די דיינו

בכל פעם שמגיע חג,וחופשה משפחתית מתחילה לדרוש את תשומת ליבנו ,אני עוברת כמה שלבים: ההתעלמות מלוח השנה -לא מתכננת תוכניות .לא מכירה בחג המתקרב, ממשיכה בשיגרה .אתרי החדשות וההורות מתחילים לפמפם את שלל הבילויים המצפים למשפחות בחג : טיולים ,פסטיבלים ופעילות מיוחדת להורים וילדים קרי :הליכה קצרה בשביל מסומן הליכה חזרה לחניון עצירה במסעדה מזרחית בליסה ונסיעה חזרה בנוף היפה. פסטיבלים : דוכני מכירה של שטויות עומס בחניה המוני הורים וילדים מחפשים מה לעשות עם עצמם, הפעלות שכוללות דוכן יצירה(לבנות ) שבדיוק כשהגענו נגמרו בו חומרי היצירה , גדי וארנבת מרוטים עד אובדן חושים בפינת הליטוף ,ורמקולים רועשים מנגנים גלגל"צ למנגינת ליבי ,מזכירים לי את איימי השלטון הקומוניסטי בסין.
ואז, מגיע ערב החג ואנחנו עושים מה שעושים בערב חג :ארוחת ערב עם הורי או הוריו ,הרכב משפחתי בסיסי נעים וטוב.
ואז אני אומרת לו :יש שלושה ימי חופשה צריך לתכנן משהו .
אנחנו מחליטים לעלות לקיבוץ ומשם לטייל בכל יום מסלולון קצר ים או יער .
ואנחנו מגיעים אל הקיבוץ ועושים בעיקר כלום : הילדים מציירים ,משחקים במחשב ,יורדים למגרש לשחק כדורגל ,טיול בקיבוץ ,גן שעשועים נדנדה נדנדה מגלשה ,חזרה הביתה לארוחת צהריים ,מנוחת צהריים ,נימנום על ספה עם ספר ,יציאה לחצר ,גן שעשועים, יותם הולך למרכול לקניות חוזר עם שני יוגורט וחמישה פסק זמן.
 'מחר 'אנחנו אומרים 'מחר ניסע לעכו לטייל בעיר העתיקה נראה את אולמות האבירים ונאכל אצל אבו כריסטו (אורי בורי זה לא בתקציב משפחתי..) .
למחרת כשקמנו בבוקר,מצאנו את יותם עם חום גבוה ,משתעל .תמר משתעלת ,ואיתי בשלהי ההשתעלות ,כולם מנוזלים . נוסעים לנהריה לרופא מחכים שעה וחצי בתור אח"כ בפקקים מחפשים בית מרקחת,קונים תרופות ואני קונה גם שלושה ספרים חדשים?ליותם ספר ההמשך לדרקון הראשון שלי וסטיבן הוקינג החדש ,לאיתי ספר השירבוט -שיצייר וידמיין כאוות נפשו. מאה ושמונים ש"ח בסטימצקי נהריה.
שלוש שעות בנהריה וחוזרים לקיבוץ. נוסעים דרך הים כל הדרך משמאלנו הוא מנצנץ בירוק וכחול מרהיבים ,באכזיב משפחות משכשכות במי בריכות 'איזה כייף להם 'אני חושבת .
בבית לוקחים תרופות אוכלים משהו ,טיול קצר ברגל לבקר חברים בדרך חזרה גן שעשועים נדנדה נדנדה מגלשה ,וחזרה הביתה למנוחת צהריים.
וכך חוזר חלילה. ואנחנו כבר לא מתכננים טיולים או גיחות, מקסימום התכתבות עם חברים שהגיעו לאזור מת"א ורוצים לצאת לבלות 'פאב הפרה בשבי ציון ?'הם מציעים ..'למה לא? ' אני עונה . בעשר וחצי יוצאת מהחדר בו הרדמתי את שני הקטנים ,גדול נרדם לבד במיטתו ,כולם שרועים על הספות רואים סרט צרפתי .
אני מבינה שפאב הפרה כבר לא יקרה הערב..לוקחת את 'לפני המקום /חיים באר 'נשכבת לקרא ,קמה לבדוק באינטרנט כמה שמות שהוא מזכיר בספר,קוראת קצת את ועל אצ"ג וחוזרת אל חיים באר על הספה בסלון, ואחרי כמה עמודים קמה שוב לבדוק בגוגל כמה שמות שהוא מזכיר שם.'מה את עושה?' הוא שואל 'הספר הזה מעורר כלכך הרבה מחשבות שאני חייבת לבדוק על מה הוא מדבר ' .
נרדמת ליד הקטנה חולמת אותיות פורחות באויר .


חופשה משפחתית לא חייבת להיות הפקה וטילטול .אני בעד לא לתכנן ולא לעשות יותר מידי ,זה הכי מאתגר ויצירתי .
כמו הדיון שהתחיל עם חברה שגרה בקיבוץ על לגדול במקום כזה או בעיר , שהתחבר לי אל הדיון הקודם שהיה לנו על לשעשע את הילדים או לתת להם למצא תעסוקה בעצמם.
ואני מגיעה שוב אל המסקנה שמחכה לי כמעט בסוף כל חופשה :הפנאי שלנו הקדוש הפך מוצר צריכה.
חברות מזהות את הפחד של ההורים מלהיות עם ילדיהם , עסקים קלטו שאנחנו חוששים מהפנאי שלנו.וממהרים להציע סיפוקים מידיים באצטלה של זמן איכות .
הפכנו מוצרי צריכה- אנחנו והזמן שלנו, בוהים מסוממים באירועי הראווה , עומדים הלומי רעש בפקקי סוף היום . העיקר שהילדים התעייפו ונרדמו במושב האחורי.
יש מקום שמחכה אחרי הפחד ,אחרי ה'משעמם לי ' יש מקום שהוא כולו נוכחות בזמן .
הדרך אל המקום הזה עוברת בשביל צר ולא מסומן , השביל שביננו -אינטימי משפחתי עולה ויורד , כדי לעבור אותו משאירים מאחור את ה'צריך' מתעלמים מהקולות שאומרים שבמקום אחר כולם נהנים ,ורק אנחנו לא. פותחים דלת ויוצאים לשכונה ,לגן שעשועים ,הולכים ברגל ,קוראים ספר יחד במיטה באמצע היום , חסדים קטנים של פנאי .
והעיקר לא לפחד כלל .
חג שמח.