אוצרת רגעים -בלוג צילום

להנות בכח , מוכרחים להיות שמייח

2012-02-18T15:12:00.000+02:00

ה"סופה" שלה ציפינו חלפה, כמו שבאה ככה הלכה.

בסוף כל סופה אפשר לראות שזו היתה רק רוח ,ואלה היו דמעות ולא סופה .

הוצאנו אותם לטיול כמעט בכח .הם שונאים מעילים ומעטפות. איתי הולך כל יום אל הגן בתלבושת ריאל מדריד שלו ללא געטקס מתחת למכנסיים הקצרים.עקשן ,ואני אומרת לעצמי שאם לא קר לא אז לא קר לו ולא חייב ללבוש מעיל (רק ביציאה מהבית אח"כ אני מגלה שהוא השאיר אותו באוטו...

אבל על חוויות אני לא מוותרת כלכך בקלות .

אז יצאנו מהבית בדיוק כשהתחיל לרדת גשם. נוסעים לראות גלים בים " ואוו אולי אלך לגלוש ? " אני מתלהבת "כן "עונה הסקפטי "היום זה זמן מעולה לפעם ראשונה " הילדים מעודדים אותי "לכי לקנות גלשן!" עד שהגענו אל החוף הגשם פסק .

יצאנו החוצה אל הרוח הקרה איתי נשאר במכונית , זועם מכונס בעצמו .

הסתובבנו על החוף עמבה ויותם רצים מקצה אל קצה ברוח , הרוח הנושבת גורמת לכלבה וגם לי לרצות לרוץ . אז אנחנו רצים .

ואז ראיתי אותה , שוכבת שם סחופת סופה .

התקרבתי אליה היא נראתה כישנה שינה עמוקה .

כפותיה מתקלפות בשכבות שקופות .

הקשבתי לסיפוריה על מסעות בימים רחוקים מאוד .

עוברים בחוף עוצרים לידה .

חולקים לה כבוד .

ובבית נזכרתי בצבה הזקנה שנמצאת אצלי בצד שמאל - הנשי שלי ,במפת החיות .

וזה מה שכתוב על הצבה :

קצב איטי , החיבור לאדמה מביא שפע ובטחון.
להיות בתודה . רואה את הכוס המלאה .

אמנות הקירקוע אמא אדמה

לא אמא מרחפת .

נשמות עתיקות ידע עתיק

אנרגיה אמהית

מודעות לנתינה וקבלה .

ברוך שעשני אישה

*וזו הזדמנות להזכיר את מורתי האהובה רות שר שלום, שפותחת תכף קורס קלפי חיות . ואני ממליצה לצאת אתה למסעות .

בן שש

2012-02-12T20:16:00.001+02:00

"אני פשוט אשב ואחכה כל יום עד שאהיה בן שש "הוא הכריז לפני חודשיים כשכבר נמאס לו לחכות ליום הולדתו.
כולם אומרים לו "ואוו בן שש בשנה הבאה כיתה א' " והוא לא מתכוון ללכת בכלל לבית ספר . רוצה להשאר בבית ללמוד לבד חשבון.
קמנו בבוקר חגגנו עם עוגה ושירים וברכות

תמר קישטה את עצמה בהשראת העוגה

אמרנו "היום יום הולדת של איתי עושים מה שהוא מחליט,איתי מה אתה רוצה לעשות " היו לנו תוכניות לטיול בעכו שייט בסירה ובילוי משפחתי ..
"אני רוצה לנסוע לחנות של אדידס. "
?!?
הממממממממ (אני חייבת להשחיל מחשבה על איך זה שהילדים שלנו המחונכים המתוקים פתאום נהיו חובבי מותגים?..אבל משתיקה אותה, אדידס הם הכי קוליים)
" טוב "
נסענו לקניון בקריות. מרכז מסחרי ענק שקם על חורבות מפעל אתא .אני חושדת שזו לנו פעם ראשונה בהרכב משפחתי שלם בקניון. וודאי בקניון הענק הזה..אני מתרגשת למראה חנויות שמושכות אותי אבל זוכרת שאין מצב לקניות עם שולי והילדים..עם הילדים עוד איכשהוא אבל עם גבר ? קניות?לא תודה.
"הנה הנה אני רואה את החנות" הוא קורא והם רצים ונעצרים בפתחה "תכנסו זה לא מקדש "דוחפת אותם מעבר לסף .
בחנות היכל הקודש של נעלי כדורגל וצבעים זוהרים . "שיואו תראה יש כאן נעלי כדורגל במידה של תמר " אני מתלהבת..

הוא בוחר לו חליפה של ריאל מדריד,אחיו הגדול לא מאמין "איזו בגידה בברסה , שלא יתקרב אלי עם המדים האלה"..הוא ממלמל לעצמו , אבא שלו מנסה "תראה יש כאן קבוצות אחרות ..בצבעים יפים .." אין להם סיכוי
הילד רוצה חליפה של ריאל מדריד לבנה עם פסי זהב .
כאן אני מתערבת "אולי תיקח את השחורה? היא תתלכלך פחות..היא יותר יפה " לא ולא . הוא מכווץ את פה הדובדבן שלו ותולה בי עיני תכלת .
" אמרתם שמה שאני רוצה . זה מה שאני רוצה " צודק הילד,אנחנו צריכים להקשיב לו יותר..
300 שקלים לחולצה ומכנסיים קצרים?! אני מזדעקת "זה מגיע עם גרביים " מרגיעה אותי המוכרת.. אה, עכשיו זה נראה לי מחיר הוגן...
אבל כמה שהוא יפה במדים החדשים שלו.

בחוץ רוח וקר כולנו במעילים אבל הילד חם לו בלב מרוב שמחה גאה כמו תרנגול הוא הולך במדי המלך החדשים.
ועכשיו מה ?
אנחנו רעבים .
"הביתה לאכול צהריים " טוב אין מצב..הבית ריק כמו הבית של יוסי ילד שלי מוצלח.
אנחנו בחיפה וחיפה מבחינתי נבנתה סביב מעיין הבירה אבל אין שם משהו שהילדים יכולים לאכול..יש עוד סיבה למה בנו את חיפה 'ג'אקו דגים' המקורי בשוק התורכי . "יכינו לך שניצל"אנחנו מבטיחים "טוב, אז מסעדה "מתרצה הבונבון.

ולקינוח גלידת וניל "אחח איזה יום של כייף " הוא אומר לי כשליבו ובטנו שמחים .
חוזרים הביתה עייפים .
הבנות נשפכות הבנים יוצאים לשחק בחצר.
בערב שולי קורא לי לבוא מהר עם מצלמה אל האמבטיה. זה אף פעם לא קורה הוא לא קורא לי לצלם..
אבל הפעם. זה באמת מראה מתוק במיוחד ועם קצף אמבטיה בריח וניל בא לי לאכול אותו.

יום הולדת שמח ילד מתוק וטוב לב נדיב ועליז, יפה מבפנים ויפה מבחוץ.

אוהבים אותך כאן הרבה.

סיסטרס אנד אי

2012-02-12T00:53:00.003+02:00

בשלוש לפנות בוקר התחיל לרדת גשם .בשבע לפני שצאתי מהמיטה התקשרתי בחושך אל ליאתי לבדוק האם בכלל לפקוח את העיניים "ראית איזה יום ?"היא שאלה בשמחה..קמתי התלבשתי יצאתי .
ב07:46 ירד עלינו גשם ,קיבלתי הודעות טקסט מענת ורונית "הכל יהיה בסדר "הן אמרו.מצטרפות לתפילת הנשים ליום יפה.
אופירה מבינה בתפילות "אין תפילה לעצירת גשמים"היא כתבה לנו בצ'ט הקבוצתי"אבל יש תפילה לפרנסה.."
השמש יצאה והכל היה נקי ושטוף .
התחילו להגיע אחת ועוד אחת ופתאום הטפטוף הפך לזרם בלתי פוסק ,ארבע שעות של חיבוקים וחיוכים , הייתי מוקפת נשים יפות , וגברים חמודים מחייכים בים של בנות.
התרגשתי המון פגשתי נשים שלא ראיתי שנים וכאלה שזו הפעם הראשונה שאנחנו מתראות, כולם יפות יותר בחיים מאשר בפיסבוק ,כולן!
אנרגיה של מסיבה והשתולליות צחוקים וריצה בין ממטרים פזורים למצא מחבוא .
האינטרנט היא נקבה ,רשת טבעית לנשים,מאפשרת שחרור מכבלים של עולם ישן. אימי עירון כתבה על זה יופי .רשת של קשרים מסועפים שנוצרים בקלות כמו קליק שמאלי אחד של עכבר . וזה יבוא השינוי הגדול בפתח .נשים, הכושים של העולם, פועלות קבלן בבתיהן יוצאות מהחדרים . ואני לא נכנסת אל הצד הרגשי העמוק הנלווה.אני מדברת פרקטית ...
קיצר , הרבה דברים למדתי הרגשתי והבנתי בחוויה המרוכזת הזו .
ובסופו של יום
היה ממש ממש כייף !
צילמתי וצילמו אותי ,והנה התמונות ,כמו מסרט..

ותמיד הכי נעים לחזור הביתה בסוף היום אל המשפחה שלי הגרעינית

פעם בחיים

2012-02-09T00:02:00.000+02:00

מכתב שקיבלתי מלקוחהמקסימה אחת עורר בי את התשובה לשאלה 'למה?'

שאלה הנשאלת מבפניםומבחוץ: למה צילום ?למה משפחות ?ולמה אני ?

והתשובה : כי איך שאנימצלמת . כמו שאני מצלמת את המשפחה שלי .

למה אני מצלמת כל הזמן ?

מכמה סיבות .

כשהייתי קטנה היתה אצלנובבית אמונה תפלה שאם מצלמים את הכלב הוא מת .

ככה קרה לג'ורג'י היפהשלנו ,לאחר שהצטלמנו אתו .

וזה קרה ל' Lou '

ואם אינני טועה 'BOWIE' שרד אחרון כי אותו לאצילמנו...

צילום מנצח את הפחד לאבדולשכוח. זו פעולה שמרחיקה אתהפחדים.

להעז ולעצור שבריר שלשניה ,מתוך חיים שלמים ,לתת לו עוצמה ומשמעות .

להגיד: 'הנה אני בתוךהחיים שלי והנה כל הדברים הטובים והיקרים שמקיפים אותי '- 'הנה המשפחה שלי '

'הנה אני '.

להצטלם זו נתינה לעצמך.זו הזדמנות להיות גיבורים ולהגיד את הדברים הטובים.

ושום דבר רע לא יקרה .

להזכיר ולזכור את האהבה .

על זה כתבה לי עינת .והכאב שלה התחבר אל שלי :

"..אני חושבת שהכאב שמתוכו הגעתי אליך הוא סוג של פחד שכל האושר שאני חווה בחיים, יום אחד אני עשויה לא לזכור ממנו דבר.

אני מסתכלת על הילדים המדהימים שלי ועל אהבת חיי ואומרת- אזכור משהו מהאושר הזה? אני מריחה את הראש החמים הנקי והבלונדי של נועם ולא יודעת באיזה תא לנצור את כל הטוב הזה... "

בשיעורי ציור בבצלאלאמרתי פעם שאילו הייתה לי סבלנות ,הייתי מציירת בשמן ומחכה שנים בין שכבה לשכבה .

אבל אין לי סבלנות לחכות ,וצילום מתאים לי יותר.

ההסתכלות על העולם לאשונה מאז שהתחילו לצייר ועד עתה –

אותה שמש משחקת בעלי עציםבחורש, אלא שהיום אפשר לתפוס אותם ברגע אחד...

וככההיא מסיימת את המכתב המרגש שלה , שעשה לי נעימים בלב ופתח לי את הראש והפילאת האסימון שחיכה לתורו – מצלמת את החיים כמו שאני חיה אותם , פשוטים ומלאים אהבה:

"...בעיני את קוסמת- יש לך את היכולת להקפיא לי את האושר הזה. שאוכל להדביק באלבום, לתלות בכניסה לבית ולשאוף רגעי נחת.

יש לך את היכולת לאפשר לאנשים להיות מה שהם ומי שהם, יש לך את החוכמה לקרוא אותם ולהחזיר להם תמונה של עצמם, כמו שיקוף, רק פוטוגני ומאוד מחמיא.

יש לך היכולת "לצלם" רגשות, יחסים, קשרים, אהבה אמיתית בין אנשים. מי שעומד מול העדשה שלך יש לו סיכוי גבוה לחזור הביתה עם בקבוקון קטנטן של אבקה בכיס, תמצית של רגעי קסם מהחיים שלו.

באהבה,

עינת."

שיהיה לנו טוב .

גדולים ביחד

2012-02-06T20:11:00.002+02:00

קבלו אותם , חברי קבוצות הרובוטיקה של בה"ס הדמוקרטי שבילים ע"ש מנחם בגין אשר בפרדס חנה .
בבניין אחד וסביבו כמה קראוונים בשכונת יפה נוף ,שאין בה לא יופי ולא נוף( אבל בטח היתה גבעת איקליפטוסים יפת נוף לפני שבנו בה שכונות צפופות)
קבלו את הילדים האלה שלומדים כי הם רוצים,שמפריעים קצת בשיעורים, שיש בהם מכל הסוגים והם יודעים לקבל את השוני ,שיודעים חוק, שיודעים להיות חברים.
למדנים בני למדנים .
הגיעו כאנדר-דוג כיתות ד וה' להתחרות בבני כיתות ז-ח' בתחרות מחוז השרון ,בבית ספר ברעננה .
הילדים מבית ספר שאין בו מספיק חדרי לימוד,שהכיתות בו צפופות, אבל לומדים בהן 18 ילדים בקבוצת חונכות.ורוח קהילה ואילתור שורה בו .
הם היו טירונים ולא ידעו כל מה שהם לא יודעים...
יצאו וחזרו בראש זקוף עם שני גביעים.
אם למישהו היה ספק אם בחינוך הדמוקרטי לומדים,התשובה בתמונה .

הערב יותם אמר שהוא ישמח אם תהיה עליהם כתבה בעיתון מודפס.
ישב וכתב דיווח ,כמו בעיתוני הספורט שהוא אוהב לקרא .
הכל כתב לבד רק אחרי שקראתי ונהנתי עברנו יחד על הטקסט בקול רם כדי לשמוע היכן חסרים סימני פיסוק ,ואילו סימנים צריכים להיות שם.

הנה לפניכם
פוסט ראשון של יותם לוין מקבוצת ד איתמר:

קבוצות הרובוטיקה של בית ספר שבילים לקחו דאבלבתחרות האזורית של הFLL FOOD FACTOR .

5/2/2012

מאת :יותם לוין

בבית הספר שבילים ,יצאו שתי קבוצות הרובוטיקה לתחרות האזורית ברעננה.

הילדים נאלצו לקום בחמש לפנות בוקר לתחרות ביום ראשון ליום ארוך.

באולם היה המתח בשיאו, הילדים והמאמנים עבדו עם הרובוט במשך עשר שעותרצופות.

הילדים עבדו במחקר על שני סוגים של מזון: קבוצת רובו שביל עבדה על חלב,

וקבוצת אפל עבדה על שוקולד, הקבוצות סיימו במקומות 12 13 .

כולם היו בטוחים שאין שום גביע, אבל ,בטקס הפרסים קראו ללובשים אדום

לעלות למגרש ולקחת שני גביעים! אפל קיבלו את פרס השופטים

ורובו שביל קיבלו פרס על רעיון חדשני אך להפוך חלב לבטוח.

הגביעים הם מלגו אבל הקבוצות קיבלו אותם בשמחה.

למחרת בבית הספר, הצטלמו ילדי הקבוצות עם

הפרסים והצלמת נועה זני אמא של אחד הילדים

צילמה את כול צוות הילדים והמדריכים בשנת התחרות השניה של בית הספר בFLL

זה כל מה שרציתי לדעת

2012-02-01T20:00:00.002+02:00

*בסוף הפוסט הערה שקשורה לתמונה הזו ...

