנו עומדות לעשות , לאחר שהיא הסבירה את הצרכים שלה ואני הצלחתי לדייק אותם למושגים ששתינו נוכל להבין - הגיע יום הצילומים .

כל הדרך לכפר סבא חשבתי על הרשימה הארוכה שאיריס שלחה , על המון גם וגם שהיא רוצה לצלם, ועל כל הבלבול והשאלות שהיא העלתה .
ידעתי שכדי שיהיו לה תוצרים שיווקיים בסוף יום הצילומים ,צריך לחבר בין המחשבות והדמיונות שלה לעין שלי לקונקרטיות של זמן ומקום , מחלום לויזואליה .
ידעתי שיש כאן אישה שעושה המון דברים יש לה עסק מורכב שבו יש שרותים ומוצרים,
שיש כאן פרסונה יוצרת שיש לה חותמת אישית ומיוחדת .
שאת כל זה אני רוצה לתפוס בשבריר שניה .
בקליק אחד .

זה תמיד תהליך כזה , מתחיל במייל או טלפון מהוסס ועובר בשיחות רשימות ותכנונים , הסברים ושאלות והכנות ליום צילומים .
ואז אני מצלמת , מתבוננת ומבררת עם עצמי :מה הכי מחמיא למוצר שאני מצלמת ?
איך אפשר להעביר בתמונה את כל מה שאני קולטת ?
איך להציג את היוצרת ?

הגעתי אל ביתה המטופח שהוא גם הסטודיו שלה , פרשנו רקע , הרמתי תאורה , ומתחילות לעבוד : היא מניחה את יצירותיה אחת אחת על הסט ואני מצלמת. מבקשת עוד זוית מחפשת את הסיפור שמאחורי הפסל מנסה להבין אותו .
מצלמת.
כך אנחנו עובדות בסמוך ובשיתוף פעולה. 
אלה לא מוצרים אלה חתיכות מהלב שלה שהיא מניחה כאן על השולחן ואני נוהגת בהן בכבוד .


אני קוראת לה לבוא לראות מה אני עושה ,והיא מציצה בתמונות ומאשרת מיד, מניחה לי לעשות מה שנראה לי שצריך .
איזה כייף זה כשסומכים עלי .
האתגר הוא לא רק לתקתק ולהספיק הכל, אלא  ליצר כמה שיותר חומרי עבודה שיווקיים בשבילה .
התמונות צריכות לשקף לא רק את היצירות אלא גם את היוצרת -במקרה הזה : נקיון אלגנטי , רקע חלק , תאורה מחמיאה.
התוצרים של יום צילום אחד צריכים לשמש אותה בפלטפורמות שיווקיות שונות : אתר , חנויות אינטרנט , פוסטרים וחומר מודפס ,פייסבוק . וכל מה שהיא תחליט .

לאחר שצילמנו את המוצרים, אנחנו עולות לחדר שבחרה לצלם תחת הכובע של מעצבת פנים .
היא משאירה אותי בחדר והולכת להתלבש לקראת החלק הכי מאיים של היום :צילומי הפורטרט שלה .
אני מצלמת את החדר מחטטת בקירות אוספת השראה לחדר של תמרי שייבנה עוד לפני בית המקדש השלישי..אם רק נמצא זמן לשבת על התוכניות .

איריס חוזרת יפה ונרגשת בשמלה אלגנטית ונעלים על עקבים . ואנחנו יודעות שזה החלק הכי קשה לה - להצטלם .
זה החלק שהכי קשה לרוב הנשים שאני מכירה, ובשבוע שעבר כשעמדתי מול מצלמה של מישהו אחר הרגשתי מה זה להיות המטרה..מלחיץ מאוד .
אנחנו מסכימות על דבר בסיסי יש צורך דחוף להחליף את תמונת הפורטרט שלה בפיסבוק. התמונה צריכה להיות ברורה יותר מתקשרת יותר וצבעונית , התמונה צריכה להיות היא : מקצועית אלגנטית ומדוייקת .
היא עושה המון דברים ואני רוצה לתפוס את האמירה היחודית לה .
ואני מתחילה לצלם . מחפשת את האור הכי מחמיא את המבט שהכי אומר "איריס "
ואני מוצאת - יש המון תמונות יפות ומלאות חיים . ויש אחת שכשאני מצלמת אותה אני אומרת לה :זהו ! יש לנו ! תפסתי אותך - התמונה שבה אפשר לראות איך היא תכף מתחילה לרחף באויר.
תמונה שתופסת את הרוח שבחומר. כמו היצירות שלה היא אישה שעומדת על האדמה עם כנפי דמיון ענקיות.


