המנטור

פתאום (לאחר אזהרות ואיתותים )הוא מת.
מותו העציב אותי . כי הוא היה חבר שלי , ומנטור .

הוא גר איתי בחדר כלכך הרבה זמן  ,
היצירה שלו היא חלק מחיי.
וכיוון שכך,

יש לשבת שבעה , להתכנס להקשיב שוב לחזור אל החדר  .

תמיד אני מתעצבנת על אלה שאומרים ביום הזיכרון "איך אני אוהב את המוסיקה היום.."
אבל אתמול , בכל כניסה ויציאה מהאוטו , הרדיו דלק שיר שלו .
ולרגע שמחתי ,"יא איזה כייף שיום הזיכרון"

להסביר את האהבה אל המוסיקה שלו זה כמו להפריד את עצמי מעצמי ולנסות לראות, מה המטען התרבותי הריגשי שנשאר מהאזנה רציפה, של שנים רבות .
יש מוסיקה ודימויים שמרכיבים אותי וקשה כבר להפריד .
דימויים שעובדים כמו מוסיקה ,כמו המפגש המחודש עם העבודות של דגנית ברסט , כשעמדתי מול העבודות שלה ובכיתי וצחקתי באותו מקום.

מה מחבר בין אנשים ממקומות שונים , שמדברים שפות שונות וחיים חיים אחרים ?
יצירת האומנות .

ויש איזה תדר , כמו משרוקית של כלבים , שאי אפשר לשמוע באוזן אדם גשמית.
תדר שמרחף בעולם ומתחברים אליו כל מיני אנשים .
כשאני פוגשת אותם,אני נרגעת .
אני מכירה מלא מהכוכב הזה .

בשבילי , הוא היה הטייס של החללית.

וכיוון שאמרתי שבעה , נפרד מרוחו שעולה אל השמיים בימים אלה .
נספיד , ונתרגש ,ואדמע .
ואני אגיד  גם:
תודה ,
ושאני אוהבת אותך .

ביי

לו .

(וזה הסווטשירט שהגיע הבוקר , ויחד איתו חמסין )

 * תוכנית לזכרו שמנגנת כשאני כותבת .לירון תאני במהות החיים .

* קיצור תולדות הזמן -שרון מולדאבי בגלובס