מערב יום א' עד עכשיו אני בתוך פעילות רצופה ,מחוברת ,מלאת שיתוף ותמיכה, של קבוצת נשים שבערב אחד והחלטה אחת משותפת הפכו חברות .רשת נשית שממש לוקחות בכל פעם את הפחד ורגעי המשבר של כל אחת מאיתנו ,והופכת אותו לחיבוק והמעגל מתרחב מעבר ל 12 הנועזות: נשים מתקשרות להציע עזרה לשתף להפיץ , זה מרגש כלכך .
להרים בכוחות עצמנו אירוע של 12 נשים יוצרות זו ,מסתבר, חוויה רגשית מטלטלת לכולנו .
אחרי הכל בחרנו ביצירה אז אנחנו קצת מתבלבלות מרוב משימות, ולא לכולן יש פייסבוק (איך זה ייתכן ?לאן הן בורחות אחרי הצהריים מבלי לעזוב את הבית??) היום בצהריים שמחתי כלכך כשענבל כתבה לי " המפיקה ממשרד פרסום חזרה " בהתכוונה לעבודתה הקודמת ששחקה לה את הזמן..ומאותו רגע עניתי לה על כל שאלה שעלתה :"מפיקה מה שאת מחליטה מקובל עלי".
אתמול היתה הרגשה שבכל חמש דקות לערך מישהי מתפרקת ואומרת שהיא לא רוצה יותר..
כולל כמובן אותי ,אבל אני סמוראית לא מוותרת ,ואם כן אז בשיחה אחת חוזרת אל עצמי (ליאתי ויפעת.תודה) מנהלת את החיים שלי כמו אישה בת 43 שיודעת לא לדעת הכל .
ובכל הלחץ וההחלטות והתהיות ..עושות ועושות ומדי פעם, כששרה ואילזי התחילו לפטפט להחליף מתכונים לכל מיני אייקונים מפגרים בפייסבוק קפצתי וקראתי אותן לסדר,כשבעצם רק רציתי להפיג מעט את העבודה .

אחיות עושות את זה למען עצמן !
זה השיר שאני שמה עכשיו לכבוד חברותי הסמוראיות הנשים העשויות ללא חת 'שמגדלות ילדים ולא שוכחות לאהוב את הילדה הקטנה שבתוכן.
ולמיה לנדאו ,שהיא אישה חדה וחריפה שעובדת בצורה שלא פגשתי מעולם,כל הרמה שלה להנחתה נעשית בצורה מדוייקת ואני מגיבה אליה מייד..ואח"כ מתעייפת ומעכלת ועושה את זה בקצב שלי ,אבל עם הבנה חדשה. היום אמרתי לה שהיא גילגול של מורה רוחנית דגולה . הבלונדינית הזו היפיפיה שיש לה מבט שמבהיל אותי אפילו בטלפון.אבל יש לה גם לב רחב ומתוק . *מיה ,אני רוצה שתחייכי עכשיו ,בפעם הראשונה שתקראי את מה שאת קוראת עכשיו ,וגם בפעם החמישית כי אני אוהבת אותך. במילותיו של חמי רודנד : יש לך חוכמה שמספיקה לשתינו .

10.2.12 חברות של חברות עם חברות
כבר היה שווה!

ולגבי התמונה שבראש הפוסט ,
...ואחרי שסיימתי את הפוסט הזה החלטתי להביא את התמונות שלי למכירה באירוע שלנו .
אותה ואת אחיותיה לסדרת הטלויזיות . תקראו עליהן כאן

אהבה בפרדס -פגישה ראשונה

2012-01-30T10:13:00.001+02:00

"ראית את המייל שמיה שלחה?" עלתה השאלה על שפתינו בחרדת קודש..התגובות היו מעורבות :אלה שקראו והחווירו ואלה שטרם קראו ולחייהן היו ורודות והיה להן פנאי לפטפוט סרק ...
"עורו קומו בנות פרדס חנה " היא פתחה מכתב נרגש ומעורר .
ואנחנו מיהרנו להתעורר כי עד היום מה שמיה אמרה היה נכון.
התאספנו בנות יוצרות לפגישת הפקה ראשונה .

אנחנו מכינות אירוע כלכך מגניב אני מחכה להיות חלק ממנו , כי יהיה שם כייף ,כי יהיו שם יוצרות מוכשרות וכי עכשיו גיליתי שהן מתוקות אחת אחת .
הכרנו ,צחקנו ,אכלנו, החלפנו דעות ,התייעצנו, סיפרנו ,טעמנו שתינו יין חם ,יצאנו החוצה בכפור לבחור מיקום בחצר הגדולה .

בחרתי לי פינה להקים בה סטודיו ,בפינה הזו אני אצלם חברות שיגיעו יחד וגם משפחות ובעצם כל מי שתרצה..יהיו גם תמונות למכירה וגם מסגרות מקסימות לכל תמונה . חכו חכו זה מתבשל ...

היה נחמד לשמוע מאיפה כל אחת מכירה את האחרת.כל האנשים שמדברים סרה בפיסבוק יכולים לאכול את המקלדת שלהם ,כי אנחנו ,כמעט כולנו ,הכרנו שם ועברנו לאישית פנים אל פנים.
הסיפורים היו מאוד משעשעים. בחלקם היה קסם של ממש. לכולם משותפת ההתאהבות המידית זו ביצירותיה של האחרת. ובעקבות ביצירה הכרות אישית .
כשחזרנו אל הבית החם של ליאת קראו לנו הבנים לראות מה הם בנו בלגו..

האוירה התחממה , התחלנו להשוות קעקועים ,

שרה ניצחה:בקטגורית 'המעוטרת ללא חת' וגם 'המפתיעה ביותר מתחת לסוודר'

ואילו אני קיבלתי ציון לשבח על העיגול הקטן שקיעקעתי לעצמי בתיכון בעזרת מחט ועט ששברתי כי נמאס לי להכין שעורים..בכל זאת -שימוש בטכניקות של אסירי מחתרת (מה שאני לא מצליחה להבין זה מאיפה שאבתי את המידע הנחוץ להכנת קעקוע ביתי,הרי לא היתה אז אינטרנט,ככה זה :מחוננת וADD)
כל הזמן דילגתי עם המצלמה לחיטוט חופשי בבית מלא ילדים ערים בשעת לילה מאוחרת.

נפרדנו בחיבוקים ובנשיקות,איחלנו לבבי בהצלחה בנסיעה ליפו,כולנו הערצנו את ההשקעה בנסיעה למפגש עם חבורת זרות..

יצירה של רוני מלץ המוכשרת תלויה אצל ליאתי בפינת האוכל

כשחזרתי הביתה פגשתי בפיסבוק את מיה לנדאו , ואת הפוסט שהעלתה ליאת ורדי בר, שהבריזה מהמפגש אבל בטח שיהקה כל הערב כי דיברנו עליה לא מעט(דברים טובים,מה עוד יש לאמר?)
קראתי את הפוסט שלה והתמלאתי קינאה בבנות שבילו ערב כייפי ואני לא הייתי שם ,בול מה שהיא הרגישה כשראתה את התמונות מהערב שלנו עולות ..("מה גם ענבל היתה שם??"היא כתבה בתדהמה הולכת ומתגברת)

ובאופן טלפתי, לא יוצא דופן,צילמנו שתינו את אותה יצירה בזמן אחר ומקום אחר.. חברות.אמרתי לכן.
וכך המשכנו את הפטפוט הינשופיות ואני ברשת.
אתן חושבות שצריך להזמין את מארק צוקרברג לאירוע שלנו?
10.2.12 בפרדס חנה בקרוב הפרטים המלאים .
השמש תזרח הדשא יהיה ירוק ,יהיה שווה ויפה וטעים ותוכלו להצטלם ולחזור עם זכרונות על נייר ומסגרת.
תבואו !!

*פוסט נפרד שבו נצלם ונכתוב על כל אחת מהמשתתפות יגיע ,אני כותבת כאן על הבוקר במקום לצאת לפגישה..

משפחה חוזרת ציר זמן ספקטור

2012-01-27T16:53:00.000+02:00

משפחת ספקטור חוזרת ,לפני שלוש וחצי שנים הצטלמו אמא אבא ילד ילדה והריון .
עכשיו הם חוזרים לצילומי משפחה
"ואוו,איך גדלתם " ככה אמרתי כשהם דפקו אצלי בדלת ויצאתי אליהם.
בפעם הקודמת הצטלמו בסטודיו הפעם מבקשים משהו אחר בטבע "יש בבלוג שלי תמונות של שדה שאנחנו אוהבים לטייל בו " אמרתי לעינת היא אהבה את הרעיון, ואני התלהבתי ממנו.
אז ככה זה נראה שלוש וחצי שנים ושני(!) ילדים נוספים .

כשעינת יצרה קשר מחודש בפיסבוק היא שלחה לי תמונה לעזור לי להזכר כתבתי לה :"אני זוכרת את הבת שלך היפיפיה ושהילד היה חכמצ'יק הזכיר לי את יותם שלי."

ואכן הילדה היפה הפכה לנערה יפה והילד החכם נשאר חכם אבל גבוה יותר ויותר חריף .

וכמו בהזמנה מתוך קטלוג הצטרפו אל המשפחה בת ובן תאומים :
תמונה מפעם ואחריה תמונה מעכשיו ,זה נדמה לי - או שעינת משתבחת עם הזמן ?

לא נדמה לי , היא משתבחת.

כיוון שהיה לא פשוט לארגן אותם לתמונה אחת עשיתי תחרות פוזות בנים מול בנות שלושה מכל סוג..

טיילנו ודיברנו והיה קר מאוד ורוח חזקה הקפיאה לכולם את האוזניים ,בסוף הקטנה נשברה ורצתה אל האוטו הביתה לישון , נפרדנו לעת עתה .

ותמונה אחרונה שעינת ביקשה לצלם ואני מתחילה לחשוב שאאמץ אותה כפוזת סיום לכל המשפחות המצטלמות :

תודה למשפחת ספקטור ששמחו לחזור , תודה לאמא שלהם שרצתה לחזור ,והציעה להם צילומים בצהרי שישי ,לאלוהימא על ההפוגה בגשם שאפשרה לנו לצלם בחוץ.
ושוב אני רואה כמה נהדר המקצוע שבחר בי ,או אני בו ?

וכאן אפשר לראות את האתר של עינת

שתי חברות יוצאות לדרך

2012-01-25T13:30:00.000+02:00

כשחשבתי שזה כבר לא יקרה היא דפקה בדלת ונכנסה בסערה,מאחרת,כמו תמיד,מחייכת מתלוננת שהאיפון שלה לא עובד ,לא מגיב למגע אצבעותיה ,והיא לא מצליחה לענות לטלפונים,תוך כדי מחבקת אותי ..מיד שכחתי שכבר כמעט ויתרתי על הצילומים המשותפים .

'טוב יאללה' אני מביאה מהאוטו את הציוד תולות יחד רקע שחור חדש שקניתי במלא כסף ,הוא מקומט ואני מתעצבנת ,אבל לא נורא מקסימום נעשה פוטושופ ..מוציאה את המצלמה ואנחנו מתחילות לסובב את הרקע כי האור לא מוצא חן בעיני,מנסות לכל מיני כיוונים עד שאני מרוצה מהתוצאה.ואז יוצאת השמש ומשנה את הכל...

ככה זה יהיה בחגיגת טו בשבט שאנחנו מכינות : רקע שחור מתוח היטב תאורה טבעית מתוכננת ונשים נשים נשים . כאלה שיבואו עם חברות וכלאה שיבואו עם המשפחה וכאלה שיבואו לבד ויפגשו שם חברות שבאו לבד גם .

אני רוצה לצלם חברות .

יום המשפחה צלמת משפחות זה נכון וזה כלכך כייף לי . אין דבר שאני אוהבת יותר מלצלם משפחות ,אנשים (יותר מלקרא ספר, על ערסל בקאריביים ,מול שקיעה, כשחם ונעים ועל מגש קטן לצידי מונח קוקטייל ורוד צהוב ירוק בטעם נענע )

יש את המשפחה שלנו שאנחנו נולדות לתוכה ואיתה עובדות כל הדרך . התיקון שלנו אם תרצו. המקור שלנו .

ויש את המשפחה שאנחנו בוחרות ומרכיבות לעצמנו - החברות.

פעם היו לי רק חברים בנים איתם הסתדרתי הכי טוב הבנות היו רציניות מידי ישבו וחפרו ,במקום לעשות שטויות יחד,הן היו כבדות ומתלוננות המון, ולא היתה לי סבלנות . מתקופת הילדות במושב יש לי חברה אחת.אחת בלבד.

היום יש לי חברות בנות . מפרדס חנה (פרדס חנה זה שם גנרי ליישוב שנראה קטן אבל הוא ענק והוא כולל את גבעת עדה ,בנימינה ,חדרה, צוקי ים ,תל אביב ,ורחובות גם ) .
שש שנים גרנו בבני ציון הייתי מתלוננת ואומרת שאני בודדה ומשועממת ושאין לי חברות (חוץ מצפי השכנה שהביאה אותי לגור לידה) .

ביום הראשון כשבאנו לגור כאן , פגשתי ברחוב שלנו את רונית, הזמנתי אותה להיכנס והתחברנו על המקום.
מאז המעגלים הולכים ומתרחבים .דרך מפגשים מקריים נאספו עוד ועוד נשים אל ליבי ואל חיי .
ליאת שרון זה רומן רומנטי .
לקח זמן להניע את הקשר שמתהדק והולך. ביום הולדת של ענת מגל ראיתי אותה נכנסת ואמרתי לעצמי 'טוב ,ככה זה לא יכול להמשך..' והתחלתי בחיזור עדין ומחוייך -בלי להתנפל , צעד צעד.
אח"כ באתי אל הסטודיו וקניתי ממנה מתנה לאמא שלי .וכתבתי פוסט נרגש .וככה זה נמשך אנחנו מדברות הרבה, צוחקות ,מבינות אחת את השניה ,היא עוזרת לי לעשות סדר בראש כשאני בלחץ ,היא מזכירה לי דברים חשובים היא מבינה אותי .היא צעירה ממני בעשר שנים וחכמה כמו אישה בת מאה.
היא משהו משהו .
והיא תמיד מאחרת .
וזה היה הרעיון שלה שנצטלם יחד . אז למה כבר עשרה ימים שאנחנו קובעות ומבטלות ? ?
לצלם את ליאתי זה קלי קלות בשבילי. להצטלם זה כבר סיפור אחר.
'אני חייבת מקיאז' ' צועקת אליה ונכנסת למרוח שפכטל על האף האדום והעיגולים השחורים מתחת לעיניים
'בואי בואי גם נשים לנו איפור ' ואנחנו מתחילות להתאפר מצחקקות כמו שתי סתומות מול המראה 'רגע!אני חייבת לצלם את זה!! '

אנחנו יוצאות אל הסטודיו המאולתר ואני מכוונת את המצלמה על טיימר :2 שניות.
'זה לא מספיק זמן ' עד שאני מכוונת לוחצת ורצה אליה, המצלמה כבר עשתה את הקליק הדיגיטלי שלה .

שמה על הטיימר הארוך וכשאני מכוונת את המצלמה אני לא יכולה שלא לצלם את ליאת עם הטלפון שלה שלרגע עובד ומייד אח"כ לא . מי אמר שלאייפון אין באגים ??מי?!? וככה היא נראית כשהיא מנסה לצלם אותי באייפון הדפוק שלה.

אנחנו מצטלמות עם הנוקיה משנת 2008 שלי ושולחות תמונה לאהובת ליבי החדשהליאת ורדי בר : הרומן שכמוהו טרם פגשתי .עם הקול העדין והראש המבריק מתיקות והומור, זאת שמצחיקה אותי בבוקר ובלילה ,זאת שפגשתי לפני שבועיים והיתה צריכה להיות בתמונה ,אבל הקבובה שלה חולה ,אז היא הבריזה מהצילומים : "זונה את חסרה "אנחנו מצרפות מילים אל התמונה שצילמנו.
התשובה לא מאחרת לבוא :"כלבות אתן יפות "
כן, הבנות של היום יש להן פה ג'ורה .

מצלמות ומצלמות ונהנות כלכך לא רוצות להפסיק, אני פוסלת תמונות עקב סנטרים כפולים וליאתיש אומרת לי "אבל זה רק את רואה " ואז מחליטה להיות אמיצה ואמיתית כמו שאני אומרת למצולמות שלי להיות . לא לפסול על שטויות ,אז מה אם רואים לי את שלושת הסנטרים? זה הרגע שמנצח ,זו השמחה והאהבה ,ואני לא עובדת בדוגמנות וככה אני יפה:עם חברה בבוקר של שמש חורפית מתעתעת .
הנה אחת עם שלושה סנטרים:

כמה שאנחנו נהנות זה קשה לספר בתמונה .
מדברות על דוגמניות על הרזון המופרז ,העיוות של פוטושופ . אני מספרת לה איך הייתי מתעצבנת כשהייתי עדה להצרת הקפים לדוגמניות רזות עד כאב , כשעבדתי בעולם ההוא של הזוהר השקרני ,של דמויות שלא קיימות במציאות ,של שאיפה לשלמות חולנית ומעוותת .
'אולי תצלמי נערות עם הפרעות אכילה ?' היא מציעה לי 'כי את מוציאה את כולן יפות ואת תעשי להן טוב על הלב '
נזכרתי בילדה אחת מקסימה שבאה להצטלם אצלי כפרס שקיבלה , אחרי שהצליחה להתמיד בטיפול ,והפסיקה לתלוש לעצמה את השיער .