ואנחנו טסות יחד לסטודיו לתמונה אחרונה שהיא רצתה ולא ידעה איך : באנר לפיסבוק המקצועי של עיצוב פנים .
אנחנו מגבבות את כל הניירות והעטים ,סרגל אחד ושתי מניפות צבעים , וברגע האחרון איריס זורקת פנימה את המשקפיים שלה "שיראו שזו אישה".. אני עולה על השולחן ולוחצת "קליק "

יצאה נורא מסודרת ומבויימת התמונה..אילוסטרציה - מהירה -ומדוייקת לאישה שאתה ביליתי את הבוקר.
ככה היא עובדת - אפילו את מניפת הצבעים היא פורסת  נורא יפה ..
צילומי מוצר, צילומי אומנות, צילומי אילוסטרציה ,וצילום פורטרט
גם וגם וגם .
החשש של 'תפסת מרובה לא תפסת' שהיה בתחילת הסשן התפוגג כלא היה ,
זה לא כמה מהר אני מצלמת ומה ההספק , זו היכולת להבחין בפרטים , לקלוט שפה אסתטית ולתרגם אותה לחומר שיווקי כזה שיתאים ללקוחה שלי בדיוק.
תמונות שהיא תשמח להשתמש בהן. והרבה תמונות להמון פירסומים.
ואת ה-כל הספקנו
וגם, קיבלתי חיבוק של שמחה מהאישה שיש לה ידי אומן וכנפיים של חלום .



*אם גם את מרגישה שהגיע הזמן לתת לעסק שלך מקום של כבוד - התקשרי 0522454032



Wednesday, October 24, 2012

השקט שנשאר (זה שיר דבילי,אני יודעת)

זה פוסט לא קל כלכך.
אני מצלמת מגיל צעיר, בערך כיתה ד . 
אני צלמת מקצועית עשרים ומשהו (אמאלה!)שנים .
בין הילדות לעכשיו מידי פעם קורה שעולה תמונה מפעם, מתקופת סרטי הצילום היקרים , ואני סורקת אותה ומשתמשת בה לאיזה עניין. 
ויש כאלה שיש בהן אנשים שמתו צעירים . 
חבר מהכיתה , חברה מהחיים , קרובת משפחה . 
בתמונות הם מחייכים וצוחקים, התמונות נשארות והם אינם .
ואני בשבילי תמונה היא תמונה, לא משהו מורכב .
בשבועות האחרונים בזכות כמה תמונות ומילים קצרות למדתי שיעור על אהבה לאהובים שאינם.
כמו למשל התמונה הזו :


 בית ספר תיכון , כיתה י"ב , אביגיל עדי אודי ואני (ושם מאחור  ניסים וסופי . ניסים חבר שלי בפייסטוק ואת סופי פגשתי בחנות הגדולה לציוד חקלאי במושב) 
אני בחולצת THE SMITHS שרכשתי בממון רב ב'בית בתקליט' אותו מקלט תרבותי שמצאתי ברחוב פינסקר בתל אביב .עובדת על פלקט שמבקש מכולם להרתם ולאסוף מהר כסף למסיבת סוף השנה המתקרבת. אביגיל עדי ואני צוות האירגון ,
עדי ואודי זוג אוהבים , לא נפרדים בשיעור ובהפסקה , תוך כדי הכנת הפלקט אודי מצחיק אותנו ומדבר שטויות. 
"תרשמי שגם אני עוזר !" הוא מבקש ממני ,אז כתבתי : אודי יוסף גם אוסף " כי זה היה מצחיק, כי אף אחד לא באמת חשב שהוא יאסוף את הכסף וכי התחבר לי החרוז ..למרות שהעזרה שלו היא בעיקר מורלית ולפעמים הוא מפריע לעדי להתרכז..

וזו התמונה שיש מאודי.
אין עוד, חיפשתי כל הבוקר , מצאתי הרבה אוצרות .
אבל לא של אודי, הוא היה טיפוס כזה שחומק מתחת לרדארים .
עד שנתפס , כשהיה חייל בג'יפ דוהר בדרך לא סלולה . 
הייתי בניו יורק כשאמא שלי התקשרה לבשר לי שהוא נהרג .
בטלפון עדי נשמעה מותשת "חשבתי עלייך היום, שחבל שאת לא כאן " היא אמרה לי ,אוקיאנוס מפריד ביננו .
"איך תקע אותי פה עם כל החברים שלו , כל השבעה..." 
ככה, מת . צעיר מידי , כדרכם של צעירים .
זמן לא ארוך אחר כך הצטרף אליו חברו הטוב ליאור , שנהרג גם הוא בתאונת דרכים ,בכניסה לבית הוריו .
כמו בסיפורים ובשירים של יום הזיכרון שניים שלא נפרדו בחייהם ומה אנחנו יודעים של מה שהם עושים לאחר מותם ? 
אני מאמינה שאודי חיכה לליאור בשער השמיים, על טרקטורון אדום נוצץ יוצאים למסע ארוך .

