יום ראשון הקדוש

שוב יום ראשון ,אני מציעה לשני הבנים להשאר איתי לצאת לסיבוב 'סידורים'.
מגיעים בבוקר לחדרה אל הקניון, יותם צריך משקפיים .
חונה מול הכניסה והולכים להוציא כרטיס חניה מהמכשיר כל אחד בתורו שם שקל בחריץ יותם מקריא את ההוראות ולוחץ על הכפתור הירוק, איתי לוקח את הפתק ואני מצמידה אותו אל השימשה.
עכברי הכפר המתוקים שלי ,כל פעולה איתם היא חוויה לימודית משעשעת ,מסתובבים בדלת המסתובבת הענקית מאבדים את הראש בהמון החנויות הצבעים והבוהק של רצפת הקניון.
נכנסנו לאופטיקנה ויצאנו אחרי דקותיים בערך ..המחיר שהם גובים עבור משקפים לילד הוא לא פחות מכפול כמעט 900 ש"ח על אותם המשקפיים שראינו אצל האופטומסריסטית ב450 ,ושבאופטיקיד נקבל עליהן זיכוי של 400 ש"ח (אבל אנחנו לא נוסעים עכשיו לכ"ס לאופטיקיד)ביציאה איתי לוקח את הדלת המסתובבת רגע אחד מוקדם מידי והוא רוצה לחזור אלינו אבל לא יכול ופורץ בבכי .הדלת ממשיכה להסתובב והגוף הרועד מבהלה נצמד אלי בחיבוק והבכי נרגע, עכבר כפר .
אצל האופטימטריסטית החביבה והמקצועית אנחנו מודדים שוב ושוב ועוד 'אולי זה ?' אני משגעת אותו באופציות והוא  מזעיף פנים ,מביט בעצמו במראה ומציין ש'כדאי להסתפר לפני שאני מרכיב שוב משקפיים '..
בחר מסגרת יפה וצבעונית . הוא כועס על העולם כי מסתבר שלמרות מה שאמר "רופא העיניים" מפרדס חנה (חשדתי בו מייד כשנכנסנו איש מבוגר עם תסרוקת של אלוויס מקדימה וזכר לקוקו ארוך מאחור..ארגנטינאי שלא אוהב כדורגל .. 'אתה גם צמחוני?' התלוצצתי איתו ) הוא כן צריך להרכיב משקפיים ,אפילו חייב...בזמן שאני משלמת הבנים מתגלגלים על השטיח ואני כלכך נהנית מהחיבוקים והמשחק המשותף שלהם , שלא מעירה ולא מבקשת מאיתי להפסיק לנקות את הרצפה עם הסווטשירט הלבן..
אח" כ נעלי ספורט לאיתי 'נעלי התעמלות' הוא מתקן אותי , השפע בחנות לא מבלבל אותו ,הוא בוחר לו זוג נעליים בלי אורות (אין) עם סקוטצ'ים , מודד ועושה סיבוב ריצה בחנות כדי לוודא שהן מתאימות לו 'אמא,אני יכול לשחק איתן כדורגל בחצר?' 'אם לא יירד גשם ' 'אם יירד ויהיה בוץ אז אנעל את המגפיים,בסדר?' 'בסדר חמוד' .
אני מופתעת לגלות שמידת הרגל שלו היא כבר 29 ..'רק לפני שעה הוא היה 26 ' אני אומרת לעצמי בקול והמוכרת אומרת שהרגל גדלה שתי מידות בעונה 'בעונה?!?' . יש מבצע בחנות :זוג שני ב39 ש"ח לוקחת זוג נוסף במידה 31 לשנה הבאה... גם ככה הנעליים של גלי יתפרקו מהר מאוד.
בדרך אל האוטו אנחנו עומדים מחכים לחצות את הכביש נרטבים וצוחקים .
כל הזמן שיחות מתנהלות ביננו ,איתי נהנה לזהות תמרורים:
'הנה -עצור '
'הנה -אין כניסה'
'הנה -האט הכביש מתפתל (?)'
'הנה -זהירות הופל'ה' (?!?)

שומעים שירים ברדיו משתיקה בפירסומות .הנסיעה בטויוטה שהחלפתי עם אבא היא חווית נסיעה נ ה ד ר ת לעומת הברלינגו הרועש והמקרקש.
את הבוקר המקסים אנחנו מקנחים בחוויה המושלמת עבורם: שיפודים עם צ'יפס ומיץ ענבים ובוואריה (במרקם צמידי דוחה) ממסעדת 'עין עירון' ('את רוצה למכור את האוטו?' מתעניין המלצר הראשי שפותח לנו את הדלת) ...אני אוהבת את הסלטים שלהם המון מיונז וחצילים בכל דבר,יש שם אוכל  מהיר בסיסי ולא רע ותמיד יוצאים משם עם ערימות של אוכל ומשלמים 80 ש"ח. כל הדרך הביתה הריח של האוכל משגע את הבטן שלנו אפילו שרק חצות היום.
מגיעים הביתה אני מדליקה אש בתנור לחמם את הבית ,הבנים עורכים שולחן לארוחת צהריים ,יותם מורח לאיתי טחינה בפיתה ואוכל את שלו יבשה.
אחרי ארוחת הצהריים המשותפת אנחנו מרוקנים יחד את המדיח ,יותם ממיין מזלג מכף ומתפעל מהמהירות בה אני מרוקנת את הצלחות 'ואוו אמא את זזה ממש מהר יחסית לבת ארבעים וכמה..' אני מחייכת 'ארבעים ושתיים יותמי' הוא מהרהר רגע ואז ' קראתי בעיתון שמגיל 46 משתפר מצב הרוח ' (מוסף השבת של דה מרקר שבשרותים )
'ממי אני כלכך מאושרת בגיל ארבעים ושתיים אני לא יודעת מה יכול להיות יותר טוב בארבעים ושש '

תמונהמ2006 גם אז חשבתי שיותר מזה אי אפשר ...