היא מספרת לי על הבת שלה ואני מספרת לה על הטירונות , אסוציאציות שמתחברות לתסריט קוהרנטי בשבילנו.
"בואי נשתף כינים " אני מציעה בנדיבות :

ולסיום נתנו בוסה . נבוכות כמו נערות מצחקקות ועושות עוד אחת כי הראשונה יצאה לא טוב..

אז אם יש לכן חברה או שתיים תבואו אני אצלם אתכן יחד !
יהיה שמח .

ותודה מיוחדת לבשמת מאביאלה שהיתה הראשונה להציע לי לצלם חברות בחגיגה שאנחנו מבשלות אצל ליאתיש על הדשא .

אמא, תביאי מצלמה

2012-01-22T23:04:00.000+02:00

דברים שאומרים לאמא צלמת :
"בטח לילדים שלך יש המון תמונות "
כן יש להם אבל מעטות מהן תמונות שאני מופיעה בהן .
"איפה מדפיסים תמונה למחר בבוקר ? "
במדפסת הביתית אם יש לך דיו צבעוני ,לי אין .
"אנשים עוד מצטלמים בכלל ?"
כן אנשים שרוצים מזכרת יפה באים לצילום מקצועי .
"מי תולה תמונה של עצמו בבית ?"
של עצמו ושל משפחתו ברגעים יפים - מי שרוצה לחייך , זו הכרת הטוב צילום משפחתי .
"איזו מצלמה לקנות ?"
אני מכירה רק את מה שיש לי , קאנון משתי סדרות עיקריות בהתאם לתקציב .
איזו מצלמה אני רוצה? לייקה, זאת .
ויש עוד ועוד. ויש :
"אמא תביאי מצלמה "
זו מוסיקה לאוזני ,אני רובצת על הספה הגורים שלי עלי ואיתנו חתול מנומנם.
שפוכה ,אבל קמה אל החדר ומביאה מצלמה .
הילדים אוהבים כשאני מצלמת אותם ,שניה אחרי שהרגע צולם הם כבר מסתכלים בו בצג המצלמה ונזכרים איזה כייף היה ממש כרגע,ואיזה כייף עכשיו .
והנה אני מעלה תמונה מהערב הזה שהיה חם וארוך. ורגע לפני שעלה על דרך 'הערב העצבני' הצלחתי לעצור להתבונן ולבחור- לצלם.

לכל שבת מוצאי שבת

2012-01-21T23:38:00.002+02:00

נכנסתי אל החדר לראות מה המצב ,האם צריך לסדר לפני השינה .

"ואוו ככה אף פעם עוד לא ראיתי אותו "ורצתי להביא מצלמה .

כולם בפיסבוק כבר יודעים,אז שכאן אני לא אזרוק מילה??

2012-01-19T12:40:00.000+02:00

מבB-גוד יפרוץ השלום

2012-01-18T23:12:00.001+02:00

יש מקומות שאנשי האזור מכירים טוב טוב .
איזכור השם מעלה אצל כולם הבנות מסוימות ושותפות גורל...
B-גוד הוא מקום כזה .
אנחנו יוצאות אחר הצהריים לפזר את הבנים אצל חברים ומתכננות ללכת לקנות לנו לק ורוד ולק ירוק .
אבל אז התוכנית משתנה ואנו מוצאות את עצמנו בסניף B-גוד הקרוב , מחפשות חולצת ברצלונה לחבר של יותם ,ופיג'מות .ומוצאות שם נעליים .לא סתם נעליים,נעלי ספורט של נסיכות.
מוציאות מערימת הקופסאות נעליים קטנות ומוצאות שני זוגות במידה המתאימה , אחד תכלת עם מלא נוצצים והזוג השני -זהב . זהב עם לבבות ובסולייתו לבבות אור שקופים,יצירת פאר,נעלי קו התפר שבין ג'י-לו לכפר קרע
היא מתלהבת מהתכולות אני מגלה שהן עולות 39 ש"ח..ושמחה לרכוש לה זוג.
"ממי,אם כבר אנחנו הולכות על קטע נוצץ אז זהב זה של נסיכות"אני מנסה לשכנע אותה ללכת על הזהובות "אבל תכלת זה גם של נסיכות ויש להם פרחים "היא עונה בבטחון .

בB-גוד המוכרות ערביות מהכפרים הסמוכים,יש שם בגדים באיכות ירודה , או שאריות של מותגים בזול,ותמיד יש משהו לקנות שם .
B-גוד זו הפרעת קשב ענקית מנצנצת ומלאה טונות של גירויים.
כולם קונים שם ,העשירים העניים הבורגנים והלא מוגדרים ,ערביי הכפרים ויהודי המושבות כתף אל כתף, כל האמהות מצטופפות ביום הראשון של הגשם לקנות מהר טרנינג ונעלי ספורט, בתחילת שנת לימודים עומדים בתור לחולצות בתי הספר רבין ליד שבילים דתיים ליד חילוניים . נשים במטפחות שיער ובגדים מהוהים משני עמי המתרס ,ילדים משחקים בכדורים למכירה משתעממים בעוד הוריהם מחפשים בגדים במתלים העמוסים מעבר לקיבולת . כשבבה"ס אוספים את כל החולצות הטרנינגים והמעילים הנשכחים מתגלה תמונת הקולקטיב של פרדס חנה כרכור -תויות של B-גוד על אחוז גבוה ביותר של בגדים.
כמו שאצלנו בבית אומרים מB-גוד יפרוץ השלום.
יצאנו משם עם נעלי ספורט חדשות למתוקה שלנו . הן עלו כמו פיצה משפחתית עם תוספת אחת .
בערב רציתי לצלם אותה ואת נעליה החדשות היא דיגמנה בסבלנות ואז אמרה "תצלמי אותי ככה ":

ועשתה פרצוף מפחיד

"וגם ככה ":

"ואוו,תמרי יש פרחים על על הסוליה של הנעליים " !!

נשים נשים

2012-01-15T22:46:00.000+02:00

בוקר יום א' אני מוקפת נשים .
בשמונה וחצי אספה אותי שירי מפטיש בראש .
נפגשנו פעם אחת אצל מיה לנדאו בסדנה ,בבית של דוסה .
אח"כ נפגשנו בפיסבוק . ובסוף היא התקשרה שאבוא לצלם לה בית שעשתה לו נגרות בקיסריה.
סבבה !
אני נכנסת אל המכונית המחוממת שלה ומיד אנחנו בהילוך שני של ידידות , כאילו מכירות כבר מזמן.
הדרך מפרדס חנה לקיסריה קצרה ואנחנו מספיקות ה-מ-ו-ן דיבור ומידע זו על זו .
בקיסריה הנבנית :בתי מידות על שטחים בינוניים , המון בית מעט מאוד חצר- ובריכה .
הרחובות כמעט ריקים ,רק פועלים, מנהלי עבודה, ומפקחי בניה האחראיים על בניית הבתים ללקוחותיהם העשירים בכסף רב .
רובם רוסים .מפקחים ממוצא רוסי .חשמלאים, שרברבים, בנאים ,ערבים ויהודים .עבודת כפיים .
אבל לתפירת הוילונות - מביאים מישהו במיוחד מספרד ...
אנחנו מסתובבות בבית הקיץ הריק ומצלמות בנחת ."יש עוד משהו שאת רוצה שאצלם?"אני שואלת אותה "אני רעבה ולא שתיתי קפה ,בואי נסיים אזמין אותך לקפה " היא עונה לי ..
אישה כלבבי .
לא האיצה בי ,נתנה לי לצלם מה שרציתי וכמה שרציתי , נתנה הכוונה בסיסית ומשם שלחה אותי למלאכתי.כשהיא מנקה ומארגנת את התמונות שלא יראו בהן את הסולמות והדליים ,את הארגזים והשקיות,את השש בש שהשאירו הפועלים ואת בקבוקי הקולה הריקים. שייראה יפה .

אחר כך אנחנו נוסעות בחזרה לפרדס חנה אל גיליס היכן שתמיד נעים ויפה וטעים וטוב.
חולקות סנדביץ' בוקר חביתת ירק עם שקדים (!)ומפטפטות (שירי אומרת סמסונג כי יש לו אחריות וביטוח, ולאייפון אין.הטיעון שלי על אפליקציית 'שזאם' הכה חיונית מתרסק )
ברבע לאחת עשרה היא מורידה אותי ברחוב המושב בסטודיו של קטי ואוג'ס .
ענת מביאה את יובל הפתעה מתנת יום הולדת 12 ,הן מגיעות מבית לחם הגלילית ,שלפה את הילדה מבית הספר לבוקר כייף וצילומים.
הן מוציאות מהמכונית זרים של בלונים שקיבלה מחברותיה ואנחנו מתחילות לצלם.
יובל הורסת פשוט ה -ו-ר-ס -ת את המצלמה ואותי ,ענת ואני מקוות שהיא תבין עד כמה היא נהדרת עוד לפני גיל ארבעים..
לקראת הסוף אני מבקשת מענת להכנס לי אל הפריים, לא יכולה לוותר על הזדמנות לצלם שתי יפות כאלה אמא ובת בכורה (ואחריה שלושה בנים..) מקסימות .
וככה אני מבלה את הבוקר . מוקפת נשים .
ברוך שעשני אישה .

הפוגה

2012-01-14T23:07:00.000+02:00

הפוגה בגשם יוצאים לטיול
הכי אני אוהבת את טיולי הבוץ בשדות שמול הבית.
יציאה מהחצר המגודרת חוצים כביש שומם(בשבת) וכבר אנחנו בשדות .
בלילות הקיץ שומעים להקות של תנים מיללים חוגגים שם
בחורף הגשם מרווה את האדמה הכבדה ואפשר לשוט בשלוליות ולרוץ בעשב הצומח .
כמה צריך להתווכח להתעקש ולשכנע אותם לצאת מהבית . שלושה עקשנים משונים והוריהם עקשנים גם:
זו רוצה לנעול נעלי ספורט ורודות וזה לא מוכן ללבוש מעיל ומגפיים ..
בסוף כולם יוצאים יחד .
לקחנו גם את עמבה לטיול ראשון עם הלהקה שלה .

בזמן שהבנים התחבאו בעשב תמר ליקטה ולעסה חמציצים .

תמר התעקשה להמשיך ללכת בשביל טוענת שיש שם סוסים ורוצה לראות אותם. לנו לא זכורים סוסים אבל הולכים איתה על זה...

השמיים היו כאלה באמת

שמאלה בשביל קצת פנימה בין העשבים גילינו שניים בשטח מגודר בחוטים .
אחד בא מייד .

הסוס ניגש אל איתי בבטחון והם התחבקו .
עברו עלינו רגעי קסם של קשר עדין בין החיה הגדולה והחזקה לבין הקטן הזה .
עמבה שגדֶלה עם חתול למדה ממנו לזחול ולזנק ..כלבה שתיכף תתחיל לילל ולהתחכך ..

ממשיכים בטיול.
רק תמרי מסרבת להפרד מהסוס החום.

"ואוו אמא הנה רגל של דינוזאור"

איתי ואני עומדים יחד על עצמות רגלו של הדינוזאור ומפרקים לנו עצם אחת שהוא בחר לקחת הביתה.

חזרנו רגע לפני שהגשם חזר
עמבה ישנה עד עכשיו ..גמר אותה הטיול הזה.

לא כן ולא חם -מדורת השבט החדשה

2012-01-14T10:42:00.001+02:00

לא צריכים אותם יותר ! לא לווין ולא כבלים לא חבילת "בסיס "במאות שקלים בכל חודש,לא בהייה אוטומטית במסך מתוך ערפול חושים ועייפות.
הלפטופ הישן שלי כבר לא יעיל לעבודה שלי . חיברתי אותו בכבל אחד למסך הטלויזיה ובחוט אחר למגבר ,ויש לנו כל מה שצריך בטלויזיה שלי .
גשום וקר בחוץ ובבית חם , לפנות ערב שישי , אני מדליקה את ערוץ היוטיוב הנבחר ,המוסיקה מתפזרת בבית ואוספת אותנו אחד אחד אל הסלון .מהשירים והקליפים אנחנו עוברים לראות סרטוני אנימציה שעשינו ,סרטונים שאחרים עשו, סרטונים טובים תוצרת הארץ וגם חינוכיים.. צוחקים מהשטויות שלנו ונזכרים בימים טובים ,ובאחד פתאום מופיע מלך, "הי הנה מלך"אנחנו מתרגשים ...

קנינו מקלדת ועכבר אלחוטיים בזיל הזול , המחשב המשפחתי יושב בסלון על מסך גדול ואני מגלה שאני צריכה משקפיים...
יש יו טיוב,וערוץ 23 -הילדים מוקסמים מהתוכניות שאנחנו אהבנו -רגע עם דודלי מככבים .
ואת יס דוקו ,וכל ערוץ שמשדר בטלויזיה משדר גם ברשת ,זה חוקי וזה חינם ובעיקר זו בחירה ולא כליאת שווא מול מסך מהבהב .
לשבת בערב מול טלויזיה זה כמו לשמוע גלגל"צ (על הפנים
" לא צריך יותר יס "אני אומרת לשולי "לא.." הוא עונה "צריך יס סטימר..."
וערוץ 10 נותן לי להתעדכן במעללי המעושרות .
רק כדורגל אין. אין כדורגל ברשת ..

צחוקים דמעות וחיבוקים

2012-01-06T18:45:00.000+02:00

נתחיל בהתחלה
אורנוש ואני יום הולדת יום אחר יום.
בכל יום חמישי נפגשות לשיעור,שיחה ,צחוקים ושיתוף . אח"כ מתחת לעץ אצל אורנה אנחנו מתקרבות ומגלות עוד ועוד אחת על השניה.שתי צלמות שתי גדיות,שתי נשים שמשקפות זו לזו זו את זו, והאהבה שלנו מעמיקה .
"השנה אנחנו חוגגות יחד "אומרת לי אורנוש "סבבה אגוזים" אני עונה מידית , אח"כ עבר חודש בערך והגיע זמן יום הולדת .
מתחילות להתלבט :המוני או אינטימי ?מוסיקה וריקודים או אוכל וצחוקים ? זוגות או יחידות ? ואני לא טובה בהתלבטויות קר או חם ?קפה או תה ?עבודה או בית ? צבע או שחור לבן?אייפון או גלקסי ?

נכנסת ללחץ בגלל ש"צריך" לבשל ולהחליט ולהתארגן .
אורנוש אומרת לי לעזוב הכל ,היא מוציאה מהתיק פתק ועליו רשמה מה היא מכינה :גבינות ,זיתים ,סלטים,פשטידה ...ומה אני : מרק בטטה , לחם .
ואני מתרגשת וקצת היסטרית והיא מרגיעה אותי ,ובוכה .ואני מרגיעה אותה וצוחקת.מחליטות על אינטימי כל אחת מזמינה חברה אחת ויחד אנחנו מזמינות את השותפות לקבוצת הלימוד שלנו שאני קוראת לה "חמישי תשע ורבע -רושמות " אבל בעצם היא קבוצת "חמישי תשע ועשרים ,תשע וחצי רושמות "

ההזמנה ששלחתי במייל מסבירה הכל :

חברה יקרה

אורנה דוקטורי ואני מזמינות למפגש צחוקים ושטויות של חברות,

לכבוד זה שאנחנו יום הולדת ב5 ו6 לינואר ונחושות בדעתנו להנות מהיותנו כלות יום הולדת .

התלבטנו אם ריקודים ומוסיקה להמון השמח ,או משהו שלא ידרוש הזזת רהיטים ,ושלא נהיה מוכרחות להיות שמחות.

בחרנו באפשרות השניה .

אולי בשלב מתקדם יותר של הארה נעשה מסיבה רועשת והמונית .

בנתיים באינטימיות .

בואו ביום חמישי בערב נגיד ,תשע ועשרה 21.10

אל הבית היפה של אורנוש:

XXXXXXXX עין הים חדרה, נעשה מדורה נכין אוכל נפטפט ונצחק .

אתן יכולות להביא או לא להביא מה שבא לכן אם בא לכן.

הכל בסדר

העיקר שתבואו

ונהיה יחד.

אם מישהי יודעת לנגן גיטרה או מפוחית תביאי .

בשעה 21.00 סימסתי לאורנוש :"החברות שלי עוד מתארגנות נגיע אחרי תשע.."

ב21.15 סימסתי שוב "זה הכל בגלל יפעת "

חיכיתי שתבוא לאסוף אותי והיא ישבה בביתה ממתינה שאבוא לאסוף אותה...

הגענו ברבע לעשר... גשם ירד ברחוב אפיקי מים .

כולן כבר היו שם. היינו תשע .

