בזרוע נטויה

יש רגע ,אני מתייצבת על המשטח הרטוב .מיישרת את הגב והברכיים מרימה את המבט קדימה :ים, סלעים ,ירוק עמוק כחול ,רואה את השמיים הצהובים מתמזגים אל האופק .
ותנועה קלה , ניעה קטנה כל הזמן תחת רגליי ,
משב רוח חמה חולף,והידיים מרפות מעט מהאחיזה .
אני עומדת יחפה בים, גבוהה מעל פני המים הצלולים .מתחתי חול וסלעים ומים קרים של אפריל בים התיכון.
נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי שאין כאן איש חוץ ממני , שאני לא מחזיקה שום דבר בשביל אף אחד.
רק אני והמים שמתחתי .
מזל שבאתי .

כבר כמה שנים אני פוגשת מאוד מקרוב ובכמויות גדולות -צילומים של גולש KITE שמטייל בכל העולם טיולי גלישה ואני עורכת לו מהתמונות אלבומים. עורכת ממיינת ולומדת - את השפה ,הצבעים ,התרבות .
תרבות הגולשים שכבר מזמן התרחקה מהדימוי שהשאיר באוזני  בריאן ווילסון . הפכה  צבעונית קיצונית ומגוונת ,אבל הבסיס נשאר : מים אויר ואדמה .
ומרב באה להצטלם וסיפרה לי שהיא חותרת בגלשן . היא חטובה ושזופה  ,ובכל יום היא מעלה תמונה מהחוף ואני מתחילה להדלק על הרעיון. והרצון לעשות מתעורר , אח"כ מישהו מספר לי שזו פעילות מעולה לקשב וריכוז , ואני כבר ממש רוצה אבל -פוחדת ממים קרים.

פוחדת ממים קרים . נכנסת לים באוגוסט רק כשממש חם וכבר אי אפשר שלא .
שונאת מים קרים .

אחרי ליל הסדר הילדים נשארו במפתיע בקיבוץ התעוררתי אל בית שקט, טלפון כבוי ,שמש חמימה בחוץ .
וכל כולי פנויה
חירות לעשות מה שבא לי ,אבל ממש .
לא ברור מה גרם לי להתקשר אל נועה היפה שעובדת במועדון גלישה " יש לי בשבילך חליפה בואי "  אבל ,חצי שעה אחרי השיחה כבר חניתי את הברלינגו בחוף שדות ים .
משקשקת מפחד, לא מבינה בכלל מה אני עושה ולאן הולכת אבל-הולכת .
(קודם קצת לאיבוד במחסן ענק של גלשנים)

מקום מוזר ,
מועדון גלישה בנוי בטון עם הגב לים . מבנים ישנים כבדים אפלים מול כל הים והשמש הזו .
אבל יש בו המון חיים קבוצות ילדים מתכוננות לרדת אל המים , בגדים צבעוניים דשא מרוט ,'זה כמו קיבוץ של גולשים ' מציינת לעצמה הצופה מן הצד .
אני מגיעה אל "מועדון הגלישה " (השם שלו ארוך וגדול מהצריף הנחמד שהוא בעצם )
פוגשת את המדריך שמסביר לי קצת על יבש על איזון וגלישה..אני מאבדת עניין בקלות ומתקשה לשמור על שיווי משקל במתקן המדמה גלשן. זה קצת כמו לשחות בחול .