כשנעמה הזמינה אותי לכתוב פוסט לאתר שלה , סרקתי תמונות מפעם והעלתי לפיסבוק, לאלבום פרטי וסגור/
 לא ידעתי איך זה ירגיש לאנשים שהכירו אותו לראות פתאום תמונה שלו ברשת. פחדתי להעלות זיכרון פוצע , כאילו הלב לא פצוע מספיק כאילו הכאב לא נמצא שם כמו הד קלוש אבל מהדהד, כאילו אין יום שבו אני לא חושבת על תמי ...  השבוע כשתייגתי בחשש מה את עדי בתמונה , היא שלחה לי הודעה נרגשת. וביקשה אם אפשר שאשלח את התמונה למשפחה של אודי .
שלחתי, כמובן.
תמונות של אנשים שמתו צעירים, זה מלחיץ להעלות ולחלוק, כי אני מתלבטת בין החשיפה להצנעה, בין הפרטיות לציבוריות המסויימת , מה עדיף ?

עדי שלחה לי מכתב , ריגשה אותי מאוד ולימדה אותי שעור . 
על השמחה וההתרגשות שתמונת אדם שראית בפעם האחרונה לפני עשרים שנה מעוררת ( את זה אנחנו מכירים) אבל אדם שאי אפשר לפגוש ואפשר רק להתגעגע אליו , זה אוצר מרגש במיוחד. 
כי לפעמים את כבר בטוחה שזו, שלא יהיו הפתעות ממנו יותר..
והנה.
תמונה חדשה שלא ראית ,והוא שם חי ושמח וצוחק אלייך כמו שזכרת .

היא שאלה אם יש לי עוד תמונות ,
פתחתי את הארגזים והתחלתי לחפש...

התמונה היחידה שמצאתי הבוקר היתה זו 
מהטלויזיה , ביום הזיכרון. רעדה לי היד . 






Friday, October 5, 2012

מתקתקת

לעיתים קרובות מידי אני מתבאסת מזה שאני ככה -אמפולסיבית ,מהירה, ויורה על המקום.

אבל לרוב , גם אחרי ההתבאסות אני מבינה ומקבלת את איך שאני .

וברגעים שאני כנה עם עצמי אני מוצאת אותי אומרת לה -תודה .ל"מיוחדות" הזו שיש המתיחסים אליה כאל משהו שצריך לסלק מהדרך,קוראים לה 'הפרעה' אבל היא כלכך אני , ואין ברירה אלא להתחיל לאהוב אותנו. אחרת היא תפריע לי בחיים.
כי אם לא הייתי כזו הכל היה נראה אחרת .

ימי צילום דורשים בדיוק את אותה תכונה שעושה קצת בלאגן בחיים הפרטיים אבל יקרה מפז כשמדובר על זמן ששוה כסף.

שניים כאלה היו לי בשבוע האחרון ובשניהם עמדנו, בסוף הסשן, הלקוחה ואני מחייכות  , רגועות מסתכלות בשעון ומגלות שסיימנו שעה לפני הזמן ..
וזה לא מורגש , לא בזמן הצילומים לא בתוצאות .
"לקחת ריטלין לצילומים? " שואלת אותי חברה שמכירה אותי ואת הפיזור .
לא .
אני לא צריכה ריטלין כשיש לי ביד מצלמה . יש בה מלבן עינית שמתחם לי את הכל במסגרת שחורה דרכה אני רואה את העולם באותו רגע .
יש במצלמה ארבעה כפתורים שאיתם אני עובדת בסינכרון של שבריר שניה , שמשפיעים על קבלת החלטה חשיפה צמצם פוקוס ו..קליק 
רק כשאני מצלמת זה קורה בטבעיות מבלי שאצטרך להשקיע מחשבה.
את כל מה שלמדתי והתאמנתי עליו שוב ושוב בשנים רבות של לימוד ועבודה , הגוף שלי יורה דרך המצלמה . 
זה לקח אחד חלקי 125 שברירים של שניה.
וזה יצא בול :

למשל הקטלוג שצילמתי לאדוה ברונר .