היה מלא אוכל טעים ,התנור הפיץ חום נעים הבית של אורנו כולו יופי וחום .אוסף של דברים יפים שהיא מלקטת בטעם המצוין שלה.

מה עשינו ואיך בכינו וצחקנו אין מה להסביר.

ככה זה נראה :

קיבלתי מאורנו חולצה יד שניה עם לב פתוח

פתאום שמנו לב שבמסיבת יום ההולדת הזו אין אמא שתהיה אחראית על הוצאת העוגה .

אופירה אפתה עוגת יום הולדת והביאה זיקוקים ,עדנה הגננת לקחה אחריות על הטקס שרנו "איפה איפה העוגה "וענינו"הנה הנה "כל אחת בתור בנפרד .עדנה הקפידה על חלוקה הוגנת של תשומת הלב של הילדות האחרות בין שתי כלות השמחה...

הנה הנה העוגה

בערב לפני שיצאתי הדפסתי גלויות קטנות של תמונה מהתערוכה של silver screen

כתבתי ברכות מהירות . ותכננתי לתת לכל אחת את הגלויה שלה לפני שנפרד ,אבל הבנות קראו "ברכות ברכות" אורנה נתנה אחת בע"פ שלא השאירה עין יבשה באולם ואני התביישתי ,מה אני יכולה להגיד שיעמוד מול האמת של אורנה .

הוצאתי את הגלויות "כשהאהבה נכונה הכל נכון "

חלק מהברכות הקראתי בקול ,הייתי נבוכה מידי ,עם כולן התרגשתי והגרון נחנק,
לאחת בכלל לא הצלחתי להקריא את המילים שכתבתי לה , רק בכיתי וחיבקתי אותה.

ככה זה אצלי תמיד. ישר דמעות . כשאני מתרגשת אני מזילה דמעות :במסיבת חנוכה בגן,בטקס טו בשבט בחופות (בתור צלמת האירוע..) בפרסומות ,ועם חברות טובות.

אחת בכלל לא הצלחתי להקריא את המילים שכתבתי לה , רק בכיתי וחיבקתי אותה.

אופירה הצעירה בחבורה ואני בשכמיות מעשה ידיה

כמה טוב ושמחה וקלילות היינו שם , כל אישה מביאה עולם שלם .

כבר לא ילדה ,אני מתחילה להבין ,למה התכוונו נשים ששמעתי אומרות שהחיים נעשים יותר ויותר טובים אחרי גיל ארבעים.זה נכון .

נזכרתי שכשהייתי בכיתה ה' עשינו בבה"ס עבודה על שנות האלפיים, בשער ציירתי חלליות ורובוטים ,חישבתי ומצאתי שבשנת אלפיים אהיה בת 31 ," ואוו" אמרתי לעצמי "בטח כבר יהיו לי ילדים ואהיה כבר זקנה"

הייתי שואלת את עצמי שאלות על העתיד ומה יהיה. ומסכמת איתי ,שכאשר אדע את התשובות ,אחזור אל הילדה השואלת ואענה לי. ובאמת,חזרתי אלי ועניתי לעצמי את התשובות לשאלות .

כשחשבנו על המסיבה אורנו שאלה אותי "ומה עם מתנות?" "בטח בטח " קפצתי בצהלה ומיד תירצתי :"זה מאוד חשוב לדעת לקבל מתנות.."

קיבלנו מתנות נ ה ד ר ו ת !. פרפרים של אור בשרשרת, יצירות מעשה ידן של היוצרות ,ופינוקים מעולים בריח טוב.

מתנות מעולות ,מתאימות בול ,לא יכולתי להזמין יותר טוב בעצמי.

מעולות כמו החברות האלה ,כמו הקביעה שהשנה הזו היא שנת הלב .

אני נזכרת באווירה שהיתה שם בבית החם , פתיחות ואהבה ללא תנאי .

והזיכרון מתוק כמו גל חם נושא אותי .

בשנה שעברה חגגתי עם עצמי ועם חברה מהטלויזיה , השנה חברות מהחיים .

כל היום הרגשתי כאילו כל העולם (פרדס חנה ) מחבק אותי .גם את השמש שזרחה לקחתי באופן אישי.

בשלוש ומשהו לפנות מחר בבוקר ,כשקמנו ללכת ,שמתי לב אל פרידה קאלו שהביטה בנו ממקומה על הקיר .

והתמונה שהכי משקפת את רוח המסיבה שלנו בפוסט הקודם

אישה לאישה

2012-01-06T12:48:00.000+02:00

חברות טובות .
להגיד תודה בלי להרגיש חייבת,
להרגיש שכל האושר הזה שלי ומגיע לי. מבלי לחשוש שהוא יעלם .
האושר הזה מגיע לנו, בזכות וגם בחסד .

כששואלים מקבלים תשובות

2012-01-01T16:22:00.004+02:00

נדחפתי לאישי ואח שלו למפגש ארוחת בוקר שלהם.

ביום הראשון שלו לעצמאות מתחדשת (או בעברית : התפטר )

אורח , מגיע אל פרדס חנה בוקר יום ראשון.

לקחנו אותו אל 'גיליס' שהיא כמו נקודת חן באיזור התעשיה הקטנטן של פרדס חנה ,בין מוסכים ופנצ'ריה בסמוך לאילתור המבני שבו אוכלים חומוס מצלחות ענקיות , נמצאת גילי והקפה שלה והעובדת הנאמנה ארוחת הבוקר והאוכל המנחם .

"מה?"הוא מזדעק "הבאתם אותי לארוחת בוקר במוסך " ..אני לוקחת לו את הבלקברי ומייד מתחילה לצלם "נראה לי שאעשה ממך פוסט הבוקר "

הוא נעמד ליד השלט ואני מצלמת (למטה משמאל רואים את ש. האיש האהוב שלי )

כיוונתי ככה שלא יראו בתמונה את השלט המכריז על 'מוסך מרכזי פחחות לכל סוגי הרכב'

בפנים כמו מטבח של בית מגניב . חם נעם צבעוני ,בוחרים שולחן גוררים כסא ומתחילים .

שותים קפה אוכלים מדברים על חינוך ,על יצירה ,על תקשורת .

כל הנושאים מתנקזים ומגיעים אל ודרך הילדים וחווית ההורות.

אייל מתרגז על שיטות הלימוד שמייצרות ילדים עם 'הפרעת קשב' במקום להתאים עצמן לדור של ילדים מחונני קשב שרגילים לעבוד בו זמנית בכמה מסלולים בחשיבה תלת מימדית .

מדברים על תקשורת חדשה שנוצרת .

הרשת החברתית כפי שהיא משתקפת בחיי ילדות בנות 9 ואני חולקת אתו את חיי הרשת החברתית שאני חווה ,את החברות החדשות, שעם חלקן נוצר קשר אינטימי כמעט מידית .את אלו שאיתן מתחיל דיון על קיר ועובר למיילים פרטיים,לעיתים קרובות גבול פיזי מתפוגג כשאנחנו חוצות את הקוים ונפגשות.

עבורי הרשת היא מקום ליצירה חדשה ,לתקשורת חדשה ולא פחות מפרה מאשר מפגשים פיסיים עם חברות .

הבלוג הוא שלי ובשבילי לפני הכל , ואני לא 'מתחזקת אותו ' כמו שאמרה לי חברה . אני נהנית ממנו זה בעצם יומן אישי ..(של אקסהביציוניסטית ?!)

הפיסבוק והבלוג מאפשרים לי לחבר בין תמונה קול ומילים,בפשטות בקלות .

וכמובן..כשיש לי מצלמה (אפילו של טלפון) אני לא מצליחה להתאפק.

זו תקופה חדשה וטובה לכולנו, ואני לא מתעייפת מהפעולה התמידית של שאלת שאלות' בדיקת עמדות וחיבור כל המרכיבים בחיי למשהו שטוב לי איתו.

מבחוץ זה נראה קשה לפעמים אבל נותן את הטעם...

שיניים של חובב גאומטריה

2011-12-28T17:51:00.000+02:00

לאיתי נמאס לחכות לשן המת-

נד -

נדת

שתיפול מעצמה.

ושלף אותה היום מפיו.

אפשר להגיד שנפלה לו שן שניה

ככה הוא צייר את זה היום

בתמונה :שתי שורות שיניים ושתי שיניים שנפלו.

נר רביעי - עץ נשיר

2011-12-25T23:33:00.003+02:00

ערמת עלים שאספו על הדשא.

הוא רץ ובתנופה נוחת לתוכה.

מחזיק בין השפתיים סיגר עלה- פקאן

מדביק עלה לאף,

שוכב מתכסה בשמיכה מרשרשת.

אני במרפסת עם מצלמה .
תופסת:

ערמת עלים וילד .

נר חמישי - שאנו מדליקים

2011-12-25T23:19:00.000+02:00

הדלקת נרות אחרי השעה תשע בערב היא רעיון לא טוב.
כולם כבר עייפים ומרוטים
בקושי הצלחנו לשיר.

נר שני- מציירים באור

2011-12-20T21:52:00.002+02:00

בערב שיחקנו באור ומצלמה.
גילינו את הקסם שבפנס וחשיפה ארוכה במצלמה .
בהתחלה הם למדו את טריק הציור באור לכוון לסובב להניע.
קשקשו וכתבו .

לאט לאט התחילו לבדוק מה קורה אם מאירים על גוף , מה אם מאירים צורות ?מה אם מאירים מאחור ומציירים בעצם עם צל ? יוצרים וממהרים לצפות בתוצאה על מסך הדיגיטלית שלי.

התמונות הלכו ונעשו מעניינות ומורכבות.

הם אומרים מפלצת

אני רואה מלאכים.

איך לצייר באור :
מצלמה אמיתית (לא טלפון) שיש בה אפשרות לחשיפה ארוכה \ מצב B
חדר חשוך
פנס
ילדים
לוחצים על המצלמה ולא עוזבים את הכפתור (במצב B הלחיצה מפעילה חשיפה והצמצם נסגר רק כאשר עוזבים את הכפתור) מאירים בפנס . מפסיקים את החשיפה (מרימים אצבע מהכפתור..)
לא בדקתי אבל אני מניחה שאם יש לך מצלמת פוקט סבירה,אם תכווני אותה על P או על A ותבטלי את הפלאש ,בלחיצה על הכפתור בחדר חשוך המצלמה כבר תעשה חשיפה ארוכה .

נר ראשון - האור שבי

2011-12-20T15:51:00.001+02:00

על העפר בשטח שלפני בה"ס מצאתי נר גזור מבריסטול כתום.ניקיתי אותו מהחול קראתי ,ילדה אחת כתבה בו "האור שבי "

היא כותבת על עצמה :

"אני מצחיקה

אני שובבה

אני מציירת יפה אני אוהבת לקרו

אני אוהבת לכתוב

אני מלעת אהבה

אני אוהבת ללכת לבית ספר

אני מהירה אני חזקה אני חברה טובה."

ואני רוצה גם לכתוב ככה על עצמי את האור שבתוכי שלפעמים מרוב ביקורת קשה לי לראות.

הילדה הזו על סך האור שבה מוכרת לי .

גם אני מצחיקה שובבה אוהבת לקרא אוהבת לכתוב , גם אני חזקה, מהירה.

גם אני חברה טובה .

אני גם מציירת יפה ומצלמת יפה ומחברת בין ראש ללב למחשבה .

אני אמא ואני אהובה ואני בת ואחות

ויש לי משפחה גדולה ויש לי שורשים עבותים באדמת הארץ הזו.

אני שמחה שהתכופפתי להרים את חתיכת הבריסטול הדרוסה .זה היה כמו לתת יד לעצמי הקטנה .אני רוצה לדעת מי הילדה הזו ולתת לה חיבוק אני רוצה להיות אמא של ילדה כזו . ילדה שיודעת מה האור שבתוכה.

לנר ראשון של חנוכה אני עושה לעצמי שוב תזכורת ,לזכור את האור .

ולהגיד אותו . בלי להתבייש ובלי להסס.

תודה ילדה .

מהפכת פייסבוק

2011-12-18T17:37:00.001+02:00

ואני אומרת : שתפו דברים שמחים בפייסבוק

לב מתוק

2011-12-16T19:26:00.000+02:00

בתזמון מושלם של לב נפתח , בוקר שישי שימשי נעים.
הקניות בָמקום . התוכניות לארוחת ערב כבר בראש .
הילדים בִמקומותיהם .ליאת שרון פותחת את הסטודיו למכירת חג .

הסטודיו שתמיד פתוח ,נפתח באופן חגיגי.

זה אומר שבאות נשים ויש המון שמחה באויר, שליאתי מקבלת הזדמנות להעניק מתנות לכל אחת , ובמעגלים גדלים ומתרחבים אל משפחות הנשים שבאו .

יום הולדת של אמי . ואני יודעת לאן ללכת לקנות מתנה : אל מקום ששׁם את הלב במרכז .

אל הסטודיו ואל היצירות של ליאת שרון.

כשהגענו לפרדס חנה, לפני שהכרנו,הייתי עוברת כל יום פעמיים ביום ברחוב הראשונים ,בדרך לבה"ס.
נוסעת לאט ומסתכלת על הבית שלה שמציץ מאחורי הגדר .משהו משך אותי אליו,בית ראשוני משופץ שמחלונותיו הציצו כלי קרמיקה צבעוניים .

עברו שלוש שנים בערך , כבר הבנתי שגרה שם הקרמיקאית שאת הלוגו הצבעוני שלה אהבתי .
יום אחד התקשרה ליאת רצתה לדבר על צילומים והגעתי אליה לסטודיו.
המקסים .

פיטפטנו קצת והתפעלתי הרבה ,וליאת אמרה לי :"אני מכירה אותך"
"בטח מפרדס חנה ,מהדמוקרטי .." אני עונה לה
"לא " היא מתעקשת "אני מכירה אותך ואוהבת אותך נפגשנו פעם אני יודעת " ולוקח זמן עד שאנחנו מבינות איפה היא ראתה אותי : אצל אורנה בדום . בשיעור 'חשיבה הכרתית' .לא פלא שהיא זכרה אותי בהקשר של אהבה .

ואחרי כמה זמן היא הזמינה נפגשנו אצלה ארבע נשים, דיברנו על עצמאות, ויצרנו יחד פוסטים שחלקנו בבלוגים שלנו .

ליאת הגישה לנו לחמניות זעירות וכל מיני מזטים קטנים בכלים יפים , התעלפתי מהיופי וכמובן הרשתי לעצמי לקנא אבל קנאת סופרים :לזכור את הקלות והיופי ..

וככה בקצב משלנו אנחנו מתקרבות .

בבוקר הכנתי לה מתנה קטנה (פדיחות ,אל תשאלו) נעלתי את מגפי הפאנק רוק שקניתי בברלין (לפרויקט הרוק המשותף שאנחנו חולמות) ונסעתי אליה ,,כאמור לקנות מתנה לאמא שלי .

הסטודיו היה מלא נשים מחייכות, שאספו להן חתיכות של ליאת .

בהתחלה היססתי אבל מהר מאוד נכבשתי ואספתי לעצמי ,כי הבנתי שיש כלכך הרבה ממנה ושתמיד יהיה עוד

יצאתי ברכוש גדול ושמחה ענקית . היצירות שלה הן כמו דים סאם טעימות של הלב שלה .

"זו מתנה אחת וכל השאר מתנות לעצמי ,לא צריכה לטרוח על עטיפה " אמרתי לשרי שארזה הכל כלכך יפה.

"ליאת לא מרשה, גם מתנה לעצמך אני עוטפת יפה"
חזרנו הביתה בצהריים ולקחנו לעצמנו דקות לפתוח את המתנות וההפתעות .ולצלם .

תמרי לא יכלה לעצור בעד האצבעות הקטנות שלה,פיתויי הצבע והגלזורה משכו אותה שוב ושוב אל הכלים היפים שהתגלו אחד אחד.

וככה צילמתי את הכלים ואת הידיים הקטנות המתוקות שלה.

"אפשר להכין לנו תה ?" היא שאלה כשראתה את הכוסות החדשות שלנו . קטנות ונעימות בדיוק לגודל כף ידה .

מדענים "גילו"שאפשר להשפיע על DNA בעזרת תדר מחשבה ומילים.

היום הזה היה כלכך מתוק שאני מאמינה שאפשר להשפיע על DNA בעזרת נקודות וגלזורות צבעוניות.

ליאת , שאני קוראת לה 'לב מתוק' .

לימדה אותי שיעור היום : שאפשר לעשות ,להצליח ולהיות 'מותג נחשק' בקצב שלך, ומתוך קרבה אל עצמך, בכנות ונאמנות לדרך .

דרך של נתינה של בטחון ושמחה .

תראו מה שכלים יפים עושים לדעתה של אישה...

ואולי היא פשוט -פיה? קוסמת מעולם אחר.

