יציאת מצריים

כשהורדתי את הבנים בחורשת האיקליפטוס 
היה לי רגע זמן לצפות להקשיב ולשמוח לאללה .
הסתכלתי סביב וראיתי המון ילדים מגיל חמש עד לא יודעת איזה גיל זה כיתה ז,ח ט ?...
ומעט מבוגרים .  פיקניק 'יציאת מצריים' המסורתי של בה"ס . מלווה אותם מהאוטו למדרכה  עד שיותם מזהה את החברים והם מתאחדים , ולפני שאני שמה לב, איתי כבר עם החברים שלו שחיכו לו בכניסה למתחם .וכשאני מסתכלת עליהם צועדים חזקים בבטחון יוצאים מתחום החיבוק אל חורשת האיקליפטוס . אני נזכרת.
ילדים שנותנים בהם אמון אמתי יודעים להסתדר . 
מניחים את התיק והסדינים הישנים שהבאנו בשביל אוהל , מחליפה כמה מילים עם הגננות והולכת. 
האוויר נעים והכל מתנהל כמו פיקניק משפחתי . 
מצלמת תמונה אחת (עם האייפון ..כן..עם האייפון ) 
שמספרת את הסיפור באלף מילים שיבוא אחריה 

חופש .


אתמול היה יום כזה שבו פגשתי כמה וכמה הורים מתבלבלים מודאגים (ופגשתי את עצמי איך הייתי מודאגת ושוכחת הכל ) בטיול בשדה עם חברה, ואחר כך בלילה בתוכנית של צופית גרנט , שהיתה תוכנית עצובה מאוד . הבוקר הכל התנקז אל תמונה אחת בפיקניק אחד . 
הבחירה בחינוך הדמוקרטי היא לא וויתור - להפך היא לקיחת אחריות . שחרור מכבלים מלמד את הילדים מידתיות אחריות ועצמאות . אני לא עושה את השיעורים שלהם וגם לא מגישה במקומם עבודות, למען האמת אני לא בודקת אם יש לו שעורים , שואלת מציעה עזרה לא מתעסקת בזה , זה עניין שלו ושל המורה שלו. 
חשובים לי הדברים שלומדים בין השורות .
בחינוך הדמוקרטי הרבה פעמים מצבים חברתיים נראים יותר מסובכים ,אין שם כיתה קלאסית עם תפקידים מוגדרים והגדרות "התלמיד החכם , השובב , המופרע ..." והתגבשות חברתית מתרחשת כמו בחיים הרגילים - מעצמה .
זה לא פשוט, כשלפעמים ילד לא מוצא את עצמו מבחינה חברתית ,זה קל יותר לסבול וללמוד להתאים עצמך לקופסה שהוכתבה מלמעלה, אך המחיר יקר . ויש שהילדים שלהם בקושי נכנסים לשיעורים וזה מבהיל אותם , וצריך המון אמון, המון אמונה בדרך .
לבחור כמעט בכל יום מחדש את הדרך הזו , הלא אוטומטית.
ערה וקשובה לילדים ולחבריהם אני מתפעמת בכל פעם .מהילדים העצמאיים והעוצמתיים האלו , מההתמודדות כל אחד עם השפיצים שלו והמיוחדות שלו . איך הם גדלים ונפתחים אל העולם.
הילדים שהיינו ,הילדים שהיו הורינו, הוריהם, והילדים שאנחנו מגדלים - מגיעים בלי ספר הדרכה , הוראות ההפעלה שלנו צריכות לבוא מהלב . לא זה הפוחד החושש ששואל "את בטוחה ?" שמאיים "את עושה טעות " אלא הלב החכם היודע. זה שהיה שלי מאז ומתמיד ולמד כמה שעורים בחייו . 
רואה אבא נאבק בבת. רב איתה לוחץ עליה אומר מילים כמו "מאוכזב " מחפש אחריה בלילות , דוחה , דורש, תובעני . 
" אני רוצה שהיא תהיה מאושרת " הוא ממלמל כמו מנטרה . ואני מאמינה לו הוא באמת רוצה אבל נדמה ששכח איך.
תינוקת נולדת,כל תנועה אצבע שלה משכרת ומעוררת התפעלות . על כל גרעפס תינוקי ההורים פולטים קול אנחת רווחה , כל דבר שהם עושים הוא הישג , הם נהדרים מקסימים טובים אנחנו אוהבים אותם . הם שלמים כמו שהם .
עד ש...
עד ש - מה ? קולות מתחילים להגיע מבחוץ ומוצאים הד בספק המכרסם שבפנים " היא לא יונקת מספיק...היא הולכת מוקדם מידי .הוא לא דומה לאבא ..למה הוא אוכל צפורניים ?היא לא לבושה כמו שצריך? .." היא הוא היא והוא ולא ולא ...וכלום לא מתאים לספר ולטבלאות.
כי אין ספר טבלאות .
יש את חכמת הלב . שנדחק ונדחס והתכסה שכבות של הגנה שהיו נחוצות פעם כשהיינו ילדים.
אבל הן לא נחוצות יותר. ואפשר לשחרר את הצורך בשליטה כי ממילא היא אינה בידינו.
וכל זה מתומצת בחיוך שלהם בסוף היום הזה . כמו שהלכו חזרו שמחים מרוצים רגועים אל הבית .




ותודה לחברות שלי שהזכירו לי שהחופש שמגיע בפסח הוא כייף ,שלא צריך לקום בבוקר , לא להלחץ עם צהריים שיש זמן לעשות כלום. 
אביב