תיקתקנו אותו בצוות של ארבע נשים , כל אחת יודעת בדיוק את התפקיד שלה, עובדות בהרמוניה לא מבזבזות זמן , לא עושות פוזות של מתאמצות כדי שהאחרות יעריכו אותה .
לא עושות פוזות .
אפילו אולה הדוגמנית - לא עושה פוזות , היא נעה כמו שהבגד עושה לה לזוז .
(והעין תופסת את הרגע הנכון שבו הרגל שלה ודש הבגד עושים אותה תנועה...)



קטלוג - שישים דגמים (!) בחמש שעות .

 הוראות ברורות של השואו-רום האמריקאי : רקע לבן , רוצים לראות את הבגדים - מלפנים מאחורה ומהצד ..
"זה נשמע כלכך משעמם" אנחנו גונחות ביננו .
אבל זה לא חייב להיות כזה !

וזה עסק .

צריך לעמוד בתקציב ובזמנים אי אפשר להקשות בשעות נוספות ובימי צילום מיותרים . זו לקוחה עצמאית לא זארה .
ואני מתאימה בדיוק בשבילה .
העבודה המשותפת עושה לשתינו טוב , וכולן מקבלות את מה שהן רצו וקצת יותר.
ובשביל לא להתייבש מהאמריקאים אולה ואני שיחקנו משחק קפיצות , אחרי 
דגם או שניים כבר ידענו מתי אנחנו רוצות לצלם :"קפיצה"  ובלי מילים פתאום היה כזה מן "אחת ,שתיים,שלוש " 





התמונות האלה לא מתאימות לקטלוג שביקשו שם ב'שואו רום ',הן לא מייצגות את הבגד כמו שהם רוצים .
אבל אדוה מבינה שאנחנו לא יכולות לוותר עליהם "זה יהיה לחנות באטסי " היא מאשרת לנו להשתעשע קצת צלמת ודוגמנית .

לפעמים צריך לתקתק , להתחיל ולסיים. 
מבלי שזה יפגע באיכות העבודה , בלי להתפשר ,בתוך החוקים המובנים לנוע בחופשיות. לעשות מה שמבקשים אבל עם ה"טוויסט" האישי שלי .
כל אחת והשפיץ שלה .


בשעה שתיים וארבעים בצהריים לאחר שהספקנו לצלם הכל ועוד היה זמן לכמה חגורות שאדוה רצתה לצלם , הורדתי את המצלמה מהיד . וצעקתי "סיימנו" וכולנו מחאנו לעצמנו כפיים התחבקנו ומיהרנו לארוז ולהספיק לרכבת של שלוש ועשרים.
שתיקח אותנו הביתה , צריך לאסוף את הילדים מהגן...

ובערב כשישבתי מול התמונות . שמחתי כלכך.

יצאו תוצאות כמו שרצינו.
וקצת יותר.

ועכשיו תודות:

תודה אדוה על האמון והבחירה בי פעם נוספת (נכון היה שווה להפסיק לצלם לבד ולהתחיל לעבוד ככה ? )
לאולה סתוי הדוגמנית 
לאורלי מגן על האיפור והשיער (ולמספרה המעולה שאולה מסתפרת בה..)
ולחנה שלימדה אותי להגיד"אם פם " היא מבינה למה אני מתכוונת 



*צילומים ליצירות שלכן . רוצות גם ? דברו איתי 0522454032 


Thursday, October 4, 2012

להיות ירדן

כשאומרים על אנשים עם ADD "אימפולסיבית" זה נשמע סוער ומרתק, זה יצירתי זו רכבת הרים. אילו חיים מענינים אלה ...
אבל,זה גם לכעוס ומייד באותו רגע ,להבין ולרצות נורא לסלוח ולהשלים,
זה להתרגז על אי צדק ולראות כל הזמן את הצד השני ולהבין אותו ,
זה להגיד ולהצטער בעוד המילים יוצאות מהפה.. הייתי רוצה לחודש ליום לשעה להצליח להיות פחות אימפולסיבית להיות שקולה ורגועה . 
או לפחות שתהיה אפשרות למחוק מייל ששלחתי וטרם נקרא .
להיות אמפולסיבית זה חרא של דבר .
..איך חיפשתי תמונה שתגיד את כל זה ..
יש תמונות של חדר מבולגן, ילדה בוכה, כוס שוקו שפוכה על הרצפה, שולחן עבודה הפוך, מגדל של קוביות, ומדורה גדולה.
ואז קפצה לי זו, עם השלט הזה מטיול שעשינו ולא הפך לפוסט. 

שלחתי אותה לזו שכתבתי לה מכתב אמפולסיבי.

*צלמת אמפולסיבית, בצילומים זה טוב..