ליאת שרון קרמיקאזה

שפע

2011-12-16T09:16:00.001+02:00

תמר עומדת בחדר המשחקים של ילדה אחרת. הלומה מעוצמת הורוד ומשפע הבובות הצעצועים והאביזרים .
לא יודעת לאן תפנה קודם.
לוקחת בובה ועגלה והולכת לשחק במקום אחר.

חברות

2011-12-13T23:28:00.002+02:00

אחר הצהריים הבית מלא.
ארבעה בנים שיחקו בחדר ,בסלון ,בחצר ובמגרש .
שתי בנות שיחקו בחדר .
המשחק שלהן שונה -עושות הכל יחד,מדברות כל הזמן,צוחקות וממציאות שטויות ,ערות ילדה אל רעותה.
חברות .
כשנכנסתי אל החדר להציע להן תפוח ראיתי את התמונה מלמעלה .
המשחקים שלהן :מרוכזים ,אסופים .
והמשחק שהבנים השאירו: שדה קרב נטוש, גופות הפליימוביל נותרו לבד כשהם יצאו לאימון כדורגל בחצר.

מלאכים שרים

2011-12-12T22:36:00.001+02:00

לא כל תמונה חייבת הרבה מילים.
רק: ילדה יפה,וכשהיא מתחילה לשיר מלאכים מעופפים סביבה.

הקינקט מבאס

2011-12-11T16:37:00.043+02:00

זה לא קורה לי בד"כ אבל הפעם פוסט לא אופטימי .
ביקורת לא חיובית .
גאדג'ט שלא עושה את העבודה .
ובכלל זה פוסט צרכני .
אבל בסוף יש טוויסט : למדתי שוב שהילדים יודעים.
והנה הוא:

kinnect sucks
מיום ששמעתי על המכשיר הזה לא יכולתי לחכות לשחק בו.
בדרך חזרה מפיזור בבה"ס שמעתי את טל ואביעד ברדיו(אז היה לי רדיו באוטו..)
סיפרו על מצלמה חדשה שמתחברת לקונסולות אקס בוקס , טכנולוגיה מדהימה.

הגעתי הביתה ישר חיפשתי ברשת מידע. מצאתי את הפרסומת הנכונה וארבתי...
כשהילדים חזרו הביתה הראתי להם את הסרטון וסיכמנו שאנחנו מגייסים את כוח הרצון שלנו ויחד רוכשים לנו את הקונסולה המפוארת .
אף פעם לא קנינו מכשיר כה מגניב כמו קונסולת משחקים ,הwii הגניב אותי אבל נראה לי לא מוצדק /
בקינקט -לצלמת היה בלתי אפשרי להתגבר על הסקרנות: מצלמה שסורקת את השחקנית ומתקשרת איתה להפעלת המשחק..wii בלי האביזרים .. ואוו...ואכן בערב הצגנו את הקינקט לאבא והסכמנו שיש יעד לשנה זו :להשיג לנו כזה.
תחקרתי את ילדי המשפחות שאני מצלמת לגבי הרגלי המשחק בקונסולות, הילדים של ברכה אמרו שהם לא משחקים בקינקט כי זה "יותר מידי אמיתי " לא הבנתי . אבל חשבתי לעצמי שהם יודעים מה הם מדברים. ילדים יודעים.

כל אחד עשה מה שהוא יכול ורוצה למען המטרה:
יותם מכר קלמנטינות ומנגו בדוכן שלו.

אני שמתי מעשר מכל עבודה (בראש לא באמת שמתי כסף בצד אבל מנטלית ..)
איתי נתן מה שהיה בקופתו (והיה..תאמינו לי)
סבא וסבתא נרתמו למאמץ ואז באוגוסט האחרון בדרך חתחתים רצופה קסמים וניסים ואיש מכירות נחמד .
(שוב,סיפור ארוך שסופו טוב) נסענו לקנות את האקס בוקס קינקט עליו חלמנו.
הרכבנו את המצלמה ולא הפסקתי להתלהב "ואאוו" ו "שיואו " כל הזקנים מתפעלים מהקסם והילדים קצת פחות.
בכל יום משחקים כאן באקס בוקס ,בקינקט פעם בחודש...
היום רצינו לשחק תמר ואני במשחק הריקודים ,סוף סוף שותפה ל"משחק של בנות "המוקצה .
הפעלנו שמחנו זזנו מחאנו כפיים הרמנו ידיים ועברנו מסך ועוד מסך ועמדנו וחיכינו שהמשחק יתחיל ואז היתה אנימציה והמוסיקה התחלפה שמחנו ומחיאות כפיים ,ואז שוב עמדנו וחיכינו וחיכינו שהמשחק יתחיל . בסוף כשהמסך נתקע על start תמר התייאשה "משחק אחר" ואז רצינו לחזור למשחק האחר ושוב..מסכים מסכים תפריטי התחלה.."אולי אני אשים לנו סרט?"שאלתי אותה לבסוף "כן" היא אמרה בשמחה והקלה.
וכיבינו את הקינקט.
יקר שרות גרוע ללא תמיכה בישראל -מסקנה משפחתית : אל תקנו קינקט חכו לדור הבא.
ושוב, הילדים חכמים ומבינים .
אני אתן להם לבחור לי סמרטפון

האגף החדש

2011-12-10T22:33:00.001+02:00

אני שומעת אותו מדבר עם אח שלו בטלפון : "כן ,אנחנו נבוא. נלך למוזיאון לאגף החדש, ויש שם גם גן שעשועים נחמד, אח"כ נבוא אליכם" הגענו אל העיר. מצאנו חניה . עלינו אל הדוד והדודה ,הם במעלית אני בריצה במדרגות( אבל לחצתי על כפתור המעלית בכל קומה כדי להיות בטוחה שאני מנצחת בתחרות) ישבנו קצת הסתכלנו מלמעלה אלהרחוב, בדקנו את הגובה ביריקות על המדרכה ,נהיינו רעבים .
הדודה הכינה אוכל טעים אבל אין לחם.
יצאנו יחד לטיול להביא לחם מהבראסרי .

"הי,נעה הנה הספר שאת אוהבת" על גדר חיה ברחוב בצלאל מונח עותק במצב מעולה של 'לבד בברלין' לוקחת מתחילה לדפדף. על המדרכה מזוודות ישנות של פעם אבל ממש פעם. אני מתנפלת על אחת קטנה כחולה מושלמת . תמר קלטת את האביזר החדש ומתעקשת לסחוב אותו לבד. המזוודה כבדה לה והיא תמשיך להתעקש ,עד שבהפסקה, בכיכר ליד ברכת הדגים, היא תפתח אותה ותוציא ממנה את הספר הכבד שדחפתי לתוכה .

תל אביב בשבת של בוקר שמש היא עיר נעימה .

"תמרי תראי הנה איש אדום ברמזור "בפרדס חנה אין רמזור עם איש עומד ואיש הולך ,אנחנו מאמצים את הראש בנסיון לאתר רמזור במושבתנו המנומנמת..אין . עובדה זו משמחת אותי במיוחד.

"היי ילדים מה מזכירה לכם התנוחה הבאה?" אני מחקה את עצמי בצילום מ95' .יותם מחייך עוד לפני שאני נכנסת לפוזיציה ואז אומר "זה לא אותו דבר ,עכשיו את עם בגדים "

"בואו נראה את המקום של רבין"אני מציעה ליותם "זה לא מעניין" הוא רוטן

"זה מעניין וחשוב" אני מתעקשת

"זה חשוב רק ביום הזיכרון של רבין" הוא עונה ויוצק לי בטון לתוך הראש והפה. לכי תסבירי לו כמה זה חשוב .

בדרך חזרה אנחנו מגלות שבתוך המזוודות הנטושות יש עוד מזוודות ועוד כמו בבושקות אחת בתוך אחרת. הרחוב היה טוב אלינו יצאנו בשלל של אוסף מזוודות של דיילות משנות השישים , במצב מעולה רק קצת מאובקות.

את האגף החדש של המוזיאון כבר לא ראינו ,אכלנו פטפטנו והיה לנו נחמד לא יצאנו מהדירה אלא בערב לנסוע חזרה.

אם היה לי כסף בשביל לחיות כמו שהעיר מאפשרת :באור ,בדירה מרווחת ,ברחוב יפה ,עם המון מסעדות ובילויים, והייתה חניה ,הייתי גרה בתל אביב.

אבל במרכז .

אולי .אבל בטח לא .

בתמונה: מרדף מסורתי אחרי הילדים שמסרבים לתמונה משפחתית

קלמנטינה וסולם

2011-12-09T17:08:00.003+02:00

היא מטפסת שלב שלב עד לגבוה ביותר
ומגיעה אל ענף עמוס קלמנטינות
ראשה בין העלים והפירות היא בוחרת אתהקלמנטינה הכי רחוקה מותחת יד קצרה
קוטפת .ויורדת לאט לאט .
'אמא תפתחי לי אותה, אבל אל תקלפי '

אהבה חדשה

2011-12-08T19:34:00.001+02:00

כרגע - בלי הרבה מילים ,כרגיל סיפור ארוך וסופו טוב מטוב .
בהצבעה דמוקרטית ,שנערכה בארוחת הערב ,על חביתה וקציצות של סבתא נילי , קראנו לה עמבה כי אנחנו אוהבים עמבה,וכי זה השם שהתקבל פה אחד.
תודה לאנשים עמותת 'חדרה אוהבת חיות ' ובמיוחד לורד .
אני מרגישה שמצאנו את האהובה החדשה שלנו 'והיא דומה למלך כשהיה קטן' מסכמים כולנו בשמחה.

מה לעשות ?

2011-12-04T13:30:00.000+02:00

"הלוואי שהייתי ספורטאית"אני אומרת לו בצהריי יום חול .
אני כלכך מתפעלת מנשים שמתעמלות , כמו שרון שנכנסה לקצב והתחילה הליכות , או מירב הגולשת שמעלה תמונה מהים בכל בוקר ... "קראתי שגלישת גלים טובה מאוד לADD " אני ממשיכה לפנטז "תאר לך אותי בכל בוקר חוזרת בשבע מהגלישה.." "אתה רואה אותי? אתה יכול לדמיין?" ושנינו מתפקעים מצחוק , מכירים אותי כבר "אני יכול .השאלה אם תכנסי למים הקרים? " . או . כאן הבעיה אני לא אוהבת מים קרים ולא אוהבת לקום מוקדם ,אני אוהבת לישון ,לחלום בהקיץ ,לשבת בחצר ולהסתכל על יתושים עפים .
מה לעשות שאני ממש מקנאה בנשים שמתעמלות? שעושות למען עצמן.
הלוואי שהייתי טיפוס יותר ספורטיבי אני מעריצה אנשים ספורטיבים.

לא לבד - בברלין

2011-11-30T12:12:00.000+02:00

ברלין.
חשבון ארוך ורווי דמים יש לי עם העיר ברלין .
חשבון אישי ,חשבון קארמתי של שני עמים : ההורג והנהרג. חשבון לאומי שאנחנו ממשיכים לשחזר בהסטוריה שלנו ,כמו ילד שמסרב להפרד מהרגל ישן של אחיזה בטינה בכאב ובפחד .משכנע עצמו שכך הוא יהיה מוגן .
חשבון משפחתי שנשמר ועבר מדור לדור .
חשבון שאין בו מחיר ואין מספר ואי אפשר לסגור.
ככה נסעתי אל ברלין , מוטרדת לחוצה .
כל החרדות שהכרתי עלו שוב אל פני השטח "אל תפחדי אני אשמור עלייך " הבטיחה לי מלי .
אם לברלין אז רק בהפתעה מוחלטת, בהחלטה קלה ,כמו לחיצה על הדק (ואחריה מחשבות והיסוסים) .
אם לברלין אז ככה עם מלי ,חברתי היחידה מגיל שבע .הילדה שהרביצה לי,בקבלת פנים "חגיגית" שארבו לכבודי ילדי המושב אליו עברנו.היינו בנות שבע.
נפש תאומה- מלי יזמה את הנסיעה "שלום מדברים מהרייכסטאג,זה בקשר לנסיעתך לברלין.." היא פתחה את שיחת הטלפון בהוצאת השדים מהארון..
כל הזמן פחד מלווה את הידיעה שיהיה לי כייף . ולרגעים אני מצטערת שהחלטתי לטוס אל ברלין .
שומעת בקולן של חברות שמזכירות לי שאמנם מפחיד לי אבל בטוח שיהיה לנו כייף.
מזכירות לי שמחה שבאה מעצמה ,מידיעה שתהיה שמחה .פשוטה כזו .
ובעצם, כל נסיעה למקום אחר לארבעה ימים , חברה ואני בלי אף אחד מסביב ,היתה מתקבלת בשמחה . "אפילו לקונדהר הייתי נוסעת , אז לעיר אירופאית? על אחת כמה וכמה " אמרתי לעצמי .
"אמא ,מה תביאי לי מזכרת מברלין? "שואל יותם "שפם קטן של היטלר " עניתי לו "מה אני יכולה להביא מברלין? "
"חולצת כדורגל"הוא עונה בלי היסוס ."אביא לך את אמא " ציטטתי את "הלו הלו אבא " .
יצאתי להרפתקה מצויידת במזוודה שאולה ,ריקה למדי, מצלמה קטנה וקלה מעיל צעיף ונעליים להליכה . לא כבד אבל חם ובטוח...
שולי הרגיע אותי ככל שהלחץ עלה. פחד עתיק מפרידה מהילדים שלי מעיק וחונק את גרוני . הם לקחו אותי אל תחנת הרכבת נפרדנו בהתרגשות ויותם אמר לי "אמא. אני מאחל לך שבנסיעה לברלין תגלי שגרמניה היא לא מה שאת חושבת. ושזה לא כמו בשואה . את צריכה להסתכל על העיר ועל האנשים כאילו לא היתה שואה תדמייני אותה ככה. "
אני צוחקת בהקלה ויוצאת לדרך .
במטוס יושבת לידנו אישה מבוגרת צבועת זהוב בשיער,צעיף מנומר וטייץ חרדלי , בזוית העין אני קולטת שהיא קוראת "אידה פינק /כל הסיפורים " וחושבת שני דברים :אחד שזה מעניין לקרא אידה פינק בדרך לברלין. ושמראה חיצוני ודעות קדומות יוצרים יחד הנחות מוטעות.
נחיתה .
השיר של חוה אלברשטיין מתאים כאן.
נסיעה באוטובוס עם עוד תיירים ישראלים,בכסאות שמאחורינו שני זוגות (אני זוכרת אותם מהמטוס היא טיפסה מעל הכסאות כדי לצאת להשתין ובדרך עצרה וצירפתה לבחור שישב במושב לפני הגברת עם הספר של אידה פינק )
הם מדברים על מלונות ואיפה שווה להתאכסן "במזרח הכי טוב זה קרוב לאזור של המיט .."מסביר בחור בקול נמוך.
"אבל , למה חילקו את ברלין ? " שואלת זוגתו הסקרנית "היתה מלחמה בין הגרמנים לקתולים " עונה יוצא חלצי מערכת חינוך ישראל ,המדינה שבמקום להשקיע משאביה בחינוך משקיעה בהפחדות במלחמות בהסתרה והתבדלות .
כל הדרך מדברת אלינו במקרופון בחורה ישראלית צעירה, משווקת את הסיורים המאורגנים שלהם בטון כלכך מתנגן שאני לא רוצה לדמיין אפילו שהיה של חמש שעות במחיצתו.
חוויה חדשה מיוחדת של טיסה בדיל :סעיף 'העברות'. כמה נח כמה מוזר? לא חושבת שאשתמש בשירותים כאלה בעתיד.
הדרמות הקטנות של החיים לא מפסיקות להפתיע באגדה הנרקמת לנגד עיננו : יש שתי חברות שמספקות שירותי הסעה למלונות עבור ישראלים שטסו בצ'ארטרים , מישהו יכול לעשות על הנשים שמובילות אותן סרט. מלחמת גוג ומגוג מתרחשת בנמל התעופה של ברלין, הכוללת חטיפת נוסעים זו מזו , דיבורים מכוערים זו על זו , ואני רק יכולה להגיד שאחת מהן היא מזעזעת בגסותה. בלי שמות.
הידעתם? בחוקי לשון הרע המסורתיים מותר לדבר על אדם דברים אם יש עניין לציבור .אלא 'שעניין לציבור' של אז שונה מהעניין 'שהציבור רוצה לעסוק בו' של ימנו אנו.
בדרך אני מתחילה לקלוט שזו עיר יפה , מתלהבת מהבנינים הארוכים מהבניה הקומוניסטית ,בתי אבן וזכוכית , מהרחובות הגדולים. עיר עם הרבה דופק אני מרגישה .
מצלמת בנסיעה .לא יודעת איפה אני ומצלמת כי מעניין "זה לא מפריע שהחלון מלוכלך והשמש.."שואלת מלי "כן אבל לא משנה"אני עונה ,לא מצטערת לרגע על הבחירה במצלמת פוקט קטנה קלה שנכנסת לכיס בקלות .

