השקט שנשאר (זה שיר דבילי,אני יודעת)

זה פוסט לא קל כלכך.
אני מצלמת מגיל צעיר, בערך כיתה ד . 
אני צלמת מקצועית עשרים ומשהו (אמאלה!)שנים .
בין הילדות לעכשיו מידי פעם קורה שעולה תמונה מפעם, מתקופת סרטי הצילום היקרים , ואני סורקת אותה ומשתמשת בה לאיזה עניין. 
ויש כאלה שיש בהן אנשים שמתו צעירים . 
חבר מהכיתה , חברה מהחיים , קרובת משפחה . 
בתמונות הם מחייכים וצוחקים, התמונות נשארות והם אינם .
ואני בשבילי תמונה היא תמונה, לא משהו מורכב .
בשבועות האחרונים בזכות כמה תמונות ומילים קצרות למדתי שיעור על אהבה לאהובים שאינם.
כמו למשל התמונה הזו :

 בית ספר תיכון , כיתה י"ב , אביגיל עדי אודי ואני (ושם מאחור  ניסים וסופי . ניסים חבר שלי בפייסטוק ואת סופי פגשתי בחנות הגדולה לציוד חקלאי במושב) 
אני בחולצת THE SMITHS שרכשתי בממון רב ב'בית בתקליט' אותו מקלט תרבותי שמצאתי ברחוב פינסקר בתל אביב .עובדת על פלקט שמבקש מכולם להרתם ולאסוף מהר כסף למסיבת סוף השנה המתקרבת. אביגיל עדי ואני צוות האירגון ,
עדי ואודי זוג אוהבים , לא נפרדים בשיעור ובהפסקה , תוך כדי הכנת הפלקט אודי מצחיק אותנו ומדבר שטויות. 
"תרשמי שגם אני עוזר !" הוא מבקש ממני ,אז כתבתי : אודי יוסף גם אוסף " כי זה היה מצחיק, כי אף אחד לא באמת חשב שהוא יאסוף את הכסף וכי התחבר לי החרוז ..למרות שהעזרה שלו היא בעיקר מורלית ולפעמים הוא מפריע לעדי להתרכז..

וזו התמונה שיש מאודי.
אין עוד, חיפשתי כל הבוקר , מצאתי הרבה אוצרות .
אבל לא של אודי, הוא היה טיפוס כזה שחומק מתחת לרדארים .
עד שנתפס , כשהיה חייל בג'יפ דוהר בדרך לא סלולה . 
הייתי בניו יורק כשאמא שלי התקשרה לבשר לי שהוא נהרג .
בטלפון עדי נשמעה מותשת "חשבתי עלייך היום, שחבל שאת לא כאן " היא אמרה לי ,אוקיאנוס מפריד ביננו .
"איך תקע אותי פה עם כל החברים שלו , כל השבעה..." 
ככה, מת . צעיר מידי , כדרכם של צעירים .
זמן לא ארוך אחר כך הצטרף אליו חברו הטוב ליאור , שנהרג גם הוא בתאונת דרכים ,בכניסה לבית הוריו .
כמו בסיפורים ובשירים של יום הזיכרון שניים שלא נפרדו בחייהם ומה אנחנו יודעים של מה שהם עושים לאחר מותם ? 
אני מאמינה שאודי חיכה לליאור בשער השמיים, על טרקטורון אדום נוצץ יוצאים למסע ארוך .

כשנעמה הזמינה אותי לכתוב פוסט לאתר שלה , סרקתי תמונות מפעם והעלתי לפיסבוק, לאלבום פרטי וסגור/
 לא ידעתי איך זה ירגיש לאנשים שהכירו אותו לראות פתאום תמונה שלו ברשת. פחדתי להעלות זיכרון פוצע , כאילו הלב לא פצוע מספיק כאילו הכאב לא נמצא שם כמו הד קלוש אבל מהדהד, כאילו אין יום שבו אני לא חושבת על תמי ...  השבוע כשתייגתי בחשש מה את עדי בתמונה , היא שלחה לי הודעה נרגשת. וביקשה אם אפשר שאשלח את התמונה למשפחה של אודי .
שלחתי, כמובן.
תמונות של אנשים שמתו צעירים, זה מלחיץ להעלות ולחלוק, כי אני מתלבטת בין החשיפה להצנעה, בין הפרטיות לציבוריות המסויימת , מה עדיף ?

עדי שלחה לי מכתב , ריגשה אותי מאוד ולימדה אותי שעור . 
על השמחה וההתרגשות שתמונת אדם שראית בפעם האחרונה לפני עשרים שנה מעוררת ( את זה אנחנו מכירים) אבל אדם שאי אפשר לפגוש ואפשר רק להתגעגע אליו , זה אוצר מרגש במיוחד. 
כי לפעמים את כבר בטוחה שזו, שלא יהיו הפתעות ממנו יותר..
והנה.
תמונה חדשה שלא ראית ,והוא שם חי ושמח וצוחק אלייך כמו שזכרת .

היא שאלה אם יש לי עוד תמונות ,
פתחתי את הארגזים והתחלתי לחפש...

התמונה היחידה שמצאתי הבוקר היתה זו 
מהטלויזיה , ביום הזיכרון. רעדה לי היד .