דגל אדמה

הילד מגלה שיש ארץ. יש לה שם ו׳פרדס חנה׳ זה לא רק הבית שלנו כמו ש׳חניתה׳ או ׳אמונים׳ זה גם מחוץ לבית של הסבא סבתא.
הוא נהנה להיות חלק מ..
מפתח רגשות אהבה והתפעלות מישראל.אתמול בנסיעה הביתה הוא אמר :"ישראל זה מקום משהו משהו,יפה וטוב."
כמה נחמד להיות שייך. וההורים שלו צריכים לתת את האיזון הגבולות החינוך בבחירה בין הכלל ליחיד.
מה עושים למען הכלל ומה למען עצמי? איזה סיפור אנחנו מספרים לו ולעצמנו על החיים בארץ הזו? מתי הוא יפגוש אחרים שמספרים סיפור משלהם?
אין לי אופציה אחרת, מבחינתי אני כאן .שייכת לכאן ולא הולכת לשום מקום.
ולכן אין לי אלא להיות להקשיב ולהגיד. לכבד לחנך ולתת מעצמי. ויש לי גם זכות לקחת לבנות לחלום ולשנות. את הסביבה הקרובה ואת העולם כולו.
לו הייתי מדינה היה לי צורך בטקסים בדגל ופאתוס. אני לא מדינה אני אמא ואזרחית. רואה את שני צדי המטבע עושה את הבחירות שלי בתקווה ואמונה בטוב.
לא זקוקה לסמלים לאומיים של גבורה ומוות , טקסים לא אומרים לי שום דבר.
כשהילד רץ מהגן עם דגל ישראל (מפלסטיק מיובא מסין) אני מצלמת את מה שהוא רואה:
״אמא תראי את דגל ישראל על האדמה! זה משתקף! ״