"ואוו הנה תחריט של טריצרטופס"אני קוראת בהתלהבות מול בניין מעניין ,זה האקווריום שנמצא קרוב מאוד ל'ז'ואולוגיקאל גרדן' .מסתבר שזו התחנה שלנו כאן המלון.
המלון מקסים : אינטימי יפה מעוצב בטעם (אוסף הצילומים והאומנות לא משהו :איקאה עם נטיות אימפריליסטיות) בכניסה ספריית עץ יפה מלאה ספרי עיצוב ותיירות ,ועמדות מקינטוש לרשות אורחות המלון .
שמחתי שהגענו לשם .
המיקום מרגש אותי במיוחד: "סופר מרכזי זה ליד גן החיות במערב" כותבת לי טל אלון

סריקה מהספר "אני כריסטיאנה פ."

"תחנת גן החיות " בדמיוני ביליתי בה שעות וימים רבים ,בין כנפי הספר "אני כריסטיאנה פ. "שהיה התנ"ך הפרטי שלי בגיל 13 (" איזה גיל קשה זה היה" הסכמנו מלי ואני ). התחנה היתה מקום הנחיתה והיציאה שלנו בכל סיור בעיר ברלין .

הסתובבנו בה בערב הראשון וראיתי את הנערים הרזים "הזונים" , עדיין מקום מפגש לנרקומנים עדיין נערים מוכרים שם את גופם. המקום בלילה הראשון נראה פחות מלוכלך מאשר דמיינתי אבל לא נעים בשום צורה .
מרחק הליכה קצר מתחנת גן החיות מרכז זכוכית מודרני ואיש שלג מתכתי מחכה לשלג הראשון.

העיר מתכוננת לחג היפה (וריק מתוכן כמדומני..) מקושטת בנורות מנצנצות.

יום הולדת ענקית של איש שנולד חי סבל ומת חצוי בין לאומים ותרבויות .
ואני נמשכת אל הצבעים והאורות כמו עורב לשרשרת זהב .בכל פינה שוק כריסטמס , דוכנים מחופשים לבקתות עץ קטנות וצבעוניות שילוט אחיד בצבעי הריין , מוסיקה ו"מאכלי עדות ":פטריות , נקנקיות,לביבות ,בירה וסוג של רום מתוק וחם . אחלה .ילדים מתרוצצים בוכים כשלוקחים להם את הסוכריה או כשהם רוצים עוד סיבוב בקרוסלת הסוסים ולא מקבלים . לי לא אכפת ! לא ילדים שלי ! (: "יוהו איזה כייף לנו שאנחנו לבד !!"

מה אני יודעת על ברלין ? מה שקראתי .

"אלכסנדרפלאץ " מאז קראתי את הספר בגיל 20 בערך צמד המילים "ברלין אלכסנדרפלאץ" נשמעו כמו מילות המפתח לעולם קסמים .

עולות על אוטובוס הנהג גועלי לא מחזיר לנו עודך מ2.5 אירו על נסיעה של 2.20 ממהרות להבלע בקומה השניה מקוות לראות את העיר בלילה, ברלין לא מוארת בלילה חוסכים חשמל .
אכזבה קשה בערב הראשון ,כשאנחנו מגיעות לאלכסנדרפלאץ אני מבינה שהפער בין מה שקראתי לבין מה שאני רואה עכשיו הוא גדול,כמו המרחק בין חנות מכולת בקומת קרקע של בניין דירות ל"גלריה "של מזון בשלוש קומות זכוכית.

אלכסנדרפלאץ מכוערת ומלאה קניונים אנחנו מנסות גם, אבל מהר מאוד מבינות שאין טעם , שלא באנו לעשות כאן שופינג . קונה גרביים לאיתי עם ציור של ספידי המכונית האדומה .בחיי שחיפשתי גרביים נורמליות בארץ ולא מצאתי .

אורות הקניון מסנוורים אותי ומכניסים אותי למוד מצוברח ביותר ,הליכה מהורהרת של סטודנטית צעירה כבר לא תהיה כאן .

בעשר נסגרות החנויות, המון אנשים מגיע מבחוץ אל מרכז הקניות כמו עדר שועט של באפלו שיכורים ,כשהשומרים מנסים לעצור בעדם ,אנחנו נקלעות בתווך נדחקות החוצה רק כדי לגלות את הסיבה לגל האנושי: השוק נסגר , כולם עוברים לשתות בקניון המחומם גם אנחנו חוזרות אל היכל הקניות הסגור , מקיאות עצמנו מתוך הקהל מחפשות מוצא וחזרה לרכבת או לתחתית או אולי לאוטובוס או טראם? כלכך הרבה אמצעי תחבורה כלכך מבלבל ,ואף מילה באנגלית.

חבורות צעירים שותים אלכוהול בתחנת הרכבת ,בשוק וברחובות. ריח רע עולה מהבל פיהם וקשה במיוחד למצא מי שיענה לנו באנגלית ,ויעזור לנו למצא את הדרך חזרה . אישה אחת צעירה ויפה נעצרת ועונה ומסבירה לי איך למצא את הS שאנחנו רוצות. תמיד ידעתי שאפשר לסמוך על טוב ליבן של זרות.
יושבות ברכבת העמוסה , קבוצת שיכורים שרים בקצה הקרון שירה סוערת הכוללת רקיעות רגליים קצובות, לי הם נשמעים כמו חיילים נאצים אוהבי שירה , האנשים מגיבים בעצבנות וציקצוקי לשון . מתח דק ושקוף עומד באויר,כאילו בכל רגע עלול הזרם האנושי בתעלות הרכבת לההפך לשבטים נלחמים . יוצאות בתחנת גן חיות.
ההליכה חזרה ברחובות ריקים נעימה ,ברחוב צדדי אני רואה חלון מואר"כאן נעשה בר מצווה"..

לא משתחררת מה"גרמניה האחרת" העבר רודף ומטריד .בכל תחנה אני שואלת את עצמי"מכאן יצאו משפחות ?" כאן הלכו?" "כאן חיו? " איך נראתה תחנת הרכבת?האם היא היתה שונה? מה היו המראות האחרונים ,של איזו ברלין ?שנחרתו בזכרון ? ורואה את הבתים הגדולים ושומעת בדמיוני קולות צעדים ברחוב .

בשיחות שלנו על חוק האדם, חוק הטבע ,חוקי המוסר המלאכותיים, על גורל קארמתי משותף ליהודים וגרמנים.
אנחנו מדברות ומכירות בפוטנציאל השנאה הקיים בכל בני האדם ,ואינו ייחודי לגרמנים .
תמונות של ילדים עם כיפה סרוגה גדולה לראשם יורקים על ערבים צפות מתאי זיכרוני (וגם כמה גרועות יותר ואת הכל ראיתי במו עיני ).אני חושבת על ישעיהו ליבוביץ' על יהודונאצים .
מזינים אותנו בשנאה ופחד,ולשם מה?
אני רואה את האלימות והשינויים המפחידים שמתרחשים בארץ.
ומברלין ,המרחק מאפשר פרספקטיבה.

הפנקס הפתוח והיד הרושמת רועדים , כמה אנחנו באמת שונים מהאחרים? מה מבטיח לי שלא ננהג בדיוק באותה דרך של אדישות לגורל אנוש אחר?

"נראה שברלין היא הרבה יותר הסטוריה מאשר קניות"אני מסכמת את היום .

ועוד דבר: אני מרגישה צורך לא מוסבר לגעת בהסטוריה ללכת ברחובות לעמוד במקום בו נאמו נאומים ,נשרפו ספרים , ומקום אחד חשוב לי במיוחד . הוא לא מופיע בסיור המודרך ,קראתי עליו אצל חיים באר ב'לפני המקום ' , הפקיד הנחמד במלון לא יודע איך מגיעים לשם אבל משתדל ונותן לי הוראות( שיתגלו אח"כ כמאוד לא מדויקות) . תחנה מספר 17 " . אני רצה להדליק שם נר נשמה ולהגיד קדיש

"אבל אנחנו לא יודעות להגיד קדיש " אומרת מלי . לא משנה,אני רוצה להגיד קדיש מהלב.
מתוך הבטן עולה גל חם של רצון לסלוח לקבל ודמעות שוטפות את פני בלי קול , רק לב מתרכך ורוצה להפסיק לשנוא .
למרות העיפות הגדולה ממשיכות לדבר עוד ועוד, עד שהמילים נעשות כבדות מידי על הלשון והמוח העייפים, ואנחנו שוקעות כמו אבנים במים אל שינה עמוקה ונטולת חלומות.
"מחר " אנחנו מבטיחות לעצמנו "נצא בבוקר לסיור מודרך ונבין יותר את העיר"

לבד בברלין ,שוב? השלט כאן אבל אין סיור מודרך ב10.30

מחר:
בעקבות המלצות חמות של טל וריקי נרשמנו מראש לסיור של חברת sandman באתר החברה כתוב שיש סיור ב10.30 בבוקר וב12.00 .קמנו אכלנו התעטפנו ויצאנו אל נקודת המפגש ב"מערבית ",הגענו ב10.32 לא היה שם איש "איחרנו,אמרו 10.30" אני אומרת ופני נופלות . מלי מבררת במקדונלד הסמוך "הם אומרים שנחכה הוא מגיע כל חצי שעה " אנחנו מחכות ומחכות הרוח מקפיאה לנו את התאים אנחנו מתחילות להתיאש,כעבור ארבעים ומשהו דקות אנחנו נשברות,רוחי שפופה אני מאוכזבת קשות מרגישה שלעולם לא אבין את העיר הזו הגדולה הזרה. מחליטות לנסוע לאיזור שהגברת מהמטוס המליצה לנו עליו לקניות.."נפטר מעול המתנות ונוכל לקחת סיור אחר אחה"צ " משכנעות את עצמנו.

רובע הקניות שאליו אנחנו מגיעות מדכא אותי עוד יותר :כולם נראים לי מכוערים, בכל החנויות אותם בגדים תוצרת סין , הכל משעמם ומכוער . "את נשמעת קצת עצובה" אומר לי יותם מעברו השני של הקו "כי במקום לראות את העיר אני בקניון מכוער ,עם חנויות מגעילות ,ואני לא מוצאת חולצת כדורגל של דורטמוד " עונה לו אמא שלו שלא יכולה לשקר..

אני מוצאת נחמה בשתי חנויות לעיצוב הבית שמלאות פריטים מתוקים שנמכרים בארץ בהמון כסף וכאן הם זולים להפליא.

מלי יוצאת למשימת הצלה וסיגריה וחוזרת עם פתק קטן עליו כתבה אישה נחמדה,הוראות הגעה לאזור שבו היא מתגוררת והיא ממליצה לנו לטייל שם : "קרוייצברג " . "אה! גם טל ואולף גרים שם ! אבל הם בפראג היום .."

כשאנחנו יוצאות בתחנת gneisenaustr ופונות שמאלה אנחנו מאושרות, הליכה ברחובות קטנים יותר , הרבה אנשים ילדים על אופניים , חנויות קטנות ועמוקות "בואי לכאן " אני מושכת אותה לתוך מה שמתגלה כשוק אוכל מקורה : מקדימה מוכר דגים מאחור מכינים מהם מעדנים ,אני בעננים ,וכשמתגלה דוכן לממכר מוסקה אין גבול לשמחתי .

קרוייצברג מקסימה מזכירה לי את המארה של הפריזאית אבל עם פחות טקס בישבן , מזכירה לי את סוהו של סוף שנות השמונים .

אני מרגישה בבית.
מטיילות ומטיילות שותות קפה מתכסות בשמיכה שלא יהיה קר מפטפטות,ומסביב הכל יפה וקטן וטוב.
עכשיו אני רוצה לגור בברלין.העבודות של שולי צריכות להיות כאן בחנויות העיצוב,ואני רוצה מלגת אומן לחזור להיות בת 25 שהעולם כולו מונח פתוח לכף ידה , חייבת לדבר עם טל על איך הם עשו את זה עם שני ילדים קטנים.
התאהבות מסעירה ועמוקה ממלאת את המקום שהיה בו קודם פחד וטינה, ברלין הרבה יותר מדליקה מפריז אין מה להגיד.

גם הלילה אנחנו מבטיחות לעצמנו "מחר נקח את הסיור המודרך " כבר לא מתוך אכזבה וזרות אלא מתוך רצון להכיר עוד מהעיר המקסימה הזו.

עוד פעם מחר :

על הבוקר מסמסת לריקי " הסיור המודרך יוצא מהמערבית או המזרחית ?" "משער ברנדנבורג " מגיעה התשובה .

הסיור מתחיל באחת יש לנו זמן ,אנחנו יוצאות בבוקר ומטיילות ברגל אל שוק קטן שהמליצו לנו עליו במלון ,
גם כאן צריך לבחור -שמאל או ימין ,שמאלה אומנים מקומיים ,ימינה יד שניה . בחרנו שמאלה . מקסים .

קניתי צילום קטן מצלמת שקוראים לה קירה מאזוצ'י לקחתי כרטיס לשלוח לה תמונה של הצילום שלה בישראל.

"how long is now " על קיר בניין. איזכור לסמיתס לשנות השמונים לבדידות שהתחלפה באהבה ובמשפחה

סיבוב בשוק יד שניה, מעילי פרווה וכלי כסף.."מלחיץ לחשוב מאיפה הם הגיעו " אני מציינת בהרגל של פעם.

מגיעות לתחנה ועולות על הרכבת הנכונה .

'ברנדנבורג טור ' ברלין שוב אחרת : איזור רחב ידיים מלא תיירים ומצלמות ,מקימים במה להופעות,שחקנים מחופשים לדמויות הסטוריות מצטלמים עם תיירים,אחד מהם במדי צבא רוסיה קורא בקול:"i love my work" כשאני מביטה בשותפו שלבוש בתחפושת דוב אני מבינה למה הוא חש כלכך בר מזל.

דארט ויידר גם כאן -מקומו לא נפקד מנופף בחרב ובגלימה מזכיר את הרוע . שוב -מדים שחורים וקסדה בשער ברנדנבורג.

לפני השער 'מעגל מדיטציה למען השלום' . כריות ושמיכות שלא יקפא התחת המדיטטיבי מוכנות ליד הזמנה פתוחה להצטרף אל המעגל. פרדס חנה זה כאן.
מלי מצטרפת אל המעגל ואני מסיירת בשטח .כעבור ארבעים דקות היא חוזרת עיניה מבריקות והיא נרגשת כולה מספרת על חוויה מיוחדת במינה . מדיטציה למרגלות המקום ההסטורי ,למרגלותיה של אלת הניצחון סמל השלום .

מול סניף סטארבקס מתחילים להתאסף תיירים ומדריכים,אני מקבלת מספר (כמו שציינה טל אלון - מחלקים לא מטביעים את המספר..) המדריך שלנו-ליאו ,צעיר בריטי חובב הסטוריה בעל חוש דרמתי קומי מפותח ,ומראה ישראלי למהדרין . מוביל אותנו לסיור מרתק ארוך ומלא בסיפורים מענינים בנקודות הסטוריות של ברלין המזרחית.

הסיפורים שלו מענינים הוא מרתק את הקבוצה , צועדת נמרצות אחריו "זו פעם ראשונה שאת תלמידה כלכך שקדנית" אומרת לי מלי מתפעלת מהקצב שתפסתי.הסיור חינם* משלמים כמה שרוצים. מיד הישראליות שבנו מחשבות "כמה הוא מרוויח מקבוצה ל 20 אנשים? "..תופסות את עצמנו וצוחקות עלינו המתחשבנות.(* הערה חשובה בעניין בסוף הפוסט )

עברנו בתחנות החובה , באנדרטת השואה קיבלנו זמן לסיור עצמאי,חוויה מצמררת ומשעשעת גם יחד ,ההליכה בין האבנים הופכת להליכה בין מבנים גבוהים ,הד מכפיל את קול צעדי ומימין ומשמאל אבנים גבוהות ואי אפשר לדעת מי יצוץ פתאום בין האבנים.
מבוגרים הולכים בשקט ילדים משחקים מחבואים וקולות הצחוק שלהם מגיעים אלי.