יורדים אל המים , הנה הגיע רגע האמת . כף רגל שנכנסת אל הים משדרת לכל חושי "קר !קר ! קר! " זה נשמע כמו אזעקה בכור אטומי אני מהדקת את חליפת הגלישה .מתפללת שהיא אטומה ומושכת מעלה את החתיכה שמכסה על הבטן .
המדריך נכנס אל המים הכל ברור לו אני מבוהלת אבל ממהרת אחריו להיכנס . לא לעשות בושות לא להרוס את הפוזה ..
צעד מדוד ואני עומדת על הגלשן : "הי זה יציב" אני מסכמת לעצמי בשמחה , תנועות התנסות של ידיים ומשוט והנה אנחנו חותרים, מתקדמים בתוך הים הירוק כחול. שותקים חותרים .
הוא מסמן לי בתנועת כתף ואני אחריו , כמו ברווזה מדדה אחרי תנועותיו החלקות מנסה לחקות את זוית הזרוע המדוייקת מנסה לשמור על קצב .
זה קל זה כייף וכבר שכחתי איך שיקשקתי לפני דקה .
הוא מעודד אותי ומתפעל מהמהירות בה קלטתי את השיטה (טוב ,זה לא ממש מסובך) אבל אני מרשה למחמאות להגיע אלי "את מחוננת גלישה "אני שרה לעצמי בשמחה ,נהייה לי חם בחליפה המושאלת ,וכבר מבררת  'מה השלב הבא?'
'עכשיו סיבוב על המקום שימי רגל שמאל טיפה אחורנית ' אני מזיזה את הרגל לאחור ,מחליקה ,וצוללת כמו אבן אל המים הקפואים .
גופי מקבל את החדשות בעצירה מוחלטת של כל תנועה רצונית. בקושי מצליחה לפרפר באצבעות הידיים להשאיר את הראש מעל המים, "בה בה בה " זה כל מה שאני יכולה להגיד או לחשוב .
נאחזת בליש ומטפסת אל הגלשן,מבוהלת אני מחבקת את גוש הקלקר והפיברגלס הצבעוני ,מתיישבת וצונחת שוב אל המים "הו לא, לא שוב " והנה אני כבר מפרפרת מבוהלת ושוב מטפסת אל קרש ההצלה שלי .
לבסוף , כשאני נעמדת בחזרה המשוט בידי חותרת אל עבר רצועת הסלעים שמפרידה בין חוף לים הפתוח , יש לי רק מחשבה אחת בראש " הגרוע מכל מאחורייך ".
ופתאום אני שמחה כלכך להיות שם בתוך הים היפה , רטובה ומפרפרת יציבה וחזקה יותר משהייתי חמש דקות קודם.
הדבר שהכי פחדתי ממנו מאחורי .
ותחושה של נצחון עולה וממלאת את גופי . כבר לא חם הרוח נעימה ואני יכולה להנות מהגלישה כי אין לי ממה לפחד:  במים הקרים כבר הייתי , והאמת היא שזה לא היה נורא כלכך ...
"הנה גל מגיע אלייך קחי אותו " קורא אלי המדריך , אני מסובבת את הראש למראה גל שמתרומם מעצמו " תחתרי בימין ! אל תפסיקי " חותרת חותרת ומתחת לרגלי כח רך ושקט מגיע ולוקח אותי ואת הגלשן לעבר החוף . אני מתחילה להגנב מהאפשרויות שמתגלות בגלישה.

"איזו אלופה את ! לא נפלת ! " מקדמים את פני נועה היפה ויוגי הם מחייכים מאוזן לאוזן  "ירדנו לחוף לראות אותך "
לנועה מתחשק עכשיו גם סאפ .
אני רעבה בא לי סנדוויץ ענק - אבל פסח .
"מחר תרגישי את כל השרירים " הם מכינים אותי לבאות . אבל אני כבר נפלתי למים הקרים, לא פוחדת מכלום .

כשאני מתיישבת במכונית החמה אני קולטת - זה היה כייף .
מוחי מרגיש כמו הארד דיסק שעבר איחוי .
אני יכולה להרגיש איך כל מחשבה התיישבה במקומה.
ושקט השתרר במערכת. שקט אין סופי .
ואוו.

נטולת מחשבות אני נוסעת מזרחה, התוכניות מבוטלות ,רוצה לעשות כלום .
כשאני מורידה את בגד הים, מוצאת שם סרט קטן כמו של מתנה , צרוב על עורי .

בלילה לפני שאנחנו נרדמים הנשימות שלנו עולות ויורדות כמו גלים ואני מרגישה רצון עז להיות שם שוב
עם הפנים אל הים גבוהה מעל המים לבד בעולם . בלי פחד .