"ראינו איך זוכרים את הנרצחים עכשיו נראה איך זוכרים את הרוצחים" אומר המדריך(באנגלית זה נשמע יותר טוב)ומוביל אותנו אל מגרש חניה סתמי, כאן מתחת לאדמה היה הבונקר של היטלר, כאן התאבד וכאן נמצאו שרידי גופתו . ככה זוכרים את הרוצח הראשי . נו, טוף.
ליד בניין הלופט-ואפה אנחנו מדברים על ארכיטקטורה גרמנית "אין הרבה בנינים נאציים שנותרו על עומדם וכיום המבנה משמש את מס ההכנסה הגרמני " מעדכן ליאו ומספר על ה17 ביוני של מזרח גרמניה. עוברים אל החומה לשמוע עוד על ההסטוריה של חומת ברלין והחלוקה שלה למזרח ומערב . ההסברים של ליאו מוסיפים הרבה מידע ופרטים קטנים .זה מהנה ביותר.
הפסקה בקפה ארומה שהקפה שלהם מגעיל גם בברלין ,כל ישראלית שפגשתי בעיר טרחה לציין שהוא הקפה הכי טעים בברלין ,נו באמת.

בבל פלאץ .
סוף סוף .
מאז הספר חיכיתי לראות את היצירה של מיכה אולמן הנערץ עלי ,שתמונתו מופיעה על כריכת 'לפני המקום' .
אנחנו עומדים ומקשיבים לסיפור הכיכר , לא רחוק מאיתנו עומד איש ונואם וצועק ומקריא בלהט מספר שבידו . הומלס עם ארומה אינטלקטואלית נביא זעם בחצאית וגרביים. עומד על היצירה של מיכה אולמן אני כמעט נעלבת , מתקרבת ולא מוותרת על המקום . עבודה חזקה .האיש שעומד עליה ובנה לו שם את בית הסמרטוטים שלו קצת מפריע לי להתרגש.

בסוף הסיור הוצאתי את רשימת המלצות על גלריות מענינות שקיבלתי מטל, ושאלתי את המדריך,לצערנו את המעניינת בהן הממוקמת באי המוזאונים הוא לא הכיר.החושך ירד על ברלין המשכנו לטייל בשווקים וחיפשנו מקום לשבת בו לארוחת ערב. באיזור פרידריך שטראסה נפלנו על מסעדת "סושי נוסע "נפלנו תהיה ההגדרה המדוייקת ביותר היה גרוע והמחיר הזול לא ניחם אותי כלל וכלל,יצאתי רעבה .
לפחות הרחובות מקושטים באורות יפים.

"יש עוד תחנה אחת אחרונה שהייתי רוצה להגיע אליה " אני אומרת למלי שמסכימה מיד לצאת איתי להרפתקה .
עולות על 1S לכיוון ואנזה .התחנה לא הארמון .
האיש מהמלון אמר לי ששם נמצאת פלטפורם 17 . הדרך ארוכה ומתחנה לתחנה מתמעטים הנוסעים,אין תיירים ,וחושך בחוץ .הלב שלי דופק במרץ אני חושבת אולי לא היינו צריכות לנסוע לשם,אנחנו נוסעות ולא יודעות לאן. יורדות בתחנה האחרונה

תחנה ישנה אבן וברזל והשילוט באותיות גותיות מעלה קונוטציות רעות. התחנה ריקה אנחנו יודרות ומחפשות , מה? לא יודעת.
פונה אל שוטר ושוטרת מגמגמת הסבר למקום שאנחנו מחפשות "פלטפורם 17" הם אומרים "זה לא כאן את צריכה להחליף רכבת לתחנה אחרת " מחליפות.

הולכות בתחנה חוצות מנהרה , הולכות לימין ,יוצאות מהתחנה , אין כלום. חושך ובית קפה ריק מאדם .
אני מבחינה בשלט קטן בגרמנית .

צועדות לשם. לא הכנתי שעורים ואין לי מושג איך נראה המקום שאנחנו מחפשות החשיכה כלכך גדולה שרק באמצעות המצלמה והפלאש שלה אני מצליחה לזהות שיש שם משהו.
העיניים רואות מה שהלב כבר הרגיש ,זה המקום.
פס בטון , קיר אבן שנראה כמו מנהרה סתומה ,ושלט ברזל בגרמנית. מצלמת ולא מבינה מה כתוב .הדרך מובילה מעלה אבל כלכך חשוך ואני ממש מבוהלת ולא ממשיכה עם הכביש,מסתפקת בידיעה שהגענו.
אנחנו מוצאות נר ומדליקות ,אני לא יודעת להגיד קדיש והגרון שלי חנוק מהתרגשות,בעיני רוחי רואה אמהות עומדות מחזיקות ידיים לילדיהן,רואה אנשים עומדים בתחנה מחכים לנסיעה שתסתיים במותם בסוף עולמם בהכחדות היופי השמחה וכל מה שהיתה תרבות גרמניה שלפני המלחמה. בסוף העולם.
רוצה לשבת שם לרגע ולשתוק .בדרך חזרה אל התחנה אני שרה בשקט מה שרציתי לשיר בקול רם .

"מתי מגיע השלב בו אדם מבין שצריך לברוח?. האם הייתי מבינה בזמן ועוזבת את מולדתי ?" שואלת מלי את עצמה ואותי ואנחנו מהרהרות בדבר כל הדרך חזרה אל תחנת גן החיות.

היה לי חשבון ארוך ועקוב מדם עם העיר ברלין, חשבון שאי אפשר לסגור שאני לא רוצה להגיע בו לנקודת השוויון .
הדרך להתקדם הלאה בחיי היא סליחה .
הסליחה משחררת , גל ששוטף אותי ואחריו שקט קבלה והשלמה .
ברלין עיר יפה וכובשת ,פגשתי גרמנים נחמדים ,על כל אחד מהם יכולתי לעצור ולשאול בליבי "מי אתה ?ומה היו אבותיך?"
אבל בסוף הבנתי שלא,שאני לא רוצה ככה להמשיך ,שאנחנו לא יותר טובים מאף עם אחר. שאולי זה היה מקרי ואולי חינוך מיוחד שהביא דווקא את הגרמנים להיות הנאצים של העולם,שתי מלחמות עולם בפנקס החשבונות אבל גם באירופה של 1995 היו מחנות ריכוז , ובישראל שנת 2011 עוברים חוקים אשר מצרים את דרכו של היחיד ורומסים את האחר . גם אצלנו גזענות על כל שעל בין יהודים ליהודים ובין יהודים לכל השאר. אנחנו יודעים לאן מובילה נקמת דם ילד קטן אנחנו לא מכירים דרך אחרת. ואולי הגיע זמן שנכיר.

מסע לברלין - שתי חברות יצאו לדרך בים בם בום

*הערה לגבי הסיור.לאור גילויים מרעישים הגיעו באיחור ,תרשו לי לחסוך לעצמי הקלדה ונסיון לנסח, אצטט ישירות את טל אלון הברלינרית בעניין ה"חינם": מה שבאמת מבאס זה הסידור של המדריכים עצמם: זה שהם לא מקבלים שכר ומרוויחים רק מטיפים זה לא סוד – זה כתוב באתר. אבל מה שלא כתוב זה שהם מחויבים לשלם לחברה שלושה יורו על כל משתתף בסיור שלהם. כלומר מדריך שיוצא עם קבוצה של עשרים תיירים מתחיל את יום העבודה שלו במינוס שישים יורו. המנהלים הבטיחו את הרווחים שלהם, ועכשיו העובדים צריכים לסמוך על חסדי הטיפים. אז קחו בבקשה בחשבון שהסיור הזה הוא ב"חינם" רק אם אתם רוצים על מצפונכם מישהו שעבד קשה ועוד שילם על זה כסף. נראה לי שעשרה יורו טיפ זה המינימום, ועדיין זה ממש שווה"

פרידה ממלך

2011-11-23T13:06:00.010+02:00

הוא הגיע אלינו ביום הולדתי ינואר 99' .
אברהם מצא אותו עם עוד שני גורים בחולות של צמת גלילות . הוא היה גוש פרווה מטונפת מלאה קרציות ופשפשים רגע לפני שגווע ברעב ,לקחנו אותו לוטרינרית שלא היתה אופטימית במיוחד לגבי סיכוייו האכלנו אותו במזון מיוחד עתיר קלוריות פלינו ממנו את הקרציות אחת אחת ואהבנו אותו . והוא התחזק וגדל ושרד "נס רפואי" אמרה הוטרינרית כשפגשה אותו כעבור שבועיים .
"כשזוג מאמץ כלב זה סימן שהם מתכננים להשאר יחד "אמרה לי חברה

"תקראו לו מלך " הציעה תמי כשראתה אותו .
קראנו לו מלך .
והוא הלך איתנו לכל מקום .

עברנו יחד מתל אביב ליפו שם היינו שוחים יחד בים כל יום , הוא אהב לקפוץ ולרוץ בחול ,לעבור בין אנשים בחוף להסתכל במבט של כלב עד שיבינו ויתנו לו חתיכה מהאבטיח שהם אוכלים , להתפלש בגופות צבי ים סחופים שמצא , ולנבוח על סוסי עגלות "האלטע זאכן" שעברו מתחת לבית .

מלך באוויר

"לי אין בעיה עם השם שלו אבל מלך יש רק אחד " אמר לי השכן ,סוחר הסמים שגר בקומה ראשונה, מצביע למעלה אל אלוהים.
"זה כלב הצלה הונגרי " אומרת לי דוגמנית אחת שפוגשת אותו בסטודיו של יקי : "תזרקי אותו למים תראי איך הוא שוחה "...
בביקוריו סבא יוסי היה ממלא את כיסיו שקדים שמלך אהב לאכול מכף ידו .
סבא אילן היה מגניב אליו עצמות עוף ואנחנו היינו מעלימים עין מההפרה של חוק "רק אוכל לכלבים ".
באוטו היה יושב בכסא שליד הנהגת מוציא את הראש מהחלון ונהנה כמו שרק כלב יכול להנות "למה הוא לא חגור?"שאל אותו שוטר על קטנוע שעצר לידי ברמזור .
2001 במסיבת החתונה שלנו מלך היה אורח כבוד קשרנו לו סרט תכול יפה ושחררנו אישור חד פעמי לתת לו לטעום מכל מה שבא לו , הוא חצה את המרפסת מידי פעם כששיפוד בפיו עובר בין בני הלהקה המורחבת שלו זוכה לפינוקים וחיבוקים מכולם,כזה מן כלב לבבי הוא היה .
הרב הג'ינג'י ביקש מכולם "חוץ ממלך"להגיד אחריו אמן , הוא מופיע על איורי הכתובה שלנו .
הוא היה הראשון שרץ לקבל את פני ונבון מספיק שלא לקפוץ על השמלה הלבנה שלבשתי .

2002 הוצאנו את יותם מהפגיה ,שאלנו את הרופאים אם מותר להחזיק כלב באותו בית עם תינוק רזה וקטן "רצוי שיהיה בבית כלב " ענה הרופא ושמחנו כלכך .

יותם שולי ומלך

כלב הוא כמו ילד עד שנולד ילד אמיתי " אמרה לי פעם תמר שהיו לה שלושה בנים וכלב .
הוא היה כלב ,לא ילד ,אבל כלב אנושי עם עיניים טובות והמון אהבה לתת , פרווה בוהקת שחורה ולשון מחוספסת מדגדגת את כף היד .
בחורף הוא פחד מרעמים והיה מתכרבל למרגלותינו .
עברנו לגור במושב והוא יצא אל החצר ולא רצה להיכנס יותר הביתה . רבץ בכניסה משגיח על הבית והחצר הגדולה. לילה אחד הגיעו גנבים , כשבאו מקדימה גירש בנביחות וכשניסו לחזור ,חיכה להם בחושך על מדרגות הכניסה אחורית , חיכה בשקט עד שהגיעו ממש אל סף הבית ואז התנפל בנביחות מבהילות, פתחתי מהר את החלון וראיתי אותם נסים על נפשם לאור ירח ...בלילה ההוא היינו גאים כמו הורים של ילד בר מצווה ! "כלב טוב כלב חכם "ליטפנו לו מתחת לאוזן והוא חייך .
ואז נהגת אחת עם ג'יפ דרסה אותו ,עברנו ניתוח שבו הורכבה הכתף שלו מחדש ואספו את החלקים שהתפרקו לכדי גוש משוחזר של פרווה מגואלת , תפרים מצד אל צד ,שכב על שמיכה במשך זמן מה עד שיחלים וסעדנו אותו כולל פיפי והאכלה מכף היד. נס רפואי 2 .
צולע אבל מלא מרץ הוא חזר לעצמו אט אט ,הפרווה גדלה וחזרנו אל מסלול ה"מלך - סוס !!! " קריאה שהיתה מקפיצה אותו ומעבירה אותו למוד נביחות אוטומטי..
ושנתיים אח"כ שוב -תאונת דרכים הוא לא יכול ללכת שוכב תחת שיח ובוכה ,הוטרינר הציע ניתוח נוסף העלות-5000 ש"ח החרידה את הכיס , נקבע מועד לניתוח וכאשר בא הרופא לקחת אותו הכלב קם והתחיל לצעוד "זה נס רפואי "קבע הדוקטור והלך.
ועוד ילד נולד , זוחל אליו נשכב לצידו ממלמל "ממך ממך "
ועברנו לפרדס חנה .
יום רודף יום , אלרגיה לפרעושים וחול ,סטרואידים מולטי ויטמינים של גיל 50+ מוצפנים בחמאה,אוכל מיוחד , דלקות אוזניים חוזרות ואז חירשות .
הרבה ימים הרבה שמחה ים ועוד פעם ים , כבר לא ריצה אחרי בקבוקים שזרקנו לו , כבר לא קופץ בדילוג אל המכונית אלא מרימים אותו בעדינות שלא להכאיב לכתף הפצועה .
וחורף וקיץ תספורת ,פרעושים וחוזר חלילה.
"זה יותר שטיח מכלב " אמרתי לאיש של חברת חשמל שלמראהו חשש להכנס אל החצר .
שוכב בפינות שונות בחצר היכן שיש שמש או צל , מתגרד על הדשא ונוהם , הולך אחרינו לאט לאט לטיולי בוץ בשדות . יוצא למסע וחוזר , נתפס ע"י לוכד הכלבים הפחדן ומוחזר הביתה . ולאחרונה -ישן וישן וישן.
עד שאתמול בבוקר בפינת המחשב אני שומעת אותו מילל ובוכה ,שולי מתקשר :"הכלב לא בסדר הוא לא זז מהמקום והוא בוכה כל הזמן ..תראי מה איתו " אני ניגשת אליו .
הוא שוכב מכורבל ,אני נוגעת בו והוא פוקח עיניים ,האוזניים שלו נפולות וקשות הבטן שלו קשה האף יבש ועיניו שקועות ,אני משקה אותו מים בכף ידי, מלטפת מנשקת לו את האף .
מתחת לפרווה הגוף רוטט ברעד לא רגיל.
מתקשרת אל הוטרינרית "את מבינה שזה כנראה יהיה הביקור האחרון שלו אצל וטרינר ?" היא שואלת קולה נמוך שקט ומלא אמפטיה ,אני מנסה לשמור על פאסון, והיא מתחילה עם הפרטים היבשים " יש לי תור בחמש " "לא לא" אני מהססת "יותר מאוחר הכי מאוחר שאפשר " קובעות לרבע לשבע .
"אתם תרצו לקחת אותו או שאזמין חברה שמפנה את הגופה ? " "אנחנו נרצה לקבור אותו בחצר " אני עונה ומשתנקת.
יוצאת אליו שוב.
אני לא בטוחה האם זה המעשה הנכון? האם אנחנו רשאים להחליט בשבילו? אולי נשאיר אותו ככה , שימות בזמן שלו ? מכסה אותו בשמיכת פוך . קשה לי להפרד .
כל הזמן כשאני מול המחשב הוא מעבר לקיר מציצה אליו מהחלון בודקת אם הוא עוד נושם .
מבשרת לילדים לאט במידה שלהם "מלך מאוד חולה " אני אומרת לאיתי , הוא יוצא אליו מחבק ומלטף בעדינות מרחיק ממנו את החתול הסקרן "אני חושב שהוא ימות היום " הוא אומר לי כשהוא חוזר מהביקור .
יותם בוכה ,אני בוכה איתו .
כששולי חוזר מהעבודה הוא יוצא אל החצר לכרות קבר , בחרנו פינה ליד הגדר מתחת לקומפוסט .
הזמן נוזלי וקר , אני יודעת שמתקרב הרגע .
בשש וחצי שולי קם לצאת "בואו ילדים,להפרד ממלך " אני קוראת להם .אנחנו יוצאים אליו מקיפים אותו מלטפים מחבקים ומנשקים , אנחנו בוכים יחד , שולי מרים אותו הוא חלש ,ראשו שמוט .עטוף בשמיכה בדוגמת פרה שאיתה יקבור אותו אח"כ "שלא יהיה לבד " .
עוד נשיקה אחרונה על האף ומבט אחרון בעיניים הטובות האלו שאני מכירה כלכך הרבה זמן.
והם הולכים .
ארוחת ערב עצובה."אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלעדיו "בוכה יותם , איתי מחרה אחר אחיו ובוכה קצת גם, תמרי לא מבינה מה קורה "מלך היה חולה והוא לא יחזור מהרופאה "היא אומרת לסבתא בטלפון .
שולי חוזר וקובר אותו , אני לא אומרת לילדים כלום .
בבוקר הם יוצאים אל החצר,אני מוצאת ששמו פרחים ליד הקבר.

זה רק כלב , במשך השנים שהיה איתנו איבדנו אנשים ונולדו חדשים, הוא שרד ונשאר והיה לו טוב.
עד שלא היה לו טוב יותר .
"בגן עדן של כלבים יש עצים מעצמות ונחל שאפשר לשחות בו ,ושמיכות ענקיות לבנות ומכונה שבנויה מהרבה כפות ידיים וכשכלב נשכב על השמיכה המכונה מדגדגת אותו בבטן והוא נהנה " ככה איתי מדמיין את זה .

פרת משה

2011-11-20T08:00:00.000+02:00

שבת גשומה ,בבית התנור דולק מפיץ חום איטי ועמוק.
לרגעים יוצאת שמש ואנו ממהרים אל השדה לטיול ראשון של בוץ ומציאות .
מצאנו אבן ענקית, ידית חרסינה עגולה ,מקל ארוך,חצי צינור,וחיפושית קטנטנה.

מחזירה אהבות ישנות

2011-11-17T20:34:00.002+02:00

היום צילמתי לבהדרה שממחזרת בגדים .
זה נשמע בעעע אבל קבלו רעיון גאוני : היא מגיעה אלייך הביתה ,מרוקנת את ארון הבגדים -מ ר ו ק נ ת .
ואז ממיינת -מה את לובשת? ומה לא .
בערימת ה'מה לא' מסתכלות : למה לא? מה את אוהבת ושומרת למרות שלא לובשת? מה אפשר לשנות כדי להחזיר את הבגד לשימושך ? ואז היא מחזירה עטרה ליושנה , משנה גיזרה , מחברת בגד לבגד ומחדשת את הגרדרובה .
זה כלכך מבריק ,שאני קצת מצטערת עכשיו, על כל הבגדים האיכותיים והיקרים שמסרתי לאירועי החלפות (שלא השתתפתי בהם )
מצד שני בדיוק אתמול הוצאתי כמה אוצרות מהארון שלי מזל שטרם הספיקותי למסור !!
הצילומים -פשוטים . בגד על לבן . מיועדים לכתבה בלאישה , וכמו שאמרתי לבהדרה שהתלבטה בגלל לו"ז צפוף "לא אומרים לא לאייטם בלאישה ,זה עיתון שלא מתכלה, אחרי שאשת רופא השיניים מסיימת לקרא אותם היא מעבירה אותם אל המרפאה ,יש לו קהל קוראות שבוי , בייביסיטריות משועממות וגברות במספרות "
אני מתלהבת מהרעיון שלה מהמקצועיות שלה והידע , והיא כלכך נעימה שנראה לי כייף לעבור אתה על ארון.
החלק הטוב ביותר בפוסט הזה הוא שכל מה שתיארתי בפיסקה הראשונה עומד לקרות אצלי !
אין כמו ברטר בעולם כולו .

בהדרה בפייסבוק : http://on.fb.me/sBwtVr

הפיה מכה שנית

2011-11-14T23:56:00.002+02:00

"איתי מזל טוב ! מה אתה רוצה מתנה לכבוד השן שנפלה? " שואלים אותו סבא וסבתא שלו, והוא עונה במדויק מה הוא רוצה.

יום אחד, אנחנו מבלים אצל חבר שלו מהגן שמנגן בפסנתר החשמלי שלו ,סולמות וחבלים של הדג נחש (עוד אח אחד ירד מהרכבת )אני נדלקת על הרעיון. שנים שאני רוצה בבית כלי נגינה.

כלי נגינה בשבילי זה פסנתר ואין בבית מקום לפסנתר הרוסי הזקן שהיה השותף שלי , מגיל חמש עד התיכון .

פסנתר חשמלי זה רעיון נהדר ואפילו יש לו צליל נעים "ויתרון גדול שלו זה שיש אפשרות לאוזניות " טורחים ומציינים בפני כל הבוגרים האחרים סביבי..חוזרים הביתה ומתחילים לחפש -ביד 2 ובפיסבוק אצל חבר מוסיקאי , נאדה. כלום . הכל מאוד מקצועי ויקר .

למחרת כשסבא יוסי שואל "מה תרצה מתנה לכבוד השן הראשונה " הוא עונה לו 'קלידים' " אין בעיה " עונה לו סבא "תן לי את אמא ...מה הוא מבקש? קלידים?! צעצוע או אמיתי? " "אמיתי אבל בזול - 200 ש"ח , לא יותר מזה לשן ראשונה " אני עונה.

כנראה שהפיה שלו באמת עובדת משמרות כפולות כי למחרת בבוקר התקשר אבא שלי שמח וטוב לב לבשר שמצא ! אורגנית אמיתית ! במחיר ממש מתאים!
במקרה שמע ממישהי ששמעה את שיחתנו וכן הלאה...בקיצור ,
בשבת נחת בביתנו הבייבי החדש והתקבל בשמחה גדולה !

לא סתם אורגנית ! רולנד עם מליוני כפתורים . אם לוחצים על רצף מסויים הוא פוצח בנגינת מוסיקת מעליות וכנסיות (אני יכולה לשבת איתו באיזה בר ולעשות את עצמי מנגנת אף אחד לא ישים לב שלא )

בשנות השמונים קראנו להם סינטיסייזר אני חלמתי על סינטיסייזר שיחליף את הרוסי הזקן והלא קולי (נדמה לי היה אז DX7 ? הייתי בוהה בו בחלון הראווה של חנות כלי נגינה בתחנת אגד באשדוד ).

התרגשנו מאוד מהגעתו של הפסנתר דק המותן והנייד שמתאים בדיוק לגודל הבית שלנו.

כל אותו יום ניגנו עליו חקרו בדקו ,הוא עומד כאן מאחורי ומידי פעם עולה קול נגינה של אחד הילדים .יותם ניגש אליו והתחיל בוחן אותו ,עולה ויורד בסולמות לומד את הפרינציפ , לוחץ על כל מיני כפתורים וכן הלאה.

שמחה וששון לכל ילד פזמון.

הערב פתאום שמעתי "טונונו" -טוקטה ופוגה של באך , הידוע בכינויו "היו היה " .

ניסה ,ניסה,ניסה ,משבת עד שני והנה לנו "טננה טה טה טנה נה נה "

"בוא נצלם ונשלח לסבתא וסבא ! אני חייבת לשתף בשמחתנו מדליקה מצלמה ונותנת לו לביים .

שפה חדשה מתגלגלת כאן בבית ,השפה של המוסיקה , המהותית שקיימת רק כאשר היא מנוגנת בניגוד לזו שנמצאת כל הזמן בתוך הרדיו ושוכבת בשקט בתיקיית הדיסקים בחדר הילדים.

תודה לסבא קשוב ולפיה הפעלתנית ולאלוהי הילדים הקטנים שגרים בתוכנו .

"איך היא ידעה להביא לי בול בכל פעם את מה שרציתי ? " הוא אמר לי לפני שנרדם.

ארבע

2011-11-10T22:11:00.001+02:00

ארבעה ישבנו לארוחת צהריים
אחת : בת שנתיים וחצי אכלה שניצל תירס (לאחר שחיסלה בקבוק חלב במיטתה יצאה להצטרף לארוחה)
אחד:בן חמש ושבעה חודשים (מקפיד על הספירה ) אכל שניצל אמיתי ופסטה (מלאה)
אחד :בן תשע אכל שווארמה בפיתה ופסטה
אחת :בת ארבעים ושתיים אכלה פסטה ברוטב בולונז עם טבסקו ופרמז'ן
כולם אכלו פלפל אדום
אחר כך הלכנו לישון

מוקדש לורד בעלת הבלוג הטרי 'מה יש לצהריים'

וכיתתו חרבותיהם

2011-11-04T23:22:00.002+02:00

דווקא היום ה4.11
דווקא היום היינו במקום מעורר תקווה .
המטווח הישן ,הנטוש, של כרכור הפך בחזונה של אישה אחת ,ושיתוף של קהילה - לגינה פורחת.
בזכות השוונג היצירתי שלה יצירתי גינת ירק קטנה בחצר והירקות הראשונים שאכלנו היו משתילי החורף שהביאה לנו בשנה שעברה.
היום ביקרנו שם ,למכירת שתילים עונתית.
בתזמון מדויק - ביום הראשון של גשם (ככה זה כשעל הגינה אחראית קוסמת אמתית)

הפער בין הכניסה במבנה בטון אפלולי לבין היופי שמתגלה ונפרש , עורר בנו רצון להסתובב שם לנשום את אויר הגינה הלח הקריר.

טיילנו בין הערוגות ,עלינו על סוללת העפר ומלמעלה ראינו את הנוף , איתי הצליח להתגלגל מלמעלה למטה בבוץ ולנחות על שטיח שנפרש שם ,מרכך את הנחיתה .

אחר כך נכנסנו לבחור שתילים

ג'סטין ביבר ?

את הסיפור מעורר ההשראה ,של הגינה ושל עמליה זנד ,אפשר למצא כאן ב'מושבה חופשית' של רונית בר אילן .

רונית ,שלדעתי צריכה לקבל מדליה ממועצת פרדס חנה או לפחות פטור מתשלומי ארנונה ,על תרומתה להגדלת אוכלוסיית המושבה(פרדס-חפלה הדור הבא),וטיפוח כלי קהילתי הרבה לפני היות הצוקרברג .

דווקא בימים שאחרי אופוריית השינוי וההמתנה להתחדשות , כשאין אל מי לפנות . "מנהיגי העם" שקופים ועכורים בו זמנית. טוב לקבל השראה מנשים שעושות למען הקהילה ולמען עצמן,לא מחכות לטובות מאף אחד. זזות ומזיזות .
קהילה עשירה ביוזמות - פרדס חנה של העם .

סיסטרס אר דואינג איט ...

קסמים פשוטים

2011-11-03T12:15:00.001+02:00

ארבעה ימים מתנדנדת לו השן (הראשונה ) נרגש ועסוק מאוד ב'איך ומתי היא תיפול'
חשב לקשור בחוט לדלת ,חשב על צבט, חשב שזה יקרה כשילעס תפוח ,חשש שזה יקרה כשהוא ישן ולא ישים לב שזה כבר קרה. זה יכאב? יירד לי דם ?"גוני אמר שלאח שלו ירד דם "
ואז
אחרי שלושה ימים באתי לאסוף אותו מהגן והוא הראה לי בגאווה גדולה את החור החדש שנוצר היכן שהשן נפלה.
"אז איך זה קרה?" שאלתי אותו והוא ענה "לא היתה לי סבלנות לחכות יותר ,הוצאתי אותה עם האצבעות,זה לא כאב ולא ירד דם" .
ועכשיו הגיע תורה של פיית השיניים , היא טרחה וקנתה לו מתנה שהוא רצה , רק שכחה לשים אותה בלילה תחת הכרית .
הבוקר התעוררתי ושמעתי אותו אומר "הפיה לא באה השן עדיין בקופסה "
מייד שלחנו אותו החוצה לחצר אמרנו שכנראה היתה לה משמרת כפולה והיא עדיין לא הספיקה להגיע, שייצא ויקרא לה.
"פיה פיה מה נסגר איתך?"הוא קרא אל הבוקר
נכנס אלי לחדר בריצה :"אמא !!! השן היתה מתחת לכרית ופתאום-קסם אדיר !השן נעלמה ומצאתי שם מכונית לגו בדיוק כמו שרציתי " "נהדר" קראתי בשמחה וחיבקתי את הגוזל המתבגר
עכשיו בוא נצלם אותך ...

הו רוי (מכירה אותך כשהיית בבשא"ש *)

2011-11-02T17:03:00.000+02:00

בוקר, שמש נעימה מחממת .
אני מגיעה אל בית המשפחה ,פותחת לעצמי את השער בקוד המוכר ,ונכנסת לחצר.
פוגשת את רוי המתוק לבוש בייביגרו בפסי תכלת ולבן ,רגוע ,שקט ומתוק .
מניחה את המצלמות ומבקשת מאווה המטפלת לתת לי להחזיק אותו קצת .
'הממממ' איזו התפנקות של בוקר: איש קטן ,בן ארבעה חודשים ,כולו רוך חמימות ורוגע ,מתרפק לי על הכתף.
מיד אני מוצאת את עצמי מדברת אליו ומסתובבת איתו בבית מסתכלת עליו והוא עלי .
'אוי רוי אתה כלכך גדול ומתוק '
אמא שלו מגיעה 'היה ים מדהים הלכתי לחתור קצת '
תמי, שזופה ויפה עם שיער בלונדיני של גולשת , תותחית . אמא לארבעה ,מקסימה ואופטימית .
היא יוצאת מהמקלחת עטופה במגבת.
רוי כלכך רעב הוא לועס לי את הכתף,לא בוכה לא מתלונן הוא יודע שאמא שלו תטפל בזה מייד.
היא לא מספיקה להתלבש ומתישבת להניק.
הוא מאוד שמח על ההחלטה שלה: נהמות של סיפוק עולות מבטנו המתמלאת.
אני רוצה לצלם את העור החשוף באור הרך שנכנס בחלון.
מצלמת .

אני חושבת 'כמה פעמים צילמתי אותה במשך השנים שאנחנו מכירות ?'
נדמה לי שעברו עשר שנים מאז קיבלה מבעלה מתנת יום הולדת מפתיעה :הדפסת ענק של תמונה ,שצילמתי אותו ואת הילדים.
מאז הפכתי מאוצרת רגעים לשומרת הזיכרון , הארכיונאית המשפחתית .
מלווה אותם בצילומים קבועים וגם דרך ארכיון התמונות המשפחתי, עליו הופקדתי, אני נוברת בו ומלקטת תמונות עורכת מתוכו אלבומים שאני מגישה להם כרוכים, מחכים ליד ולעין שתדפדף בהם .
כלכך הרבה אימג'ים חקוקים בזכרוני מהמשפחה הזו .כולה שנתיים וחצי עברו מאז הצילומים הראשונים . 12 אלבומי תמונות ארבעה סשנים של צילום . הכרות אינטימית.
איזה כייף לי ! שזו העבודה שלי שאלה הלקוחות שלי ,הטובים ,שסומכים עלי, ופותחים את דלת הבית ואת מטמון המשפחה בפני.
ואם חמים וטוב ונעים שם אני נשארת.

בית ברכה.

*בבשא"ש = בבטן של אמא שלך (גבעת חלפון )

משחת שיניים

2011-10-31T09:21:00.000+02:00

"בא לי לצבוע להם את הפנים במשחת שיניים" הוא אמר אחרי שהציץ אל החדר,כשסופסוף כולם נרדמו . "יאללה אני מביאה את האיפור,בוא נצייר להם שפמים מצחיקים " אני מייד מזנקת .הוא לא נתן לי לבצע את זממי.
"את לא אמא את מלאך" אמרה לי חברה כששמעה שהסכמתי שיזמין חמישה חברים לישון אצלו בלי סיבה מיוחדת כמו בר מצווה או קבלת פרס נובל "את שומעת את השקט?"שאלתי אותה והחזקתי את הטלפון ככה שתשמע את השקט.."הם הגיעו בפיג'מה אחרי ארוחת ערב עם ההורים ועם שקי שינה , שום כלום התארגנות בשבילי " חיברתי את הלפטופ למסך גדול יותר, וכשהיו מוכנים שמתי להם סרט 'רנגו' .האבא הטוב הכין פופקורן והאמא באה לטאטא להם את המיטות אחרי שהפופקורן נשפך...
לפעמים הכי קל להגיד "כן" לבקשה של ילד.

ובבוקר הוא הכין להם פנקייקס ...

מקום לחכות

2011-10-30T22:08:00.000+02:00

צריך לדעת למצא מקום שבו אפשר לחכות
לחכות לחביתה ,
לחכות לתה שיתקרר,
לחכות לתפוח שהזמנת,
לחכות שתתעוררי לגמרי ותוכלי להנחית בקשות ספירליות ,
לחכות לאבא שיחזור ,
וכל הזמן כשאת מחכה ,להיות בעמדה ממנה תוכלי לראות כל דבר שמתרחש סביבך.
המשטח במטבח הוא מקום טוב לחכות.

אוקטובר

2011-10-29T10:39:00.000+02:00

"יחף בערב של סתו ,
כשקריר וצריך כבר גרביים,
יושב וקורא וקורא
עד שקופאות הרגליים"
יהודה אטלס "גם הילד הזה הוא אני"
הוצאת כתר1979